סמכות הדיור הציבורי לביטול זכות דיירות

בשאלת סמכותו של בית משפט זה לידון בטענות התוקפות החלטות מנהליות אציין בקצרה כי בבר"ע (מחוזי י-ם) 870/09 פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון בע"מ נ' שאול (1.9.2009), נפסק שאין בהוראות הדין המאפשרות תקיפה ישירה בבית המשפט לעניינים מינהליים, כדי לשלול את סמכותם של בתי המשפט האזרחיים לידון בהחלטות מנהליות בעיניין דיור צבורי במסגרת תקיפה עקיפה.

ביום 5.12.11 נחתם מיסמך הארכת חוזה השכירות בין התובעת לנתבע לפיו "הצדדים מסכימים בזה על הארכת תקופת השכירות ע"פ חוזה השכירות הנ"ל לתקופה נוספת של 60 חודשים, החל ביום 1.1.12 וכלה ביום 31.12.16". כמו כן, בהתאם לסעיף 15 לחוזה השכירות המקורי, המשכיר יהיה רשאי לבטל את חוזה השכירות בעת פקיעת או ביטול זכאותו של השוכר לדיור צבורי.

...

אמנם אין להקל ראש בפינויו של אדם מביתו, אך בנסיבות האמורות נראה כי אין מנוס מכך.

התוצאה לאור האמור לעיל, דין התביעה להתקבל.

באשר לנתבעת, דין התביעה להתקבל אף היא.

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות ובתשובות להן נחה דעתי כי דין התביעה להמחק מחמת חוסר סמכות עניינית, מה שיאפשר למבקשת לחדשה במסגרת הערכאה המוסמכת: סעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מינהלים, התש"ס – 2000 (להלן – "חוק בתי משפט לעניינים מינהלים") מגדיר "רשות" כדלקמן: ""רשות" - רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית, וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים צבוריים על פי דין" נוסף על כך קובע סעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מנהלים כי "החלטה של רשות" כוללת גם "העידר החלטה וכן מעשה או מחדל". אלא שאין די בכך כי המדובר ב"רשות" ובהחלטה ו/או מעשה ו/או מחדל של רשות כפי שהוגדרו בחוק, ועל מנת שלבית המשפט תהא הסמכות לידון בתובענה יש לבחון גם את העניין בו עוסקת התובענה וזאת בהתאם לסעיף 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים הקבוע כדלקמן: "עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית);

סעיף 13 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהלים, קובע כי הסמכות לידון בעיניין של " דיור צבורי - החלטה של רשות בענין דיור צבורי לפי חוק הדיור הצבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט-1998, למעט סעיף 12, ולפי חוק זכויות הדייר בדיור הצבורי, תשנ"ח- 1998, וכן עניני דיור צבורי לפי כל נוהל" – מצויה בידי בית המשפט לעניינים מינהליים.

...

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות ובתשובות להן נחה דעתי כי דין התביעה להימחק מחמת חוסר סמכות עניינית, מה שיאפשר למבקשת לחדשה במסגרת הערכאה המוסמכת: סעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מינהלים, התש"ס – 2000 (להלן – "חוק בתי משפט לעניינים מינהלים") מגדיר "רשות" כדלקמן: ""רשות" - רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית, וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין" נוסף על כך קובע סעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מנהלים כי "החלטה של רשות" כוללת גם "העדר החלטה וכן מעשה או מחדל". אלא שאין די בכך כי המדובר ב"רשות" ובהחלטה ו/או מעשה ו/או מחדל של רשות כפי שהוגדרו בחוק, ועל מנת שלבית המשפט תהא הסמכות לדון בתובענה יש לבחון גם את העניין בו עוסקת התובענה וזאת בהתאם לסעיף 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים הקבוע כדלקמן: "עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית);

מן הכלל אל הפרט: לאור העובדה ששקמונה היא חברה ממשלתית הפועלת מכוח החוק, ולמעשה מהווה הגוף המבצע מטעם משרד הבינוי והשיכון הרי שהתוצאה היא ששקמונה עומדת בהגדרה של "רשות" הקבועה בסעיף 2 לחוק בית משפט לעניינים מנהלים.

יוצא אפוא, כי בהתאם להלכה, תובענה העוסקת בעניין דיור ציבורי בהתאם לסעיף 13 לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מינהלים – נתונה בידי בית המשפט לעניינים מינהלים.

מנגד טוענת עמידר כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לידון בזכאותו של יצחק לדיור צבורי, שכן סמכות זו נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים, זאת בהתאם לסעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000 וכן סעיף 13 לתוספת הראשונה לחוק.

בעיניין ע"א 822/79 זהבה אביטל נ' חיים מירון (22.4.1980), נאמר: לפי ההוראה העומדת עתה בתוקף והיא בסעיף 14(ב) לנוסח המשולב, מועילה ההצהרה בחוזה השכירות, על הנסיבות המפורטות שם, באחד משלושת הפריטים החלופיים, לשם הוצאת השכירות מכלל תחולת החוק, רק אם אין בחוזה הוראה אחרת מפורשת או משתמעת; כתוב שם שאם הנסיבות ההן פורשו בחוזה, לא יחול החוק על השכירות "אלא אם נקבע בחוזה השכירות שנעשה לפני תשכ"ח, או משתמע ממנו, כי חוק זה יחול עליה". הוראה זו המאפשרת להתנות על הגנת החוק גם לבנינים חדשים וגם בתניה משתמעת בלבד, נתווספה לראשונה בחוק הגנת הדייר (הוראות שונות), תשכ"ח-1968, אשר ביטל את חוק הגנת הדייר (בנינים חדשים), תשט"ו-1955 (להלן – חוק תשט"ו).

...

סוף דבר בהעדר כל זכות למגורים העומדת לנתבע בדירה הציבורית, תביעת עמידר לסילוק יד מתקבלת.

תביעתה הכספית של עמידר כנגד יצחק – נדחית.

תביעתו של יצחק כנגד עמידר נדחית.

אין חולק כי סעיף 1א לחוק הדיור הצבורי קובע: "בקשה לקביעת זכאות לדיור צבורי תוגש למשרד הבינוי והשיכון; משרד הבינוי והשיכון יודיע למבקש, בתוך 30 ימים ממועד הגשת הבקשה, אם הוא עמד בכללים ועל הדרכים להשיג או לערער על ההחלטה בעיניינו". היינו, המחוקק קבע כי הקביעה כי אדם זכאי לדיור צבורי הנה בסמכותו הבלעדית של משרד הבינוי והשיכון, אשר בסמכותו גם לקבוע את הטריבונל המינהלי שידון בעירעור על אותה החלטה.

על פי ההלכה הפסוקה, אין פגם מינהלי כשלעצמו גורר באומן אוטומאטי את בטלותה של ההחלטה, אלא חל כלל הבטלות היחסית המחייב לשקול את עצמת הפגם מול כלל נסיבות העניין, לרבות דרך תקיפת הפגם והאנטרס הצבורי (ראה למשל: עע"מ 5916/16 מועצה אזורית זבולון נ' הועדה לדיור לאומי מחוז חיפה [ניתן ביום 21.11.2018]; ע"א 2518/02 סמיון נ' שר הבריאות, פ"ד נז (1) 778 (2003)).

...

על כן דיני התביעה לדמי שימוש ראויים להידחות.

אשר על כן, אני מקבל את התביעה לסילוק יד ומחייב את הנתבע לפנות את הדירה ברח' צה"ל 13/7 קרית ים ולהשיב החזקה בה לתובעת כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ וזאת בתוך 30 יום מהיום.

אני דוחה את התביעה לדמי שימוש ראויים.

כבר בראשית הדברים חשוב להדגיש כי תביעות פינוי של זכאי דיור צבורי הן לעולם הליכים המעוררים קושי לא מבוטל, מאחר שעצם הזכאות לדיור צבורי מלמדת על מצוקה ומצב מורכב בו נתונים הזכאים וברי כי הלב יוצא אליהם והנפש חפצה להקל עליהם ולצמצם את הנטל הנוסף המוטל עליהם.

די בעובדה שמנהל סניף של התובעת אינו בעל הסמכות לקבוע את זכאות דיירים לדיור צבורי והיקפה ורק משרד השיכון מוסמך לכך כדי לשלול קיומה של הבטחה שלטונית מחייבת בעניינינו, ולטעמי אין מדובר בהבטחה שלטונית מחייבת אף מנימוקים נוספים כגון העובדה שמספר החדרים בדירה אינו הבטחה אלא תאור מצב וההנחה העובדתית שבבסיס ההסכם בין הצדדים ובמידה שמדובר בנתון שגוי לא ניתן להיתעלם מכך ונימוקים נוספים, אך אין זה המקום להרחיב בכך שעה שממילא מדובר בטענה המהוה הרחבת חזית אסורה.

...

האם יש להמנע מפינוי הנתבעים מטעם אחר הנתבעים העלו מספר טענות בעטיין הם סבורים כי אין מקום לפנותם מן הדירה, לכאורה אף ללא קשר למסקנה לעניין מספר החדרים בדירה, ובהן הטענה בדבר חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט מצד התובעת וכן הטענה שיש בין הצדדים חוזה מחייב ובמידה שיש להורות על ביטולו הכרח להתנות את הביטול בהשבת המצב לקדמותו ופיצויים.

לאור האמור, לבד מהפרחת הסיסמאות "מסע צלב" ו-"שימוש בהליכי משפט שלא כדין" לא הוכח מאומה המבסס טענות אלו, ואדרבה – ההפך הוא הנכון – הוכח כי לבד מן הטעות המקורית, עליה מובן כי יש להצטער, נהגה התובעת כדין הן לפני והן במהלך ניהול הליך זה. אשר על כן, גם טענה זו של הנתבעים נדחית.

אשר על כן אני מקבל את התביעה ומורה לנתבעים לפנות את הדירה, אולם בשים לב להיות זכאים לדיור ציבורי ולכך שמקור המצב בטעות של התובעת יעשה הדבר כנגד הצעת דירה חלופית בת שלושה חדרים ההולמת את זכאותם, ככל האפשר בסמוך לדירה הנוכחית על מנת שלא יזדקקו להעתיק את מרכז חייהם, וכזו המותאמת למצבם הבריאותי בשים לב לקביעות משרד השיכון (דהיינו – לאו דווקא בקומת קרקע).