סמכות ועדת הבחירות המרכזית לפי סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת

לענייננו חשובה הוראתו של סעיף 63א(א) לחוק הבחירות לכנסת, שזו לשונו: "בקשה לקבוע כי מועמד מנוע מלהשתתף בבחירות לכנסת לפי סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת, תחתם בידי שליש מחברי הוועדה המרכזית [ועדת הבחירות המרכזית לכנסת - א' ג'] ותוגש לוועדה המרכזית לא יאוחר מ..." כלומר, על פי חוק הבחירות לכנסת לא ניתן לידון בבקשה למנוע מועמדות של מועמד מסוים לכנסת בגין אי עמידה בדרישותיו של סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, אלא אם הוגשה לשם כך בקשה חתומה על ידי שליש מחברי ועדת הבחירות המרכזית.

כלומר, בד בבד עם הרחבת סמכותה של ועדת הבחירות המרכזית כך שהיא רשאית לפסול מועמד פלוני נקבעו תנאים מסוימים לעניין השמוש בסמכות זו, ביניהם הדרישה כי הבקשה לפסילתו של מועמד תוגש על ידי שליש מחברי ועדת הבחירות המרכזית.

...

דין העתירה להידחות מחמת חוסר עילה.

העתירה נדחית אפוא על הסף.

הנשיאה מ' נאור: ביום 12.2.2015 החליטה ועדת הבחירות המרכזית לכנסת העשרים (להלן: ועדת הבחירות) כי מר ברוך מרזל וחברת הכנסת חנין זועבי מנועים מלהשתתף בבחירות לכנסת העשרים, אשר היתקיימו ביום 17.3.2015, וזאת מכוח סמכותה לפי סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת (להלן: החוק), ובהתאם להוראות סעיף 63א(א) לחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], התשכ"ט-1969 (להלן: חוק הבחירות).

...

ביום 17.2.2015 קיימנו דיון בהרכב מורחב של תשעה שופטים, וביום 18.2.2015 החלטנו שלא לאשר את ההחלטות בעניינם של זועבי ומרזל, וזאת בהתבסס על התשתית הראייתית שהונחה בפנינו ואמות המידה שנקבעו בפסיקה.

סבורני, כי קשה להלום שזו הייתה כוונת המחוקק עליה עמדתי מעלה, וזאת אף מבלי להידרש לזועבי ומרזל העומדים במרכז ענייננו אלא לסוגיה הכללית; ראו לעניין זה דבריו של שר המשפטים דאז מאיר שטרית בדיון בתיקון לחוק-היסוד במליאת הכנסת (הישיבה השלוש מאות וחמש של הכנסת החמש עשרה יום רביעי, ד' בסיוון התשס"ב (15 במאי 2002)): "אני חושב, שלית מאן דפליג שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, ששומרת על ערכי הדמוקרטיה; מדינה שבה נהוג חופש הביטוי והדיבור כמעט ללא שום הגבלה. אבל אין שום ספק גם שחופש הביטוי וחופש הדיבור צריכים להסתיים במקום שזה הופך להזדהות עם טרור, עם הסתה. במקום ההוא צריך להיפסק חופש הדיבור, כי דמוקרטיה צריכה לדעת להגן גם על עצמה (הדגשות הוספו – א"ר)." כאמור מעלה, אין חולק בין חברי הרכב זה, והדבר נקבע זה מכבר בפסיקה, כי יש לפרש את הוראותיו של סעיף 7א ואת עילות הפסילה בצמצום; אולם סבורני כי אין להרחיק לכיוון (שכבר נסתמן במידה רבה בעבר) של ריקון הוראות הפסילה, ובטוחני שלא לכך מכוון חברי השופט מלצר שאף הפנה לצורך בתיקון הסעיף, ועל כך כאמור בהרחבה מעלה.

שנית, בכל הכבוד, סבורני כי גם במובן התוצאתי אין מקום להבחין בין התבטאויות מפי הפרט ובין מעשים אחרים, באשר השפעותיהן של מלים, בנסיבות מסוימות, אינן נופלות בהכרח מאלה של מעשים פיסיים אחרים שמבצע הפרט; כפי שאמר בפשטות ויטגנשטיין – "Words are deeds" (Ludwig Wittgenstein Cloture and Value 46e (1984)); וכמו שמקובל לעתים לדבר על "מלים הורגות". למעשה, עצם האיסור על הסתה לגזענות, למשל, נובע מן ההכרה בעוצמתן של מלים, וביכולתן להשפיע השפעה של ממש על פעולות פרטים אחרים בחברה, ומכאן הצורך, בין היתר, באיסור הפלילי על פרסום דבר מתוך מטרה להסית לגזענות הקבוע בסעיף 144ב לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (וראו דיון נרחב בסעיף זה בע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221 (1996)) וכן בהוראת סעיף 7א(א)(2) נשוא ענייננו; וכאמור במקורותינו, "מוות וחיים ביד לשון" (משלי י"ח כ"א).

אציין, כי לא נעלמה מעיני הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – הנטל להוכחת תמיכה מאבק מזוין נגד מדינת ישראל) מיום 15.6.15, אשר נדחתה ביום 22.7.15, שביקשה לתקן את סעיף 7א, כך ש"בסעיף קטן (א), אחרי 'במעשיו של האדם' יבוא 'לרבות בהתבטאויותיו'"; מכאן עלול להשתמע כי הסעיף בנוסחו דהיום אינו כולל אפשרות זו. אלא, שהצעת חוק זו באה על רקע פסק הדין שניתן בענייננו ללא נימוקים ביום 18.2.2015, וכניסיון לשנות את ההלכה הנוהגת בבית משפט זה בסוגיה זו מכאן ואילך. כפי שציינתי מעלה, ומהטעמים שפורטו, סבורני כי מעיקרא ניתן וראוי לפרש את המונח 'מעשים' בסעיף 7א ככזה הכולל בתוכו גם התבטאויות, ולשם כך אין נדרשת הצעת החוק האמורה; כאמור אין חולק על כך שיש לפרש את הוראות הפסילה בצמצום, אולם לטעמי עלינו החובה לודא כי אלה אינן מתרוקנות מתוכן.

בהתאם לקבוע בסעיף 7 לנוהל הדיון בועדת הבחירות המרכזית בעיניין סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, ובהתאם לסעיפים 63 ו-63א לחוק הבחירות, הגיש היועץ המשפטי לממשלה את עמדתו לועדת הבחירות, וחברת-הכנסת זועבי הגישה אף היא את תשובתה לבקשה.

מכל הטעמים הללו החלטנו ביום 30.12.2012 שלא לאשר את החלטת ועדת הבחירות המרכזית מיום 19.12.2012 למנוע את השתתפותה של חברת-הכנסת חנין זועבי בבחירות לכנסת התשע-עשרה מטעם רשימת בל"ד. ה נ ש י א השופט ע' פוגלמן: אני מצטרף למסקנת חברי, הנשיא א' גרוניס, כי אין לאשר את החלטת ועדת הבחירות המרכזית בדבר מניעת השתתפותה של חברת הכנסת חנין זועבי בבחירות לכנסת ה-19 מטעם רשימת בל"ד. כפי שהדגיש חברי, את סמכות ועדת הבחירות המרכזית למנוע ממועמד להישתתף בבחירות לפי סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, יש לפרש בצמצום רב. פסילת מועמד או רשימת מועמדים מהתמודדות בבחירות דמוקרטיות היא אמצעי דראסטי, וסמכות זו צריכה להישמר למקרים חריגים שבחריגים.

...

המשנָה לנשיא השופט י' דנציגר: ביום 30.12.2012 החלטנו פה אחד שלא לאשר את החלטת ועדת הבחירות המרכזית מיום 19.12.2012 למנוע את השתתפותה של חברת הכנסת חנין זועבי בבחירות לכנסת התשע-עשרה מטעם רשימת בל"ד. אני מצטרף לניתוח המשפטי ולנימוקים המפורטים בחוות דעתו של חברי הנשיא א' גרוניס, ומבקש להדגיש כי לטעמי יש לשמור מכל משמר על התפיסה שאומצה על ידי בית משפט זה, לפיה מן הראוי שפרשנות עילות הפסילה המנויות בסעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת תהא צרה ומצומצמת, תוך הצבת דרישה ראייתית מחמירה ביותר בפני המבקש למנוע את השתתפותו של מועמד בבחירות לכנסת, או המבקש למנוע את השתתפותה של רשימת מועמדים בבחירות.

בענייננו, עולה מטענות הצדדים, בפרט בדיון לפנינו, כי עיקר הטרוניה כלפי המשיבה הוא עצם השתתפותה באירוע המשט ה"מאווי מרמרה" שהסתיים במאבק אלים בין מספר פעילים ששהו על הסיפון ובין כוחות צה"ל. העילה הרלוונטית לעניין זה מצויה בסעיף 7א(א)(3) לחוק יסוד: הכנסת – "תמיכה במאבק מזוין...של ארגון טרור נגד מדינת ישראל". הקושי ביישום הנדון כלפי המשיבה הוא שלא הובאה תשתית עובדתית להוכיח שבנכונותה של חברת הכנסת להשתתף במשט, היא היתה מודעת או שותפה לתכנון של פעולות התקיפה נגד חיילי צה"ל. המסקנה בדבר קיומו של חסר זה מקבלת חיזוק משני מקורות שונים.

לא הוצגה לפנינו תשתית ראייתית לבסס מסקנה אחרת.

על כך אשיב בשניים: (א) גם אילו הייתי נכון להניח כי יש בעניינינו 'לקונה' (וכאמור, אינני סבור כך), הרי שכללי פרשנות מחייבים את השלמת החֶסֶר בדרך של היקש מהוראת סעיף 43(א) לחוק יסוד: הכנסת: "נתפנתה משרתו של חבר הכנסת, יבוא במקומו – מתוך רשימת המועמדים שכללה את שמו – המועמד ששמו נקוב ראשון אחרי שמו של אחרון הנבחרים". זוהי מצוות חוק היסוד: הסדר נשמר, וכדברי יו"ר ועדת הבחירות: "משקבע המכונן נפקות חוקתית לסדר המועמדים ברשימת המועמדים, הרי שכל שינוי בסדר זה טעון הסדרה בחקיקה מפורשת" (סעיף 25 להחלטה).

לכאורה, התיקון המבוקש על ידי העותרים אכן איננו אפשרי מאחר שסעיף 63 לחוק הבחירות קובע כי "רשימת מועמדים שאינה מנועה מלהשתתף בבחירות לכנסת לפי סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת ושהוגשה כהלכה, או שתוקנה לפי סעיף 62, תאשר אותה הוועדה המרכזית ותודיע על כך, לא יאוחר מהיום ה-30 שלפני יום הבחירות", כאשר מבחינתה של מפלגה המועד האחרון להגשתה של רשימת מועמדים סופית ומוגמרת הוא 35 ימים שלפני יום הבחירות (כאמור בסעיף 62(ג) לחוק הבחירות).

בע"א 10596/02 נס נ' תנועת הליכוד, תנועה לאומית ליבראלית, פ"ד נז(1) 769, 776 (2003) (להלן: עניין נס), עמד הנשיא א' ברק על האפשרות לשנות את סדר המועמדים של רשימה בשל הליכים פנימיים שנתקיימו במפלגה, וקבע כדלקמן: "באיזון זה נחה דעתנו כי אין לפרש את סמכותה של ועדת הבחירות המרכזית ככוללת סמכות לתקן את סדר המועמדים ברשימת מועמדים בשל שינוי הדרוג בהליכים הפנימיים במפלגה עצמה, לאחר שחלף המועד האחרון להגשת הרשימות.

...

מטעמים אלו, סבורני כי מקום יש עמנו לעשות צו מוחלט.

מסקנה זו מתיישבת היטב עם פסיקתו העקבית של בית משפט זה. כך למשל נקבע בעניין נס כי – "אולם משעה שהוגשה רשימת המועמדים לוועדת הבחירות המרכזית במועד הקבוע לכך בחוק, אין לאפשר עוד – במצב החוקי הקיים – לשנות את הרכב הרשימה על-פי החלטותיה הפנימיות של המפלגה. פרשנות אחרת של סמכויות ועדת הבחירות המרכזית – כפי שמציעות המערערות – הייתה מגשימה אולי את צורכי המפלגה על מוסדותיה, אך לא היתה נותנת משקל ראוי לחשיבות הכללים שבחוק הבחירות לעניין המועדים שנקבעו, תקינות הבחירות, טוהר הבחירות והשוויון" (ע"א 10596/02 נס נ' תנועת הליכוד, פ"ד נז(1) 769, 776 (2003)).

ודוק - דווקא העובדה שחוק היסוד מורה על קביעת פרטים בחוק מחייבת את המסקנה שמה שאכן נקבע בחוק הוא הכרעתו של המחוקק, היינו שמדובר בהסדר שלילי לגבי אפשרות של תיקון הרשימה, ואין מדובר בלקונה.

כך, סעיף 7 לחוק היסוד קובע כי מי שמכהנים בתפקידים צבוריים מסוימים לא יוכלו להיות מועמדים בבחירות לכנסת "זולת אם חדלו לכהן במשרה או בתפקיד כאמור לפני המועד להגשת רשימות המועמדים לכנסת, ואם נקבע בחוק מועד מוקדם מזה, לפני המועד האמור". בהתאם לכך, סעיף 56 לחוק הבחירות כולל הוראות לגבי "תקופת הצינון" החלה ביחס לחלק מתפקידים אלה (ראו בהקשר זה: ע"ב 92/03 מופז נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה, פ"ד נז(3) 793 (2003) (להלן: עניין מופז)).

כשלב ראשון לבחינת טענה זו, אפנה לסעיף 63 לחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], התשכ"ט-1969 (להלן: חוק הבחירות): "רשימת מועמדים שאינה מנועה מלהשתתף בבחירות לכנסת לפי סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת ושהוגשה כהלכה, או שתוקנה לפי סעיף 62, תאשר אותה הוועדה המרכזית ותודיע על כך, לא יאוחר מהיום ה-30 שלפני יום הבחירות, לבא כוח הרשימה ולממלא מקומו." סעיף זה, הקובע בידי מי הסמכות לאשר רשימת מועמדים מתייחס איפוא ל"ועדה המרכזית" (שהיא בהתאם לסעיפים 1 ו-15(א) לחוק הבחירות – ועדה הבחירות המרכזית).

...

יו"ר ועדת הבחירות הוסיף וציין כי אין ממש בטענת המערער לפיה מרצ מתעברת על ריב לא לה, נוכח העובדה שלא ניתן למצוא בלשון החוק עיגון למסקנה לפיה פרישת חבר כנסת היא עניין שבינו לבין סיעתו בלבד.

במכלול הנסיבות הללו – דהיינו כאשר המצגים בערעור הם מצגים הנוגדים את תכלית החוק, שניתנו על ידי גורמים בלתי מוסמכים, שהבהירו בזמן אמת כי עמדתם אינה מחייבת את הגורם המוסמך לדון בסייג ההתפטרות (ועדת הבחירות) – סבורני כי לא ניתן לדחות הפעלה של הוראת חוק מפורשת, לא כל שכן הוראת חוק יסוד, בהתבסס על טענת ההסתמכות.

דא עקא, גם אם אקבל כי ניתן היה לייחס משקל שונה במידה כזו או אחרת לטענת חוסר הבהירות ולטענת ההסתמכות (וכיצד אוכל שלא לקבל אפשרות זו בהינתן עמדת חברותיי וחבריי, שופטי הרוב), עדיין על מנת שנתערב בהחלטת יו"ר ועדת הבחירות, נדרש שנגיע למסקנה כי החלטתו בעניינו של מר שיקלי מצדיקה התערבות על פי הסטנדרט האמור.

במצב דברים זה, אינני סבור כי היה מקום לקבוע שהחלטת יו"ר ועדת הבחירות לדבוק בהוראת סעיף 6א לחוק היסוד, ולא לאפשר התגברות עליה על בסיס הנסיבות הפרטניות שהציג מר שיקלי, הצדיקה התערבות של בית משפט זה. סוף דבר לאור כל האמור, סברתי בשעתו, ועודני סבור גם עתה, כי היה מקום לדחות את הערעור שהוגש בעניין מר שיקלי, ולאשר את החלטתו של יו"ר ועדת הבחירות כי מר שיקלי מנוע מלהתמודד בבחירות הקרובות ברשימת הליכוד.