סמכות המרכז לגביית קנסות לגבות פיצוי שנקבע בהליך פלילי

(הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 10), התשל"ט-1979 ה"ח הממשלה 1414 264, 269 (1.8.1979)) בסדרת תיקונים לחוק העונשין שבאו לאחר תיקון מס' 10 (האחרון שבהם משנת 2012) הועלתה תיקרת הפצוי עד לסכום הקבוע בסעיף היום - 258,000 ש"ח. עוד נוספו לסעיף 77 סעיפי המשנה (ב)-(ד) המורים כי קביעת הפיצויים היא לפי ערך הנזק או הסבל שנגרמו ביום ביצוע העבירה או ביום מתן ההחלטה על הפיצויים לפי הגבוה, וכי לעניין גבייה דינם כדין קנס ולהם דין קדימה בגבייה על קנסות.

כך לגבי סכומי הפצוי - סכום הפצוי שניתן לפסוק לפי סעיף 77 הוא מוגבל; כך באשר לדרכי ההוכחה - הפצוי בהליך הפלילי ניתן בגין "הנזק או הסבל" שנגרמו ואלה אינם טעונים הוכחה מפורטת הנתנת לחישוב מדויק, והנפגע אף אינו חייב להוכיח נכות שנגרמה לו; כך גם באשר לגביית הפצוי על ידי המדינה באמצעות המרכז לגביית קנסות ולא באמצעות מערכת ההוצאה לפועל; וכך באשר למעגל הזכאים שעל פי הפסיקה הורחב אל עבר בני מישפחה כניזוקים עקיפים לרבות מי שאינם יורשים או תלויים של קורבן העבירה.

העובדה כי ביכולתם לפנות אחר כך להליך אזרחי אינה מבארת מדוע מוצדק להגביל את הקף הפצוי הראשוני שנפסק להם אך ורק בשל העובדה שהעבריין הזיק למספר רב יותר של אנשים, אשר לפי השיקולים הרלבאנטיים להפעלת סעיף 77 מוצדק לחייב את המורשע לשלם להם פיצוי ראשוני זה. איני חולק על כך שעובדה זו עשויה לשמש שיקול אחד מִני רבים בקביעת תיקרת הסכום, אך אינו שיקול בלעדי; לבטח אין בכוחו, כשלעצמו, להגביל את סמכות בית המשפט לפצות כמה ניזוקים במסגרת ההליך הפלילי, ולהגביל את הקפו של הפצוי רק בשל קיומם של ניזוקים נוספים.

...

בכל הנוגע לסוג העבירה, סבורני כי ההבחנה היא בין עבירות המתה לעבירות אחרות.

עד אז אין מנוס מקביעת כללים דרך הפסיקה.

סוף דבר, לו הייתה דעתי נשמעת היינו מקבלים את העתירות לדיון נוסף בהתאם לאמור לעיל.

אמנם, הרשם לא הפנה בהחלטה האמורה להוראות החוק הרלוואנטיות, וראוי היה שיעשה כן, ואולם, אין לומר כי מדובר בהחלטה בלתי מנומקת או שנפלה בה טעות המצדיקה היתערבות בה. על פי הדין, קובעת הוראת סעיף 5ג לחוק באשר לביטול תוספת פיגורים כלהלן: "5ג. עובד מדינה שהוא עורך דין בעל ניסיון של שלוש שנים, שמינה שר המשפטים לענין זה, רשאי לפטור חייב, על פי בקשתו, מתשלום תוספת פיגורים, כולה או חלקה, שהיתוספה על פי דין לחוב כהגדרתו בסעיף 1, למעט לפי פסקה (6) להגדרת 'חוב', אם שוכנע כי היו סיבות סבירות לאי תשלום החוב, כולו או חלקו, במועדו, או כי קיימות נסיבות אישיות מיוחדות של החייב המצדיקות פטור כאמור; ביקש החייב פריסה או דחייה של תשלום חוב אגב טפול בבקשה לפטור מתשלום תוספת פיגורים, רשאי עובד המדינה האמור להורות על פריסת תשלום החוב או דחייתו". פיסקה (6) להגדרת "חוב" כאמור בסעיף 1 לחוק קובעת, כי פיצוי כמשמעותו – "(א) בסעיף 77 לחוק העונשין ובסעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים)". מכאן, אין כל מקום להתערב בהחלטת כבוד הרשם מיום 4.2.16 ולפיה הפצוי שהוטל על המערער אינו בגדר "חוב", כמשמעו בפיסקה (6) להגדרת המונח "חוב" שבסעיף 1 לחוק לצורך סעיף 5 ג' לחוק, ולפיכך אין למנהל המרכז לגביית קנסות/הרשם סמכות לידון בבקשתו של המערער לפטור אותו מתשלום תוספת פיגורים על הפצוי, שעומדת כיום על פי תגובת המשיבה על סכום משמעותי של 110,171 ₪.

עוד יש לציין, כי מאחר וסכום הפצוי שנפסק לחובת המערער נפסק לזכותם של המתלוננים/קורבנות העבירה בהליך הפלילי, היה על המערער לצרפם כמשיבים לבקשתו לפריסת החוב, ומשלא עשה כן, הרי יש באי צרופם כאמור כדי להביא למחיקת הבקשה (ראו: רע"א 8994/11 חליל נ' מדינת ישראל (29.4.12; בג"ץ 4367/12 שיבלי נ' המרכז לגביית קנסות (24.6.13)).

...

לאחר בחינת טענות המבקש בבקשת רשות הערעור, בתגובה לה ובתשובת המבקש לתגובה ואחר עיון בכל המסמכים הרלוונטיים שצורפו על ידי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, ואנמק.

אקדים אחרית לראשית ואציין כי, עם כל ההבנה למצבו של המערער, דין הערעור בהקשר זה להידחות.

סוף דבר בקשת רשות הערעור, נדחית בזאת.

כן עתר לסעד הצהרתי שיקבע, כי לנוכח הסכום ששולם במסגרת הסכם ה'סולחה', יש להורות על ביטול החוב שנוצר על שמו במרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות (להלן – המרכז לגביית קנסות או המרכז), בשל אי תשלום חוב זה. זה ההליך השלישי שנקט המבקש לשם קבלת הסעד האמור.

סמכות עניינית: אם הגשת התובענה הנדונה נבעה מההחלטה מיום 5.8.2020, שניתנה במסגרת ההליך הפלילי (החלטת כבוד השופט משה בר-עם), כי אז כאמור בה, היה על המבקש להגיש את התביעה אל הערכאה המוסמכת.

על יסוד טענה זו, מבוקשת מחיקת חובו של המבקש במרכז לגביית קנסות, הנובע מאי תשלום מלוא סכום הפיצויים שנפסק בהליך הפלילי.

...

עם זאת, אין בכך כדי למנוע מהמבקש לנקוט הליך מתאים אחר לפני הערכאה המוסמכת, אשר במסגרתו תועלה "מעין טענת 'פרעתי'". זו אפוא, לשון ההחלטה: "לאחר עיון, משהסתיימו ההליכים בתיק לפני שנים ופסק הדין (לאחר ערעור), הפך לחלוט, לא ניתן לשוב ולפתוח את התיק הפלילי בגדר הבקשה, אלא יש לנקוט הליך חדש, במסלול דיוני אחר, מעין טענת 'פרעתי', על דרך של תובענה לבית המשפט המוסמך כנגד נפגעי העבירה וכפי שהודע למבקש, המרכז לגביית קנסות יכבד את פסק הדין שיינתן. מעבר לדרוש, גם ככול שלא הייתה מניעה לדון בבקשה (בגדר דיון בהליך תלוי ועומד או בערעור על פסק דין), ממילא, דינה היה להידחות על הסף, משלא צורפו נפגעי העבירה כצד לבקשה, ולא ניתן להידרש לבקשה, בהיעדרם, לסילוק החוב, כמו גם מועד התשלום, כל שכן בסכום נמוך מהפיצוי שנפסק לטובת נפגעי-העבירה בגזר-הדין, לרבות ריבית והצמדה לפי חוק המרכז לגביית קנסות.

בנסיבות אלו, הבקשה נדחית".

עוד נאמר במפורש, כי "אי הגשת אישורי מסירה כאמור, תיחשב להסכמה למחיקת התביעה". משחלף כחודש מאז מועד זה מבלי שהוגשו אישורי המסירה על המצאת התובענה אל המשיבים, אין מנוס ממחיקת התובענה ולפיכך וכאמור, התובענה נמחקת.

לסיכום וכאמור, מאחר שעד היום לא הומצאה התובענה אל המשיבים ובהתאם להחלטה מיום 29.9.2020, התביעה נמחקת.

נטען, כי במסגרת הסכם סולחה שנכרת בין הצדדים בתאריך 16.4.16 (לגבי מועד כריתת ההסכם - ר' הבהרת ב"כ המבקשים מתאריך 27.12.16) אישר המתלונן את קבלת הפיצויים - אלה שנפסקו לטובתו במסגרת ההליך הפלילי לעיל וכן פיצויים שנפסקו לטענתם במסגרת הליך אזרחי.

המבקשים הוסיפו וטענו (ר' ההודעה מתאריך 27.12.16) כי נימסר להם על ידי המרכז לגביית קנסות, כי למרכז אין סמכות להפסיק את הליכי הגביה ו"לסגור" את התיק וכי הסמכות בנידון נתונה לבית המשפט שגזר את הדין וקבע את הפצוי.

...

זאת ועוד, סבורני כי שיקולי מדיניות שיפוטית ראויה מוליכים אף הם למסקנה כי אין זה רצוי שבית המשפט יפתח פתח במסגרתו יתאפשר לנאשמים שנגזר דינם (גם) לפיצוי, להגיש בקשות לביטול הליכי גביה.

ענייננו, כאמור, הוא בטענה שהמתלונן ויתר על המגיע לו. סוף דבר, על נאשמים שנגזר דינם לדעת כי רכיב הפיצויים, כמו כל רכיב עונשי אחר, אינו "פתח לשינויים" ואינו מצע ל"משא ומתן" עם נפגע העבירה.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

המחוקק העניק את הסמכות למכרז לגביית קנסות בהיותו הגוף בעל הכלים המיטביים להכריע בבקשה לפריסת חוב ובעל האמצעים המסייעים בגבייתו: סמכות המרכז לפרוס או לדחות את תשלומי החוב נועדה לייעל את הליך הגבייה ולתת מענה לקשיים העלולים להתעורר במהלכו (דברי ההסבר להצעת חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (תיקון מס' 2), התשס"ג-2003, ה"ח הממשלה 470, 470, 472).

בהפעלת סמכות זו, על המרכז לאזן בין הצורך כי חייבים-נאשמים בהליך הפלילי לא יתחמקו מתשלום הקנס, לבין קיומן של נסיבות אישיות של החייבים המצדיקות את פריסתו.

מכאן שהמתווה הנכון להשגת המבקש על ההחלטה שהתקבלה בעיניין זה היה לפעול על פי האמור בתקנה 18 לתקנות המרכז לגביית קנסות; ובהמשך, לו היה מוצא לנכון לעשות כן – לעתור לבג"ץ. אשר על כן צדק בית משפט קמא בקביעתו לפיה הוא נעדר סמכות בהקשר זה, ולכן דינו של החלק הזה בבקשה שלפניי להדחות.

הבקשה לפטור מתוספת הפיגורים – בעיניין זה הסמכות מסורה לבית המשפט אשר גזר את דינו של הנאשם והטיל עליו את תשלום הפצוי, ועל כך אין מחלוקת (ראו: עניין חליל, בפסקות 6-5; עניין צדוק, בפסקות 12-10; רע"א 4265/17 ג'ורן נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (13.11.2017); בג"ץ 3841/22 גולצמן נ' המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, פסקה 11 (15.8.2022)).

...

אלא שקבלת טענה מעין זו הייתה מובילה למסקנה גורפת ומרחיקת לכת לפיה כל אדם שביצע עבירה חמורה בגיל צעיר והושת עליו עונש מאסר ארוך – יהיה פטור מתשלום תוספת הפיגורים.

גם לגופו של עניין, אני סבורה כי אין בסיס לטענה זו. קריאת הסעיף מלמדת כי ההגבלה הקבועה בו חלה על בית המשפט הגוזר את דינו של הנאשם, בבואו לקבוע את גובה הפיצוי שיוטל עליו.

סוף דבר: לאור האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.