מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית
רוצים לראות איך משתמשים בדין רגע? לחצו כאן

סמכות בתי דין רבניים בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים

בהליך תמ"ש (תמ"ש) שהוגש בשנת 2022 בבתי המשפט לענייני משפחה נפסק כדקלמן:

עינייני נישואין וגירושין של יהודים מצויים בסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני (ר' סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953).
באשר לתופעת סרבנות הגט נאמר על ידי בית המשפט העליון בבג"ץ 2123/08 פלוני נ' פלונית, סב(4) 678 (2008)‏‏ כדלהלן: "תופעת סרבנות הגט היא קשה ומורכבת ולצערנו אינה חדשה לנו. היא כרוכה בפגיעה קשה וכואבת באשה הנותרת כבולה לנישואין שאין היא מעוניינת בהם עוד: חירותה נפגעת, כבודה ורגשותיה נפגעים וזכותה לחיי מישפחה נפגעת גם היא - זכויות אלו הוכרו בשיטתנו כולן כזכויות הנהנות ממעמד חוקתי וראשון במעלה... בתוך כך נפגעת גם זכותה של האשה לאוטונומיה, זכותה של האשה להגשים עצמה כאדם חופשי, זכותה לבחור את גורלה, לכתוב את סיפור חייה – להחליט, היא ורק היא, האם ומתי יבוא על סיומו קשר נישואין שאין היא רוצה בו עוד והאם ומתי תבחר לקשור עצמה בקשר כזה בשנית... אכן, זה גורלנו, גורל האדם, שעושים וחדלים אנו כל העת שלא-מרצון חופשי, ועל דרך זו נימצאת האוטונומיה של רצוננו חסרה. ואולם במקום שהפגיעה באוטונומיה של הרצון החופשי פגיעה עמוקה היא, או-אז יתערב המשפט ויאמר את דברו... "מניעתה של עגינות אישה הוא עיקרון יסוד, שהוא, על-פי תפיסותינו, מבין הערכים הבסיסיים שלנו"..
...
לא נעלמה מעיני טענתה של האשה, כי יש לעכב החלטתי זו מחמת שהגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול על החלטת בית הדין הרבני האזורי שחלק ממנה הובא לעיל ואין עלי אלא להפנות להחלטתי מיום 1.6.22 בה קבעתי, בין היתר, כי: "עם כל הכבוד וההערכה שרוחש בית המשפט לבית הדין הרבני הגדול, ההחלטה האם למחוק או לא למחוק את ההליך איננה תלויה בהחלטת בית הדין הרבני הגדול, אלא בעיקר בשאלה הפשוטה והיא האם קיימת לתובעת עילת תביעה. ודוק; הטעם היחידי שעיכבתי את החלטתי עד לדיון שהיה קבוע לצדדים בבית הדין הרבני האזורי, היה נעוץ בתקווה שיהיה בידו להביא את הצדדים לכדי הסדר שייתר מתן החלטה....". בסופו של יום, החלטתי זו איננה נסמכת על דברי בית הדין הרבני האזורי שדן בתביעה שכל כולה בסמכותו הבלעדית, אלא על הדין הכללי וביתר שאת על הוראות תקנות 41 (א)(1) לתקנות לאמור: "בית המשפט רשאי להורות על מחיקת כתב תביעה בכל עת על יסוד אחד מנימוקים אלה... כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה" והוראות תקנה 42 לתקנות.
למותר לציין כי כל עיכוב שאינו בעטיית האיש, יכול להקים לאיש טענת הגנה טובה מפני התביעה שבפני והדברים נכתבו אך ורק כדי לסבר את האוזן והם לא היוו כל שיקול במתן החלטתי זו. בשולי הדברים אציין כי לא נמצאה כל עילה להורות על דחיית התביעה, וכאמור לעיל, זו זכותה של האישה לכלכל צעדיה בהתאם.
אשר על כן ומכל המקובץ, הריני להורות: התביעה נמחקת בזאת.

בהליך בג"ץ (בג"ץ) שהוגש בשנת 2022 בעליון נפסק כדקלמן:

בהתאם לכך קנה בית הדין האיזורי סמכות לידון בשאלת מזונות הילדים מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואים וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן: חוק שיפוט בתי דין); ו-(2) עד להודעתו ביום 9.5.2022 העותר לא כפר בסמכותו של בית הדין האיזורי לידון בתביעת מזונות הילדים, טען בנושא זה בפני בית הדין, ואף ביקש מבית הדין לפסוק מזונות ילדים לטובתו.
...
דין העתירה להידחות על הסף.
לסיום אציין שמקובלת עליי טענת המשיבים לפיה כפירתו של העותר בסמכותו של בית הדין האזורי נעשתה בחוסר תום-לב, רק לאחר שבית הדין האזורי דחה את עמדתו; כן מקובלת עליי טענת המשיבים לפיה עתירתו של העותר נגועה בחוסר ניקיון כפיים, שכן הצגת הדברים בעתירה נעשתה באופן מגמתי ומטעה.
סוף דבר – העתירה נדחית בזאת על הסף.

בהליך תלה"מ (תלה"מ) שהוגש בשנת 2023 בבתי המשפט לענייני משפחה נפסק כדקלמן:

ביום 25/4/23 ניתנה החלטת בית הדין הרבני הנכבד, בה נקבע כי הסמכות לידון בתביעת מזונות הקטינים נתונה לבית הדין, תוך הפניה להוראות ס' 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, וכן לדברי בית הדין הרבני הגדול בעיניין 125217/3.
...
כבוד השופט שוחט, מפנה לדברי השופטת בייניש בפרשת פלמן כדלקמן: "...בשל עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות אני סבורה כי רק במקרים חריגים, ובהתקיים "טעם מיוחד" שיצדיק זאת, תחליט הערכאה השנייה בשאלת סמכותה לדון בסוגיה שנתבעה בפניה, אף שהערכאה האחרת כבר החליטה כי בסמכותה לדון באותה הסוגיה ממש.
לפיכך, לנוכח האמור בפסקי הדין כמפורט לעיל, אני קובע כי בית משפט זה מוסמך לדון בתביעת מזונות הקטינים המונחת לפניו.

בהליך תיק רבני (רבני) שהוגש בשנת 2023 ברבני הגדול נפסק כדקלמן:

בי' בכסלו התש"ף (8.12.19) קבע בית הדין את סמכותו בהחלטה הבאה: בנסיבות התיק, בית הדין מאמץ את החלטת בית הדין הגדול (תיק מס' 834826/2) שבה נקבע שאין בכוחו של הסכם מוקדם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, לפיו בית המשפט לעינייני מישפחה הוא שידון בסכסוך עתידי בעינייני מזונות ורכוש הכרוכים בגירושין, לשלול את סמכות בית הדין הרבני לידון בסכסוך מאוחר בעניינים שנכרכו בכנות וכדין בתביעת גירושין כנה שהוגשה לבית הדין הרבני.
יש לראות בפסק דין אישור הסכם הממון שימוש מראש בזכות הברירה הנתונה ביד האשה לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים נישואין וגירושין תשי"ג – 1953, שהיא מחייבת.
...
לבית הדין הייתה תשתית מספקת כדי לקבוע כי האישה אילצה את האיש להתגרש בהצקות בלתי־פוסקות לאורך זמן ובהביאה אותו למצב שתיאר בית הדין באומרו כי 'אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת': תיאור התביעה בבית המשפט כבר בכ"ט בטבת התש"ף (26.1.20) להרחקת הבעל, שאינו אלים, מהדירה שלו, שנדחתה בחיוב הוצאות; התלונות במשטרה שנועדו להרחיקו מדירתו ומעצרו כאחד הריקים שהסתיים ללא כל אשמה, מביאים למסקנה כי גרסת הבעל שנשמעה בבית הדין ואושרה בחלקה בדברי האישה, היא הגרסה האמינה, וכי לאחר שהבעל לא נעתר לתביעותיה הכספיות של האישה שינתה היא את עורה, החלה להציק לו באופן שאינו מאפשר חיים נורמליים ובמקרים רבים נמנעה גם ממלאכות הבית שהיא מחויבת לבעלה.
אך לטעמנו, גם אם לא נקבע באופן מוחלט אם הייתה אפשרות לקיום יחסי אישות בין הצדדים ומי האשם בביטולם שנים לפני מועד הפירוד, מכל מקום לאחר שנקטה האישה בפעולות יזומות מצידה להרחיק פיזית את הבעל מחדר השינה ומביתו שלו בפעולות בתוך הבית ומחוצה לו, הרי שפעולות אלו בוודאי נחשבות 'מרידה'.
סוף דבר האישה חייבת להתגרש מיידית מבחינה הלכתית, ללא קשר להתחייבות בהסכם, בשל התנהלותה בחיי הנישואין ומרידתה, כפי שקבע בית הדין ויפה שעה אחת קודם.

בהליך תיק רבני (רבני) שהוגש בשנת 2023 ברבני תל אביב נפסק כדקלמן:

כך נאמר בבג"ץ 6866/03 וקנין נ' ביה"ד הרבני האיזורי נתניה: "מעבר לנדרש, נעיר כי לגופם של דברים, טענתו המרכזית של העותר בפנינו הייתה כי בית-הדין הרבני האיזורי לא היה מוסמך לידון בתביעת המשיבה למזונותיה. זאת, בהיתחשב בהסכם ממון בין בני-הזוג שאושר על-ידי נוטריון טרם נישואיהם בהתאם לסעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, התשל"ג- 1973. לטענת העותר, בסעיף 20 להסכם האמור הסכימו בני-הזוג כי סמכות-הדיון בעינייני המזונות תהא נתונה לבית-המשפט האזרחי בלבד ולא לבית-הדין הרבני. מנגד, טענה המשיבה כי מאחר והסכם הממון לא הוגש לאישורה של ערכאה שיפוטית, אין בתנית השיפוט לעניין מזונותיה כדי לחייבה. טענה זו של המשיבה דינה להדחות; סעיפים הסכמיים שעניינם במזונות האשה - להבדיל מענייני רכוש בין בני-הזוג - עשויים להיות בעלי תוקף מחייב אף בלא שאושרו כלל, קל וחומר כאשר ההסכם אושר על-ידי נוטריון שוידא כי בני-הזוג ערכו אותו בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו (ראו והשוו: סעיף 12(ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט- 1959, הקובע כי הסכם בדבר מזונות בגיר ניתן לאישור בית-המשפט, אך אינו חייב בכך). לפיכך, צודק בא-כוח העותר בטענתו העקרונית לפיה כאשר הסכם בין בני-זוג קובע באופן ברור ומפורש כי הסמכות בעינייני מזונות האשה תהא נתונה בידי ערכאה מסוימת - בית-המשפט לעינייני מישפחה או בית-הדין הרבני - משמעות הדבר היא כי האשה עשתה שימוש מראש בזכות הברירה הנתונה בידה לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג- 1953." אך דומה כי דיעה זו שנאמרה בלי לידון ואף בלי לאזכר את פסק הדין בפרשת אהרון, ראויה לעיון מחדש.
...
אמנם מצאנו כי בהערת אגב של בית המשפט העליון, שאינה בבחינת תקדים מחייב, הובעה הדעה שכאשר הוסכם במפורש כי עניין המזונות יידון בבית המשפט האזרחי, יש ללכת אחר ההסכם.
כך נאמר בבג"ץ 6866/03 וקנין נ' ביה"ד הרבני האזורי נתניה: "מעבר לנדרש, נעיר כי לגופם של דברים, טענתו המרכזית של העותר בפנינו הייתה כי בית-הדין הרבני האזורי לא היה מוסמך לדון בתביעת המשיבה למזונותיה. זאת, בהתחשב בהסכם ממון בין בני-הזוג שאושר על-ידי נוטריון טרם נישואיהם בהתאם לסעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, התשל"ג- 1973. לטענת העותר, בסעיף 20 להסכם האמור הסכימו בני-הזוג כי סמכות-הדיון בענייני המזונות תהא נתונה לבית-המשפט האזרחי בלבד ולא לבית-הדין הרבני. מנגד, טענה המשיבה כי מאחר והסכם הממון לא הוגש לאישורה של ערכאה שיפוטית, אין בתנית השיפוט לעניין מזונותיה כדי לחייבה. טענה זו של המשיבה דינה להידחות; סעיפים הסכמיים שעניינם במזונות האישה - להבדיל מענייני רכוש בין בני-הזוג - עשויים להיות בעלי תוקף מחייב אף בלא שאושרו כלל, קל וחומר כאשר ההסכם אושר על-ידי נוטריון שוידא כי בני-הזוג ערכו אותו בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו (ראו והשוו: סעיף 12(ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט- 1959, הקובע כי הסכם בדבר מזונות בגיר ניתן לאישור בית-המשפט, אך אינו חייב בכך). לפיכך, צודק בא-כוח העותר בטענתו העקרונית לפיה כאשר הסכם בין בני-זוג קובע באופן ברור ומפורש כי הסמכות בענייני מזונות האישה תהא נתונה בידי ערכאה מסוימת - בית-המשפט לענייני משפחה או בית-הדין הרבני - משמעות הדבר היא כי האישה עשתה שימוש מראש בזכות הברירה הנתונה בידה לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג- 1953." אך דומה כי דעה זו שנאמרה בלי לדון ואף בלי לאזכר את פסק הדין בפרשת אהרון, ראויה לעיון מחדש.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו