סמכות בית המשפט העליון לדון בערעור על פסק בוררות בדן יחיד

לטענתו, שגה בית הדין בהרכב ב', עת שהקנה לעצמו סמכות מכוח סעיף ז' לשטר הבוררות, שכן הוא לא היה מעורב כלל בשיקולי בית הדין בערכאה הראשונה והוא אינו יכול להכנס לנעלי הרכב א' ולדון בבוררות, והגורם היחיד שיכול לידון בעירעור דנן הנו כב' הרב עמר, בהתאם להסמכה שניתנה לו בשטר הבוררות.

דיון והכרעה גבולות ההתערבות השיפוטית בפסקי בוררות הותוו בחוק הבוררות ובפסיקת בית המשפט העליון.

עילות ההתערבות בפסקי בוררות הן אלו הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, המונה רשימה סגורה של עשר עילות המאפשרות לבית המשפט לבטל פסק בוררות [ע"א 318/85 דן כוכבי נ' גזית קונסיליום השקעות ופיתוח בע"מ, פ"ד מב(3) 265, 274].

בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על פסק הבוררות [רע"א 1260/94 בן-חיים נ' אבי חן בע"מ, פ"ד מח(4) 826, 832-831), שכן, ברגיל, צדדים לבוררות אינם זכאים לנקוט בהליך ערעורי ביחס לפסק הבוררות, אלא אם בחרו להחיל על עצמם מנגנונים ערעוריים הסכמיים לפי סעיף 21א או 29ב לחוק הבוררות (רע"א 4273/19 מ.ב. גלאט עוף למהדרין בע"מ נ' ברכת הארץ בע"מ (04.08.19)).

(ג) קבעו צדדים כאמור בסעיף קטן (א) - (1) ניתן להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות על פי העילות האמורות בסעיף 24(9) ו-(10) בלבד; (2) לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט על פסק הבוררות" לעניין זה רלוואנטיות הוראות התוספת השנייה, ביחס לאופן ניהול העירעור, הקובעות: "א. ישיבות הבוררות יתועדו בפרוטוקול או בדרך אחרת שקבעו הצדדים בהסכם הבוררות; הפרוטוקול ישקף את מהלך הדיון ואת דברי בעלי הדין.

בעיניין מור, היתייחס בית המשפט לעניין ההשלכות הנוגעות לתוקף פסק דין שניתן בעירעור בהיעדר סמכות, וקבע: "...בדומה לתחומי דין אחרים, תוקפו של פסק דין שניתן בעירעור שהתקיים לפי סעיפים 21א או 29ב לחוק הבוררות שלא בסמכות, כפוף לדוקטרינת הבטלות היחסית. פועל יוצא הוא שקיבלת הכרעה שלא בסמכות בנסיבות אלה, אין משמעה בטלותו של פסק הדין בעירעור מדעקרא (VOID) והבטלות היא יחסית בלבד (VOIDABLE). לפיכך, יש והכרעה שנתקבלה על-ידי בית המשפט מחוץ לסמכותו העניינית תיוותר על כנה ותהא תקפה, חרף הפגם, וזאת כתלות בפרמטרים כגון סוג הפגם, חומרתו, נסיבות הווצרותו ומשמעו בנסיבות העניין (חמי בן-נון וטל חבקין העירעור האזרחי 90 (מהדורה שלישית, 2012); רע"א 3339/00 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' דהן, פ"ד נז(1) 503, 515-513 (2002))." (פסקה 12).

...

מקום בו המסמך הכתוב לא נסתר על ידי המבקש, ולא הוכחו טענותיו, הרי שהמסמך החתום הוא הקובע, המהווה פסק בוררות לכל דבר עניין, ודין טענה זו אף היא להידחות.

ברם, בסעיף ח' לשטר הבוררות נקבע במפורש כי "הצדדים מוותרים מראש על בקשה לנמק פסק דין, ובית הדין יהיה רשאי להוציא פסק דין ללא נימוקים, הכל על פי שיקול דעתו". ברע"א 4265/14 אלמסי נ' שוקרון (19.08.14) נקבע כי "שטר הבוררות קובע במפורש כי לא חלה על ביה"ד לממונות חובת הנמקת פסק הבוררות. אין לדרוש מבורר שהסכם הבוררות פוטר אותו מפורשות מחובת הנמקה, לנמק את החלטתו." מקום בו הסכימו הצדדים מפורשות שלבית הדין הסמכות שלא לנמק את פסק הבוררות והכל על פי שיקול דעתו, הרי שאין למבקש אלא להלין על עצמו, ומשכך גם טענה זו דינה להידחות.

סוף דבר החלטות הרכב ב' – מבוטלות.

בקשת הביטול נסמכת על עילות הביטול שבסעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"; "החוק"), אשר טעמיה מעוגנים בס"ק (1), (2), (3), (4), (9) ו-(10) לחוק הבוררות - "לא היה הסכם בוררות בר-תוקף"; "הפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין"; "הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות"; "לא ניתנה לבעל-דין היזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו"; "תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור"; וכן כי: "קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד"; בהתאמה.

מכאן, שבהתאם לפסק דינו של כב' השופט דנציגר, ניתן היה לקבוע, כי אלה לא ראויות כלל להידון, וודאי נוכח הנחיית בית המשפט העליון להיות ערים להוראות הסעיף נוכח עיקרון סופיות הדיון.

מעת שיש בנמצא שתי החלטות שונות, אשר ניתנו שתיהן על ידי מותב דן יחיד, הרי שהשאלה האם בקשת הביטול דכאן מוגבלת לכל העילות שבסעיף 24 לחוק הבוררות או רק לעילות שקבועות בסעיפים (9) ו- (10) טרם הוכרעה.

ברע"א 6327/12 עופר ניב נ' דן חברה ציבורית לתחבורה (פורסם בנבו, 1.9.13), עמד כב' השופט דנציגר על כך, כי : "ככל יתר עילות הביטול אף עילת הביטול שבסעיף קטן (4) פורשה בצמצום רב. ברוח זו, נפסק כי פגיעה בזכות הטיעון של צד לבוררות תצדיק את ביטול פסק הבוררות רק כאשר יהיה מדובר בפגיעה מהותית בכללי הצדק הטבעי ולא בפגיעה פורמלית בלבד" וכן: "למעשה, בית משפט זה נעתר רק במקרים חריגים  לטענת צד לבוררות לפיה לא ניתנה לו היזדמנות לטעון טענותיו או להביא ראיותיו וביטל בשל כך פסקי בוררות". בעניינינו, הטענות הובאו כאמור בסעיף 42 לבקשה לביטול פסק הבוררות, אך נטענו בכלליות, ללא פרטים, ובצורה מעורפלת.

בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על הרכב הבוררים, וגם אינו יושב כערכאת שמיעה שלישית במחלוקת.

...

נפסק, כי: · המשיבים, ישלמו למבקשות סך כולל של 41,000 דולר ארה"ב (להלן: "סעיף 1"); · כמו כן, נקבע כי "במהלך הדיון טענו התובעים כי מתנהל נגדם הליך משפטי בארה"ב ע"ס של כחצי מיליון דולר בגין האבן נשוא התביעה, יובהר, כי הסכום שנפסק בסעיף 1 לעיל, אינו נוגע לטענות כלשהן אשר הועלו בנוגע להליך בארה"ב." (להלן: "סעיף 2"); סעיף 102 לתקנון הבורסה (להלן: "התקנון") מסדיר מנגנון שמיעה מחודשת של המחלוקת (להלן: "שמיעה מחודשת").

-מספר הערות לפני סיום נחה דעתי, כי לא נגרם למבקשות כל עיוות דין; כל שיש בנמצא הוא חוסר שביעות רצון מתוצאת ההתדיינות השנייה במחלוקת שבין הצדדים, אשר מוגדרת כשמיעה מחודשת, בפני ערכאה שנייה.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, דין הבקשה לביטול פסק הבוררות להידחות.

בהתאם- אני מורה על אישור פסק הבוררות מושא המחלוקת.

]הנשיאה א' חיות: ] האם משניתנה רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בהליך לביטול פסק בוררות, על בית המשפט העליון לידון בעירעור בשלושה או שמא חל בעיניין זה החריג הקבוע בסעיף 26(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט או החוק), המאפשר לו לידון בעירעור בדן יחיד? זוהי, בעיקרה, השאלה שהועמדה לדיון בפנינו בעתירה זו. העותרים והמשיבות 8-3 (להלן: המשיבות), ניהלו הליך בוררות בשל מחלוקת חוזית שנתגלעה ביניהם.

מן הטעמים המפורטים לעיל, אנו מורים כי פסק הדין בעירעור אשר ניתן בדן יחיד ניתן בחוסר סמכות ודינו להתבטל.

...

ובאשר לטענה כי מדובר ב"החלטת ביניים" – אנו סבורים כי לא ניתן לסווג החלטה הניתנת בבקשה לביטול פסק בוררות כ"החלטת ביניים" או כ"החלטה אחרת".

מן הטעמים המפורטים לעיל, אנו מורים כי פסק הדין בערעור אשר ניתן בדן יחיד ניתן בחוסר סמכות ודינו להתבטל.

עוד אנו מורים כי הערעור יקבע לדיון בפני הרכב שלושה.

למען שלמות התמונה יצוין, כי ביום 21.7.2019 התקבלה בקשת רשות העירעור דנן בפסק דין אשר ניתן בדן יחיד ובוטל במסגרת בג"ץ 5837/19 נסאר נ' בית המשפט העליון (12.3.2020).

סעיף 24(3) לחוק הבוררות קובע כי בית המשפט רשאי לבטל פסק בוררות אם מצא כי "הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות". לא אחת נקבע כי בית המשפט אינו משמש ערכאת ערעור על פסקי בוררות, ומשכך עילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק, ובהן העילה הנוגעת לחריגה מסמכות, תפורשנה בצמצום ובדווקנות (ראו: רע"א 8941/06 עריית חיפה נ' ב.מ. כרפיס דדו בע"מ, פסקה 30 (4.11.2009); רע"א 2790/18 אלפרוביץ נ' סימנא, פסקה 10 (29.4.2018); רע"א 8627/18 פרי הגליל (תעשיות) בע"מ נ' בוגופן בע"מ, פסקה 13 (6.2.2019)).

פועל יוצא מכל האמור, הוא כי הבוררת היתה מוסמכת לבחון את סוגיית זכותו של נסאר לקבלת דמי תיווך בגין מימוש זכות הסרוב, ולכן יש לבטל אף את קביעת בית המשפט המחוזי כי נסאר זכאי לדמי תיווך, ולהשיב את הדיון בסוגיה האמורה, לרבות השלכותיה האופרטיביות, אל הבוררת, אשר תאפשר לצדדים להשלים טענותיהם וראיותיהם בנידון, ותשלים את פסק הבוררות כחוכמתה.

...

בכתב הגנתה טענה כהן כי יש לדחות את תביעתו של נסאר מנימוקים שונים, ובין היתר, נטען כי תביעה זו הקדימה את זמנה, מאחר שבעת הגשתה טרם נודע אם כהן תחכור את המקרקעין או תקבל מהמסדר פיצוי כספי; כי הסכמי התיווך בטלים מכיוון שנסאר נהג בחוסר תום לב והפר את חובת האמון כלפי כהן; ולחלופין, כי יש לקזז מכל סכום אשר יקבל נסאר סכומי כסף ששולמו לו עד כה. כהן אף הגישה נגד נסאר תביעה שכנגד להשבת כל הכספים ששולמו לו על חשבון שכרו.

ממילא, יש לדחות את הערעור בכל הנוגע לביטול החלקי של פסק הבוררות לפי סעיף 24(4) לחוק.

סוף דבר בשים לב למקובץ, אציע לחבריי לקבל את הערעור בכל הנוגע לקביעת בית המשפט המחוזי כי הבוררת חרגה מסמכותה.

משכך, אני מצטרפת למסקנת חברתי כי בענין זה יש לקבל את הערעור ולבטל את קביעת בית המשפט קמא לפיה הבוררת חרגה מסמכותה בכך שהכריעה בסוגיה האמורה.

כמו כן מקובלת עלי מסקנת חברתי כי לא זו בלבד שהסוגיה עלתה בכתבי הטענות אלא שעיון בכתב-ההגנה מלמד שכהן מיקדה את הכחשותיה ואת טענות ההגנה שלה בטענות הנוגעות לבטלות הסכמי התיווך בשל חוסר תום-לב, מצגי שווא והפרת חובת אמון ונאמנות מצד נסאר, אשר לגישתה שוללים ממנו את הזכות לדמי תיווך, ואילו הטענה כי הוא אינו זכאי לדמי תיווך בעקבות מימוש זכות הסירוב הועלתה כהכחשה כללית, וכדברי חברתי אמירות מסוימות בכתב ההגנה עשויות היו "להתפרש דווקא כהכרה של כהן בזכותו של נסאר לקבל דמי תיווך בגין חכירת המקרקעין אף בדרך של מימוש זכות הסירוב" (פסקה 28 לחוות-דעתה של חברתי).

כתב התביעה וטענות הצדדים לגבי סמכותו של בית המשפט להדרש לתובענה: בכתב התביעה מבקשת התובעת להורות לנתבע, לשייך את מבנה מס' 17 ולרושמו על שם התובעת- בהיותה היורשת של המנוח דן וינקלר, וככל שלשם השיוך נחוץ לקבל את התובעת כחברה, להורות לקבוץ לקבלה כחברה.

בית המשפט המחוזי קבע כי לא יזקק לתביעה כנגדה מאחר והיא בפרוק וערעור על קביעה זו לבית המשפט העליון נדחה.

בית המשפט העליון קבע את העקרונות הבאים לגבי אגודה שיתופית בפרוק המוגשת כנגדה תביעה לגבי נכס מנכסיה: "ואשר להגשת תביעה לבית המשפט, הדעת נותנת כי פירוק אגודה מצמצם את האפשרות לפנות לבית-משפט לפחות כמו פירוק חברה מרצון, אשר מידת הפיקוח עליו אך מועטה היא. נמצא, שתובע אשר הגיש תביעתו למפרק, לא יוכל עוד לפנות לבית-המשפט, ולא רק כיון שפניה זו אינה מתיישבת עם 'פקוחו היחיד של הרושם', אלא כיון שתפקיד המפרק, המברר תביעה שהוגשה לו, הוא תפקיד משפטי או מעין-משפטי, אשר הוא ממלא אותו בעזרת הסמכויות שניתנו לו, לשם כך ע"י סעיף 48(4) הנ"ל. היוצא מזה, כי החלטת המפרק כמוה כהחלטת שופט, וזכות ערעור עליה, בפני הרושם, ניתנה ע״י סעיף 48 לפקודה הנ״ל.... אך אנו סבורים כי אפילו לא פנו המערערים תחילה למפרק, היו שערי בית המשפט נעולים בפניהם, שכן פירוק האגודה איננו דומה לפירוק חברה מרצון, אלא הוא נובע ממעשה השלטונות, ומשום כך דומה הוא יותר לפירוק חברה ע״י בית-המשפט. והינה, על-פי תקנה 11 (ה) לתקנות האגודות השיתופיות (כפי שתוקנו), נידרש כל נושה להגיש את תביעתו למפרק: אות הוא, כי זוהי הדרך לגביית חוב מהמפרק, ואנו מוסיפים: הדרך היחידה, שאם לא תאמר כן תיגרם ערבוביה: תביעות תתבררנה מקצתן בפני המפרק ומקצתן בפני בית המשפט או בפני שניהם גם יחד בזה אחר זה, אם נושה לא בא על סיפוקו בדרך בה הלך תחילה, וכך תסוכל כוונת המחוקק למסור בידי הרושם את ״הפיקוח היחידי״ על הפרוק". על הלכה זו חזר בית המשפט העליון בע"א 422/58 בן שמש נ' הלוואה וחיסכון, פ"ד יג 2060 (1959), שם נקבע כי המחוקק "התכוון שכל השאלות, המתעוררות בקשר עם פירוק, ובתוכן חובות המגיעים לאגודה וחובות המגיעים ממנה, תיפתרנה במסגרת של פקודת האגודות השיתופיות". ראו גם: - ע"א 187/67 "לחם" מאפיה קואופרטיבית בראשון לציון בע"מ (בפרוק) נ' פאר, פ"ד כא(2) 298 (1976)).

ראשית, ציטטתי לעיל חלק מהוראות פסק הבוררות, והאמור בפסק הבוררות מוכיח, באופן חד משמעי, כי הוא אינו מעניק לתובעת זכויות כלשהן, וכי כל אשר עשה הוא קביעת מיקום הדירה שתשויך למר וינקלר ז"ל בבוא היום, ככל שיוחלט על ביצוע שיוך דירות לחברים ותיקים; שנית, אפילו סברתי כי פסק הבוררות מעניק זכויות כלשהן לתובעת (ואיני סבור כך לאור לשונו הברורה של פסק הבוררות), הרי אין בכך כדי להעניק לבית משפט זה סמכות לידון בתביעה, שכן הדרך לביצועו של פסק הבוררות (בדומה לפסק דין כספי של בית משפט כנגד האגודה) היא על-ידי הגשת תביעה למפרק.

...

לסיכום, תביעת התובעת היא תביעה רכושית שבאה להוציא נכס מנכסי האגודה ממסת נכסיה ולשייכו לתובעת.

סוף דבר, אני מורה על מחיקת התביעה מחוסר סמכות עניינית.

התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪.