סמכות ועדה לעררים לשנות דרגת נכות

לפני ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 25.8.2019 (להלן – "הועדה"), אשר קבעה שלא חל שינוי בדרגת הנכות היציבה שנקבעה למערער בגין תאונת עבודה מיום 13.10.2013.

תקנה 30(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, קובעת את סמכויותיה של הועדה הרפואית לעררים.

...

הכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכדי מסקנה שדין הערעור להידחות.

בהתאם לאמור, הערעור נדחה.

הועדה התייחסה למימצאי בדיקת ה- CT  (בפרוטוקול נרשם C.T מיום 9.5.2016, אך אין חולק כי ענייננו באותו C.T שעמד בפני הועדה מדרג ראשון) וציינה כי "אין עדות לשינויים חבלתיים, לורדוזיס שמור, אין סימנים של פגיעה גרמית או ריקמות רכות". יחד עם זאת, הועדה קיבלה את הערר וקבעה נכות צמיתה, החל מיום 1.6.2016, בשיעור 10% לפי סעיף 37(7)(א), בגין הגבלה בצורה קלה בהפעלת ע"ש מותני.

בפרק סיכום ומסקנות כך נקבע: "מדובר בערר שהוגש על קביעת ועדה רפואית מיום 11.3.2020 ובה נקבע כי אין החמרת מצב. בסמכות הוועדה הרפואית לעררים לאשר, לשנות או לבטל החלטה זו בלבד. הקביעה באשר לנכוי מצב קודם הנה קביעה חלוטה שנקבעה בועדה רפואית לעררים ביום 18.12.2017 ועליה לא הוגש ערעור על ידי המבקשת או בא כוחה לבית הדין. הפנייה לביטוח לאומי לאחר מכן הייתה במסגרת תביעה להחמרת מצב עקב ניתוח שעברה והביטוח הלאומי אכן הכיר כי הניתוח קשור לתאונה ואושרה החמרה זמנית, ולאחר מכן בועדת תום זמניות נקבע כי אין החמרה לצמיתות במצבה. לציין כי המבקשת ובא כוחה אינם מערערים על 10% הנכות וכי לדבריהם אין החמרה במצבה מעבר ל- 10% אלו ואין מקום לבדיקה על מנת לשנות אחוזי נכות אלו, אשר כאמור מהם נוכו 10% נכות בועדה חלוטה משנת 2017 ואין בסמכות הועדה היום לידון לגביהם. הערר שהנו אך ורק לעניין ניכוי המצב הקודם נדחה.".       עינינו הרואות, כי הועדה שדנה בתביעת ההחמרה, הייתה מחויבת לקביעת ועדת העררים מיום 18.12.2017, וחרף העובדה כי מצאה קשר סיבתי בין הניתוח ממרץ 2019 לבין התאונה, הוועדה לא הייתה מוסמכת לשוב ולדון בשאלת ייחוס הנכות הצמיתה (10%) למצבה הרפואי של המבקשת שקדם לתאונה.

...

עצם העובדה כי הוועדה לא רשמה במפורש כי אינה מקבלת את הטענה, אין בה, כשהיא לעצמה, כדי להוביל למסקנה כי הוועדה התעלמה מטענת המבקשת בהקשר זה. יתרה מכך, מקביעת הוועדה, שייחסה את הנכות למצבה הקודם של המבקשת, משתמעת המסקנה כי הוועדה לא מצאה ממש בטענת המבקשת כי כאבי הגב היו זמניים בלבד והופיעו רק בהיותה בהיריון.

משראינו כי ענייננו בפערים בין קביעותיהן של שתי וועדות של אותו מוסד, פשיטא כי אין מנוס מקבלת הבקשה [לעניין זה ראו והשוו: יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, 2013, עמ' 531, וכן בר"ע (חיפה) 2209/07 תמיר שירן נ' יוספוב חיים ואח' (3.3.2008), פסקה 6 על כל הפסיקה המצוטטת שם].

על כן, שוכנעתי כי ההתפתחות שהייתה מאז חודש ינואר 2019 (מועד גילוי פריצת הדיסק שחייב את הניתוח) ועד הניתוח, אכן מצדיקה קבלת הבקשה להבאת ראיות לסתור והעמדת עניינה של המבקשת לבדיקה על ידי מומחה רפואי מטעם בית המשפט.

לאור מימצאי הבדיקה הקלינית ולאור המסמכים הרפואיים אין מקום לשינוי באחוזי הנכות והועדה דוחה את הערר לעניין זה. באשר לתחולה, הועדה קובעת תחולה החל מ - 19/7/2016 התאריך בו בוצע הניתוח.

כמו כן נקבע כי שיעור הנכות והתאמת סעיפי הליקוי הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדי של ועדת הערר ואין בית הדין מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 יוסף בן צבי - המוסד לביטוח לאומי (22.06.2006)‏‏).

החלטת ועדת הערר להפעיל בעיניינו של המשיב את תקנה 15 בשליש (במקום ברבע בלבד כפי שקבעה הועדה מדרג ראשון) אינה מנומקת ומשכך לא ניתן להיתחקות אחר הלך מחשבתה של ועדת הערר בעיניין זה. כאן המקום להבהיר כי ועדת הערר אינה מחויבת להתייעץ עם ועדת הרשות מקום בו דרגת הנכות לאחר הפעלת תקנה 15 אינה עולה על 20% וזאת לנוכח הוראות תקנה 16 א' לתקנות, המחייבות אותה להיוועץ עם ועדת רשות רק מקום שבו היא קובעת נכות בשיעור העולה על 20%.

...

לאור כל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי ניתן להתחקות אחר הלך מחשבתה של ועדת הערר אשר קבעה למערער נכות בגין נגעים בפנים בנפרד מהנכות בגין הצלקות שנותרו לאחר ניתוחים קודמים.

כידוע, בהתאמת פריט הליקוי וקביעת שיעור הנכות מפעילה ועדת הערר שיקול דעת מקצועי ורפואי אשר לבית הדין אין את הכלים המקצועיים להתערב בו ולא מצאתי כי מדובר במקרה שבו הוסר נגע BCC בשלמות וללא חזרה ומשכך דין הערעור בעניין קביעת נכות בגין נגעי BCC להידחות.

בהיעדר הנמקה כלשהי להחלטה, הרי שנפלה בהחלטה פגם משפטי המצדיק את השבת עניינו של המשיב לוועדת הערר בעניין זה. סוף דבר הערעור מתקבל בחלקו כדלקמן: עניינו של המשיב יוחזר לוועדת הערר באותו הרכב אשר תשקול בשנית את החלטתה להפעלת תקנה 15 בשליש וזאת לאחר שתעיין בפרוטוקול ועדת רשות מיום 11.12.2019.

וכך נפסק בבר"ע (ארצי) 48325-11-19 רומן רובין – המל"ל (מיום 25/02/2020): "מושכלות יסוד הוא שסעיף זה מקנה סמכויות נרחבת לועדה לעררים ובכללן הסמכות לשנות את דרגת הנכות של מבוטח אף לגבי פגיעות שלגביהן לא הוגש ערר. למעשה, הועדה דנה במצבו של המבוטח מחדש, וסמכותה אינה מוגבלת ל"רכיבי העירעור" בלבד (בשונה מהמקובל בהליך ערעור בערכאה שיפוטית).

...

ההחלטה מבוססת על ממצאי בדיקתה הקלינית של הוועדה, אשר נערכה בסמכות, ותוצאותיה הביאו את הוועדה למסקנה לפיה למערערת אין נכות כלשהי, כך שמדובר בהחלטה רפואית המבוססת על ממצאים קלינים.

באשר לטענות המערערת בדבר "הבאת ראיות לסתור" –גם הן דינן להידחות, שכן לא מדובר בטענות רלוונטיות לסוג ההליך אשר לפנינו.

לאור כל המפורט לעיל, לא מצאתי כל טעות משפטית בפעולות הועדה מושא הערעור או במסקנותיה, ומכאן דין הערעור להידחות.

טענות הצדדים לטענת המערער, במכתבי המשיב מיום 11.9.20 שבו נכתב שועדת העררים שוקלת לשנות את דרגת הנכות, ומיום 16.11.20 שבו נימסרה החלטת הועדה, לא צויינו כתובותיהם של המערער או של בא כוחו והם לא הגיעו לידיהם.

המשיב תומך טענותיו בקיומה של חזקה זו. דא עקא, עוד נפסק בפרשת צרור כי: "ויודגש – החזקה האמורה היא חזקה עובדתית הנתנת לסתירה. כך, למשל, ייתכן שיוכח כי באיזור שבו מתגורר המבוטח היה – ככלל, או בפרק זמן מסוים רלוואנטי, קושי בחלוקת הדואר. זאת ועוד, חזקה עובדתית זו אינה עומדת לבדה ויש לשקול אותה יחד עם כלל הראיות והנסיבות, תוך היתחשבות בכך כי עסקינן בהוכחת יסוד שלילי (על התובע להוכיח שהודעת המוסד לא הגיעה אליו), שמעצם טיבו קשה יותר להוכחה ועל כן, על מנת להוכיחו, נידרשת כמות ראיות קטנה יותר" (הדגשות שלי – י.א.ש.) בהילכת דולאני (עב"ל (ארצי) 33351-11-12 מוחמד דולאני – המוסד לביטוח לאומי, (26.9.17)), נקבע, כי מכוח תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 נתונה לבית הדין לעבודה, הסמכות להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטות של ועדות ערר למיניהן וזאת בהתקיים 'טעם מיוחד' להארכת המועד.

...

בתגובה מיום 5.10.21 השיב המשיב כי החלטת הוועדה היא חלוטה ועל כן לא ניתן להיעתר לבקשה.

המשיב טוען, כי דין הערעור להידחות מחמת התיישנות הואיל והחלטת הוועדה היא מיום 12.11.20 אשר שוגרה למערער ולבא כוחו ביום 16.11.20 וכאשר הערעור הוגש רק בחודש אוקטובר 2021 כמעט כשנה לאחר מועד מתן ההחלטה וזמן רב לאחר 60 הימים הקבועים בחוק להגשת ערעור.

המשיב מוסיף וטוען, כי לא הוכח שנפלה טעות כלשהי בהחלטת הוועדה ועל כן יש לדחות את הערעור.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש להאריך את המועד להגשת הערעור וכן לקבל את הערעור לגופו.