סמכות בית משפט מקומי לבטל דוחות חניה

זאת, לאור עמדתה כי השגה על קנסות חניה נושאת אופי עונשי ונתונה לסמכות הבלעדית של בתי המשפט לעניינים מקומיים, תוך הפנייה לבר"מ 7302/16 עריית תל אביב – יפו נ' איגרא רינה (15.3.18) (להלן: "עניין איגרא"), שנכון למועד הנ"ל טרם ניתנה בו הכרעה.

ביום 19.2.17 הגישה המבקשת את תגובתה לבקשת הדחייה על הסף ודחתה את טענות המשיבה לרבות תחולת עניין איגרא על הנושא הנידון מלפניי, משום שאינו נוגע לשאלת ההרשעה הנובעת מדוחות החניה, אלא לשאלת הסמכות לגבות תוספות פיגורים והוצאות גביה, מכוח הוראות חוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב – 1982 ופקודות המסים (גביה).

נטען, כי הסכם הפשרה המוצע יוביל לשידרוג מערכות הערייה לרווחת התושבים, כך שבנוסף למענה בדוא"ל למי שחפץ בכך, המשיבה תשלח הודעת מיסרון (הודעת SMS) ותודיע לציבור בדבר דחיית בקשת הביטול וקבלת המענה המפורט בעיניין בדוא"ל. כן נטען, כי ההסכם המוצע משקלל את הסכויים והסיכונים בהליך, ומתחשב בעיניין איגרא ובהמלצות בית המשפט.

...

עוד שוכנעתי, כי הסכם הפשרה ממלא אחר תכליות החוק באופן ראוי והולם.

בנסיבות אלו, אני סבור שהסיכוי שהמשך ניהול התובענה יניב לקבוצה ולציבור תועלת ביתר על זו הגלומה בהסכם הפשרה, אינו גבוה ואין בו הצדק לעלויות הגבוהות הכרוכות בהמשך ניהול ההליך עד תום.

שיקולים אלו, לצד העדר התנגדויות מטעם הציבור והיועמ"ש, מובילים למסקנה כי יש מקום לאשר את הסכם הפשרה כמבוקש ולתת לו תוקף של פסק דין.

לאור המקובץ, אני מאשר את הסדר הפשרה בהתאם למפורט בפסק דין זה. הגמול לתובעת ושכ"ט לבאי כוחה המייצגים יהיו כקבוע בסעיף 18 להסכם הפשרה.

המשיבים מבקשים להורות על ביטול דו"ח החנייה, כאשר הסמכות לידון בחוקיות הדו"ח בנסיבות נשוא דיוננו ובכלל זה החוב בגינו נתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים, מכוח סעיף 55(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984, הקובע : "בית משפט לענינים מקומיים ידון בעבירות לפי פקודת העיריות, פקודת המועצות המקומיות, וחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965, ולפי תקנות, צוים וחוקי עזר על פיהם, וכן בעבירות לפי החיקוקים המנויים בתוספת השלישית, לרבות תקנות, צוים וחוקי עזר על פיהם". בפסיקה נעשתה איבחנה בין טענה הנוגעת לעצם ההרשעה בעבירת החנייה או אז מקומה להידון בבית המשפט לעניינים מקומיים, לבין טענה הנוגעת להתיישנות עונש הקנס, אשר מקומה להידון בהליך האזרחי.

...

לטענת המבקשות, המשיבים הגישו ערעור למבקשת 2 ולאחר שערעורם נדחה כדין, הגישו תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות, וכעת הם מבקשים למעשה לבטל את הקנס באמצעות תביעה לסעד כספי בסכום הדו"ח ו/או לסעד לביטול עסקה (סעדים שאינם רלבנטיים למטריה המשפטית בענייננו).

באם כפי שהבין העניין המשפטי הנדון אינו יכול להתדיין בבית משפט לתביעות קטנות, מבקש להעבירו לבית משפט אחר הרלבנטי לתביעה ולעדכן אותו בנדון ומה עליו לבצע כדי לעשות כך. דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובתגובה, אני קובעת, כי בית משפט דנא נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה.

בעניין זה, יאים הדברים שנפסקו בעע"ם 6848/10 איתן ארז ואח' נ' עיריית גבעתיים ואח' (30.5.12): "מכאן שבית המשפט המוסמך לדון בטענות המערערים בנוגע להרשעתם הוא בית המשפט הפלילי, דהיינו בית המשפט לעניינים מקומיים (ראו: סעיף 55 לחוק בתי המשפט)...לצד טענתם על עצם ההרשעה, טענו המערערים לפני בית המשפט המחוזי כי הקנסות שהוטלו עליהם התיישנו. סעיף 70 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע כי משלא שולמו הקנסות במועדם, הם ייגבו על פי הוראות פקודת המסים (גביה) ככל מס אחר (ראו: עניין פסי, בעמוד 718). לפיכך, אין בסיס לטענת המערערים לפיה פקודת המסים (גביה) אינה חלה על קנסות חניה. בעניין פסי קבע בית משפט זה (מפי השופטת ט' שטרסברג-כהן) כי כיוון שבמצב דברים כמו בענייננו, עת רואים את המערערים כמי שהורשעו, אין בית המשפט הפלילי מוסמך לדון בהתיישנותו של הקנס שכמוהו כעונש שנגזר על ידיו; כי מדובר למעשה בגביה על פי פקודת המסים (גביה) שאינה בסמכותו של בית המשפט הפלילי; כי בקשה להצהיר על התיישנותו של עונש קנס היא במהותה בקשה למתן סעד הצהרתי אותו יכול לתת בית משפט הדן בעניין אזרחי; וכי ההכרעה בסוגיית ההתיישנות מחייבת בחינת שאלות משפטיות ועובדתיות שבירורן מתאים להיעשות בבית המשפט האזרחי (ראו: עניין פסי, בעמוד 719)...מהמקובץ עולה כי בית המשפט המוסמך לדון בטענות הנוגעות לתוקף הדו"חות שניתנו למערערים הוא בית המשפט לעניינים מקומיים. בית המשפט המוסמך לדון בטענות הנוגעות להתיישנות הקנסות שהוטלו על המערערים הוא בית משפט השלום...". בדומה, נפסק ברת"ק (מחוזי-ירושלים) 25674-02-11 עיריית ירושלים – אגף השומה והגבייה נ' ישראל קפל (23.10.11): "כלומר, על פי הוראות אלה, אדם שלא שילם את הקנס שהוטל עליו וחלפו המועדים להגשת בקשה לביטולו או להודעה על רצונו להישפט, רואים אותו כאילו הורשע ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס.

ראו בעניין זה: ע"א (מחוזי ת"א) 3758/06 שאוליאן נ' חורש, [פורסם בנבו] מיום 19.2.08; כן רע"א 2747/08 שאוליאן נ' חורש, [פורסם בנבו] מיום 21.8.08, שם נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, תוך שנאמרו הדברים הבאים: "ראשית יש לומר, כי המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם ההסדר החקיקתי הקיים ועם הפסיקה הרלוונטית. סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים מעוגנת בסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט, במסגרתה נכללת הסמכות לדון בעבירות לפי חוקי עזר, בכללן עבירות חניה. סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי קובע חזקה כי מששולם קנס רואים את מקבל הדו"ח כמי שהודה באשמה בפני בית המשפט. סעיף 229(ח2) לחוק קובע כי אף אם לא שילם אדם את הקנס, וחלפו המועדים להגשת בקשת ביטול הקנס או בקשה להישפט או שהבקשות נדחו, יראו אותו כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס. בעניין וקס, קבע בית משפט זה כי תביעות אשר עניינן תקיפת חוקיות הקנסות הינן למעשה השגות על הרשעה פלילית, אשר מקומן אינו בהליך אזרחי" (מפי כב' השופטת ארבל)".

בקשה מעין זו מסורה לסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מקומיים, בהתאם להוראות סימן ד' בפרק ב' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט).

אדרבא, מתן פתח לתקיפה ישירה של הודעות קנס למיניהן בגין דוחות חניה, עלול להביא למדרון חלקלק שסופו ביצירת עומס בלתי סביר על בתי המשפט לעניינים מנהליים, תוך החטאה של המטרה האמיתית אשר לשמה הוקמו, והכל על חשבונם של עותרים פוטנציאליים, שממתינים לתורם.

כך, ככל שתבוטל ההרשעה, יוכל העותר דנן להעלותה כטענה מקדמית לפי סעיף 149(8) לחסד"פ. מטעמים אלה, בהעדר סמכות עניינית לבית משפט זה, אני קובע כי דין העתירה להמחק על הסף.

...

בתגובתו טען העותר שבהתאם לסעיף 8(א) לתוספת הראשונה לחוק, יש לבית המשפט לעניינים מינהליים סמכות לדון בכל החלטה של רשות מקומית או נושא משרה בה. ההחלטה דנן היא החלטה מינהלית של רשות מקומית ולכן דין הטענה להיעדר סמכות עניינית, להידחות.

לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים והן נדחות.

סוף דבר – אני מורה על מחיקת העתירה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית.

בהתחשב בנסיבותיו האישיות של העותר, גילו המבוגר ונכותו, אך בשים לב לכך שהעותר כפה על בית המשפט והצד שכנגד הליך מיותר ועקר, אני מחייב את העותר לשאת בשכ"ט ב"כ המשיבה על הצד הנמוך בסך 2,500 ₪.

בקשה מעין זו מסורה לסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מקומיים, בהתאם להוראות סימן ד' בפרק ב' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט).

אדרבא, מתן פתח לתקיפה ישירה של הודעות קנס למיניהן בגין דוחות חניה, עלול להביא למדרון חלקלק שסופו ביצירת עומס בלתי סביר על בתי המשפט לעניינים מנהליים, תוך החטאה של המטרה האמיתית אשר לשמה הוקמו, והכל על חשבונם של עותרים פוטנציאליים, שממתינים לתורם.

כך, ככל שתבוטל ההרשעה, יוכל העותר דנן להעלותה כטענה מקדמית לפי סעיף 149(8) לחסד"פ. מטעמים אלה, בהעדר סמכות עניינית לבית משפט זה, אני קובע כי דין העתירה להמחק על הסף.

...

בתגובתו טען העותר שבהתאם לסעיף 8(א) לתוספת הראשונה לחוק, יש לבית המשפט לעניינים מינהליים סמכות לדון בכל החלטה של רשות מקומית או נושא משרה בה. ההחלטה דנן היא החלטה מינהלית של רשות מקומית ולכן דין הטענה להיעדר סמכות עניינית, להידחות.

לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים והן נדחות.

סוף דבר – אני מורה על מחיקת העתירה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית.

בהתחשב בנסיבותיו האישיות של העותר, גילו המבוגר ונכותו, אך בשים לב לכך שהעותר כפה על בית המשפט והצד שכנגד הליך מיותר ועקר, אני מחייב את העותר לשאת בשכ"ט ב"כ המשיבה על הצד הנמוך בסך 2,500 ₪.

המבקשת טוענת כי שגה בימ"ש קמא כאשר דחה את הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת העידר סמכות עניינית וטעה בכך שלא עשה הבחנה חדה וברורה בין טענות התוקפות את עצם ההרשעות הפליליות, תוקפן והתיישנותן בעבירות חניה שמקומן להידון אך ורק בפני בית המשפט לעניינים מקומיים ובין טענות הנוגעות להתיישנות העונש או החוב ולפעולות שננקטו על מנת לגבותו, שמקומן להידון בהליך האזרחי רק אם יבוטלו הרשעות המשיב.

עוד נטען כי בימ"ש קמא נתפס לכלל טעות כאשר לא ביצע הבחנה חדה וברורה בין טענות התוקפות את עצם ההרשעות הפליליות, תוקפן והתיישנותן בעבירות החניה/דוחות שמקומן להידון אך ורק בפני בית המשפט לעניינים מקומיים, ובין טענות הנוגעות להתיישנות העונש או החוב ולפעולות שננקטו על מנת לגבותו, שמקומן להידון בהליך האזרחי רק אם יבוטלו הרשעות המשיב.

...

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור על נספחיה ואת החלטת בימ"ש קמא הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור ללא צורך בתשובת המשיב.

בסיכומו של דבר, ומכל הטעמים שפורטו, לא מצאתי כל טעם להתערב או ליתן רשות ערעור על החלטתו של בימ"ש קמא.

הבקשה נדחית.