סמכות בית משפט בתביעות זיקת הנאה במקרקעין

אומנם, הסעד של רישום זיקת הנאה אינו בסמכותו של בית משפט זה, אך יחד עם זאת יתר הסעדים שנתבעו, כפי שפורטו לעיל (למתן סעד של אכיפת הסכם השתוף, וצו עשה המורה לנתבעים להסיר את המחסום ואת עמוד המתכת וכדו') נוגעים לשימוש במקרקעין מכח הסכם שתוף שנערך בין התובע לבין הנתבעים 1-2 ואשר לא נרשם בלישכת רישום המקרקעין, דהיינו, עסקינן בזכויות אובליגאטוריות ולא קנייניות.

...

סוף דבר דין התביעה להתקבל נגד הנתבעים 1 ו-2, ולהידחות נגד יתר הנתבעות.

לאור האמור, הנני מקבלת את התביעה נגד הנתבעים 1 ו-2 בחלקה ומורה כלהלן: על הנתבעים 1 ו-2 או מי מטעמם, לאפשר גישה קבועה לנכס של התובע ולשם כך לפתוח את המחסום, ולמסור לתובע כל הנדרש לפתיחת המחסום החוסם את דרך הגישה לנכסו ולמקומות החניה שבשטח השצ"פ, ולסלק את הגדרות שהוצבו ואשר מונעות גישה רגלית לנכס.

התביעה כנגד הנתבעות 3-5 נדחית.

לגופם של דברים, טוענים הנתבעים כי יש להותיר את התביעה בבית משפט השלום שידון בסעדים שבסמכותו: טענה לזכות בלתי הדירה, זכות חזקה נוגדת וזכות שימוש, וכן סעדים שבסמכות בית הדין לשכירות מכוח הטענה לדיירות מוגנת, ואת הסעדים שבסמכות בית המשפט המחוזי יש למחוק מן התביעה: הקדש, זיקת הנאה, מתנה במקרקעין ובית הדין לשכירות, ולהמשיך לידון בתביעה, תוך השתת הוצאות לדוגמה על התובעים.

...

בהחלטה מיום 24.5.17 התייחסה השופטת מילר לכך שהפסיקתא הוגשה כשמונה שנים לאחר מתן פסק הדין, פסק הדין אינו כולל את פרטי הזהות של העמותה, אך בעיקר נקבע כי "מאחר שפסיקתא אמורה לשקף את האמור בפסק הדין ותו לא, אין מנוס מקבלת הבקשה וביטול הפסיקתא שניתנה" (ס' 11 להחלטה הנ"ל) לעניין הסכומים הנטענים על ידי הנתבעים, הרי שהאסמכתאות שצורפו אינן מבססות את טענת הנתבעים כי אכן מדובר בהוצאות הקשורות לסעד הזמני, והסכומים המבוקשים נטענים ללא ביסוס ראייתי מה גם שהוצאות שכ"ט בגין הליך שלא היה צריך להתקיים לכתחילה, אינן מזכות בהשבה.

משכך אני מורה על ביטול צו המניעה הזמני ובהתאם מורה כי המזכירות תשיב לתובעים את כספי הפיקדון בסך של 100,000 ₪ המופקד בקופת בית המשפט.

סוף דבר, אני מורה על מחיקת התביעה.

גם אם לכאורה הדירות נשוא התובענה לא צריכות להיות רשומות בבעלות המבקשת אלא כרכוש משותף של הבניין, הרי שעדיין נוכח השמוש של עשרות שנים (כ 90 שנים) במקרקעין של הדירות לטובת המבקשת וחליפיה, ברור שנוצרת זיקת הנאה בגין מקרקעי הדירות לטובת המבקשת, שיוצרת למעשה "שיעבוד נזיקי" של המקרקעין לטובת המבקשת ולמעשה מונעת הגשת תביעה בנזיקין.

סמכותו העניינית של בית משפט השלום לידון בתובענות שעניינן שימוש במקרקעין, מוסדרת בסעיף 51 לחוק בתי המשפט; ראו סעיף-קטן 51(א)(3), לפיו בית משפט השלום ידון, בית היתר, ב"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השמוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שעניינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין".

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת מהות כתב התביעה, הריני מורה על דחיית הבקשה ולהלן אבאר; כידוע, סילוק תביעה על הסף איננו דבר שבשגרה, משום שהוא מונע מהצדדים לתביעה לברר את המחלוקות שבה לגופן (ראו רע"א 8222/18 עיריית תל אביב-יפו נ' אברהם בכדשן ו-22 אח' (נבו, 25.03.2019).

אין בידי להיעתר גם לטענה בדבר הסמכות השיורית של בית המשפט המחוזי ביחס לכך שלא נלווה לתביעה למתן חשבונות סעד כספי ועל כן הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי (המבקשת מפנה לסעיף 29 ד' לכתב התביעה).

אשר על כן, ולאור האמור לעיל, הנני מורה על דחיית הבקשה.

בעיניין טענת חוסר הסמכות של בית משפט זה לידון בנושא זיקת ההנאה, טענו הנתבעים, כי במסגרת תביעה שכנגד בית משפט השלום מוסמך לידון גם בסעדים אשר בתביעה רגילה לא היה מוסמך לידון בהם; באשר לסעד הכספי טענו הנתבעים, כי בשלב זה יש להם קושי לאמוד את סכום הנזק וכי על בית המשפט לקבוע אמות מידה אשר על בסיסן יחושב סכום הפצוי; לגבי אי צירוף נתבעים נוספים הנוגעים לצוי העשה שנתבעו, טענת הנתבעים היא, כי סילוק על הסף הוא צעד מרחיק לכת, אשר יינקט רק במקרים שבהם ברור כי לתובע אין כל סיכוי לזכות בסעד.

סעד הצהרתי הקובע כי לנתבעים זיקת הנאה מכוח שנים, שעניינה זכות מעבר במקרקעין: התובעים טענו, כי בית-משפט זה נעדר סמכות לידון בסעד שעניינו זיקת הנאה במקרקעין.

...

בתגובת הנתבעים (התובעים שכנגד) מיום 22.3.2016 טענו הם כי יש לדחות את הבקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף.

השאלה העיקרית העומדת במוקד התביעות הנדונות היא, אם אמנם יש להיעתר לתביעת התובעים להורות על סילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין באופן שישלול מהם את זכות המעבר לבתיהם דרך המקרקעין הנדונים וימנע מהם להחנות את רכביהם במקום.

המסקנה היא אפוא, כי נושא זיקת ההנאה והסעד הנתבע בתביעה שכנגד בעניין זה הוא בגדר "תביעה-שכנגד לתביעה אזרחית שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות". לפיכך בית-משפט זה מוסמך לדון בתביעה שכנגד בעניין סעד זה, הגם שזהו סעד הנתון לסמכות בית המשפט המחוזי.

כן ראו ת"א (מחוזי חי') 43591-05-21 קרולינה פדלון נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (נבו 01.10.2021), בו נפסק: "...לעניין הטענה למעשה בית דין-ההלכה הנה שהכרעה הנתנת בגררא (כמו ע"י ביה"מ שלום הדן בתביעה לסילוק יד ובגררא מתייחס לזכויות במקרקעין),אינה יכולה להוות השתק פלוגתא בין הצדדים כשעניין זה מתעורר שוב בהתדיינות לפני בית משפט שלו נתונה הסמכות הייחודית לידון בעיניין...". בדומה לעניין פדלון לעיל, גם בהליך הקודם בין הצדדים היתה תביעה לסילוק יד ובית המשפט נידרש לטענה בעיניין זיקת הנאה שהועלה כטענת הגנה מצד המבקש.

...

לאחר עיון בסיכומי הצדדים, להלן החלטתי בטענה בדבר סמכותו העניינית של בית משפט זה. בתובענה זו מבקש המבקש מבית המשפט להורות למשיב לתקן ו/או להוסיף על הסכם השיתוף (הרשום במרשם) שבין הצדדים המתייחס למקרקעין בחלקה 46 גוש 6665 פרק העוסק בזיקת הנאה.

כך, בסעיף 82 לפסק הדין נקבע: "... בנסיבות אלו, אני סבור כי לאור הוראות סעיף 14 לחוק המקרקעין, ולאור הפסיקה בנושא, על התובעים יעניקו לנתבעים זיקת הנאה כדלקמן..." ובסעיף 129.2 נקבע: "התובעים, בשיתוף פעולה עם הנתבעים, ירשמו עד ליום 1.11.18 זיקת הנאה לצורך מעבר של כלי רכב והולכי רגל בהתאם לתשריט בסעיף 82 לעיל". ממה נפשך ? אילו היה עניין זיקת ההנאה בסמכותו העניינית של בית המשפט, פשיטא שבית המשפט היה מצהיר על זיקת ההנאה ומורה בפסק הדין על רישום הזכות במקום להורות לצדדים לשתף פעולה לרישומה.

הכל טוב ויפה, אך אני סבור כי אין מדובר במקרה שבו פסק הדין דורש הבהרה, שכן הוא ברור ומפורט מאד; ולא פחות חשוב הוא, שנראה לי כי התנאי הבסיסי והמקדמי לכך שבית המשפט ייתן סעד על דרך ההצהרה כדי להבהיר את פסק דינו, הוא שההכרעה בפסק הדין הראשוני ניתנה בגדרי סמכותו העניינית של בית המשפט.

נוכח מכלול האמור לעיל, אני מקבל את בקשת המשיב וקובע כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתובענה.

אשר על כן, אני מורה על מחיקת התובענה בשל חוסר סמכות עניינית, ומחייב את המבקש לשלם למשיב הוצאות בסך 3,000 ש"ח. המזכירות תסגור את התיק.