סמכות בית המשפט המחוזי לדון בתביעת מזונות לאחר הכרעה בבית דין רבני

בית המשפט המחוזי מצא, כי במקרה דנן מתקיימים מבחני הכריכה הבסיסיים ולמצער "יש להזהר בקביעות ביחס לכנות הכריכה" (פסקה 23 לפסק-הדין) וכי "קביעת בית הדין הרבני, בדבר סמכותו, אינה פוגעת בעקרונות צדק בסיסיים, ואינה נמנית, להערכתנו, על אותם החריגים המצויים בהילכת פלמן" (פסקה 24 לפסק-הדין); דחה את טענות המבקשת לפיהן הקדמת הגט לדיון ביתר העניינים שומט את כריכת נושאי הרכוש שנכרכו בתביעת הגירושין וזאת לאחר שניתן הגט (פסקות 25-29 לפסק-הדין); מצא כי על בסיס החלטת בית הדין הרבני מיום 4.4.2021, כפי שמשתקפת בפרוטוקול הדיון, ניתן לומר כי כבר במסגרתה בית הדין הרבני האיזורי הכריע בסמכותו להמשיך ולדון בעינייני הרכוש בין הצדדים וכי "קיימות קביעות, כי הנושא כרוך, ומובהר, כי נושא הרכוש יקבע לדיון, תוך שמירת זכות הצדדים להעלות טענות בעתיד בנושא הסמכות" (פסקות 30-31 לפסק-הדין); מצא בהתבטאות באת כוח המבקשת באותו דיון שהתקיים ביום 4.4.2021 ראשית הסכמה לפיה סוגיית הרכוש בין בני הזוג תדון בבית הדין הרבני (פסקה 32 לפסק-הדין); מצא כי על פני הדברים כריכת נושאי הרכוש על-ידי המשיב בבית הדין הרבני לא נועדה לקפח את המבקשת משחרף עילות הגירושין להן טען הבהיר המשיב, כי הוא נכון לאיזון משאבים בהתאם לחוק יחסי ממון, הצדדים הגיעו להסכמות לא מעטות, קיימת נכונות למינוי אקטואר למתן חוות-דעת לצורך איזון משאבים בהתאם לחוק ומשכך במקרה דנן "חשש הפגיעה בצדק או קפוח צד בטענות התנהגותיות אינו משמעותי" (פסקה 33 לפסק-הדין); כי עסקינן ב"מעשה עשוי" לאחר ששלוש ערכאות: בית הדין הרבני הגדול, בית הדין הרבני האיזורי ובית המשפט לעינייני מישפחה קבעו כולן קביעה אחת לפיה הסמכות לידון בעינייני הרכוש בין הצדדים מסורה לבית הדין הרבני, ולכן גם כשיקולי מדיניות אין להתערב בהחלטה (פסקות 35-36 לפסק-הדין).

בג"ץ 6929/10 הנ"ל עסק בשאלת קיומה של סמכות נמשכת לבית הדין הרבני לשוב ולהדרש לנושא בו הכריע בעבר מכוח סמכות מקורית שהייתה לו (באותו המקרה בשאלת סמכותו הנמשכת של בית הדין לידון בתביעה להפחתת מזונות ילדים לאחר שאישר הסכם גירושין, ללא דיון לגופו של עניין, שנגע גם בנושא מזונות הילדים).

...

כן מצא בית המשפט המחוזי כי טענות המבקשת אף לגופם של דברים, בשאלת תוקף הכריכה, אינן נעדרות בסיס.

עם כל זאת, מצא בית המשפט המחוזי כי חרף הפגמים בדרך הילוכו של בית המשפט לענייני משפחה, אין מקום לשנות מן התוצאה אליה הגיע, וכי דין הערעור להידחות.

עוד טוענת המבקשת, כי תכלית הכריכה הינה ריכוזיות ויעילות דיונית ולכן החלטת בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי בעקבותיו מנוגדת לאותה תכלית משבית המשפט המחוזי "הנציח את פיצול הדיון בתביעות איזון המשאבים בין הצדדים, עת הותיר על כנו פסק-דין שמשמעותו כי כל אחת מהערכאות תדון ברכיבי רכוש שונים מתוך מסת הנכסים ברי האיזון של בני זוג". דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי לבקש את תגובת המשיב.

סוף דבר בקשת רשות הערעור נדחית, אפוא.

בהילכת שרגאי, כתב כב' השופט זוסמן בלשון זו: "תביעת מזונות של הילד, בין אם הוא מיוצג על־ידי האם ובין על־ידי אפוטרופוס אחר, לעולם לא תהא בגדר סמכותו הייחודית של בית־הדין הרבני, ומפאת השוני האמור אף אינה יכולה להיות ״כרוכה״ בתביעת גירושין כאמור בסעיף 3 הנ"ל. בתביעה זו דן בית־המשפט המחוזי בגדר סמכותו הקבועה בסעיף 18 לחוק בתי־המשפט, תשי׳׳ז־1957. לגבי תביעת מזונות של ילד אין נפקא מינה בכך אם ההורים גרושים אם לאו. אין בית־הדין הרבני מוםמך לידון בתביעה שכזאת אלא ״לאחר שכל הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך״, כאמור בסעיף 9 לחוק שיפוט בתי־דין רבניים [...] אפוטרופסו של קטין מוסמך להביע את ההסכמה הדרושה על־פי סעיף 9 הנ״ל כדי להקנות סמכות־שיפוט לבית־ הדין הרבני, ואם קנה לעצמו בית־הדין סמכות, עקב הסכמה, פוקעת סמכותו של בית- המשפט המחוזי, בהתאם לסעיף 18 (2), סיפא, לחוק בתי־המשפט." ככל הנראה, וזאת בהשפעת פס"ד 7628/18, רבים סבורים שבדברים אלו קבע כב' השופט זוסמן כי "מזונות קטינים", כלומר מזונות לילדי הזוג, נכללים אך ורק בהוראות סעיף 9, אך לא יכולים להיות כרוכים בתביעת הגירושין עפ"י סעיף 3.

משמעותה המעשית של הבנה זו של כב' השופט מזוז מצאה את מקומה ב"עוללות" של פסק דינו, בה כתב: "אני סבור כי ההורה הנושא בהוצאות הילדים אותם חב ההורה האחר רשאי לכרוך במסגרת תביעת גירושין תביעה להשבת הוצאותיו אלה, וזאת בהתייחס להוצאות עד להכרעה המהותית בענין תביעת המזונות של הילדים לגופה. הכוונה היא להוצאות שההורה התובע כבר הוציא עבור מזונות הילדים, או הוצאות ידועות שהוא עומד להוציא בזמן הקרוב, כגון הוצאות קונקרטיות שהוא כבר התחייב או חויב להוציאם נכון לאותה עת. מכל מקום, תביעת השבה אינה יכולה להוות מסלול עוקף לתביעת מזונות של הקטין על ידי כריכת תביעת השבה המתייחסת להוצאות עתידיות שאינן תחומות כאמור. מטבע הדברים מדובר בהליך שאינו מצריך דיון והכרעה בסוגיה המהותית של החיוב במזונות." אולם, פרשנות זו – וה"עוללות" הנובעות ממנה – לדעתנו היא תמוהה, ולא התקבלה בפסיקות קודמות של בית המשפט העליון, ואף סותרת אותן, וכפי שכבר כתבנו בפסה"ד הקודם.

נוסיף על דברים אלו שכן מוכח גם מהתהוות החוק, שכן חוק שיפוט בתי הדין הוא משנת תשנ"ג (1953), עוד טרם חקיקת חוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, ארבע שנים לאחר, לפיה היה סמכות (בעבר) לביהמ"ש המחוזי לידון במזונות של הקטן, ואף זאת רק כבררת מחדל כוללת כאשר אין סמכות במקום אחר לפי סעיף 18: "בית משפט מחוזי ידון באלה –

...

בכל מקרה, במסקנת פסה"ד הנ"ל נקבע: "לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את הערעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האישה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האזורי." כמו כן ציין ב"כ האישה לפס"ד נוסף מביה"ד הגדול, תיק 1308912/6, מיום כ"ח במרחשוון תשפ"ב (3.11.2021), בה חזר הרה"ג שלמה שפירא שליט"א על תמצית דבריהם בדחייתו על הסף "ערעור" (שהוגש באיחור) על החלטת ביה"ד שקבע סמכות להמשיך לדון במזונות הקטינים, וכתב: "...קיימת האפשרות שייפסק כי בית הדין קנה סמכות לדון במזונות הקטינים גם מכוח הכריכה וכי אין הדברים עומדים בניגוד להלכת שרגאי, כטענת המערער, שכן לעניין זה קובע המבחן המהותי, וכי אין הדברים אף מנוגדים להלכה מחייבת אחרת שמכוח פסיקת בית המשפט העליון בבע"מ 7628/17 – אם משום שפסיקה זו, שאותה פסק בית המשפט העליון שלא בשבתו כבג"ץ, לא יצרה הלכה המחייבת את בית הדין הרבני; אם משום שפסיקה זו – לוּ נרצה לראותה כהלכה המבטלת הלכות קודמות שקבעו אחרת – לא ניתנה בדרך המקובלת בביטול הלכות קודמות: בהרכב אקראי של שלושה שופטים, ולא בהרכב מורחב, ללא אזכור את פסקי הדין המרכזיים שקבעו את ההלכות הישנות שפסיקה זו שינתה, לפי הנטען, ללא עמידה על השוני בינה לבינן והתמודדות עימו וללא הנמקה של הסטייה מהן; ואם משום שדעת הרוב בה לא קבעה אלא את עצם היותה של הלכת שרגאי שרירה וקיימת, והקביעות הנוספות שבה, שמכוחן יש שביקשו לצמצם את סמכויותיו של בית הדין בהשוואה לשהיה מקובל עד לפסיקה זו אינן חלק מדעת הרוב אלא דעתו של השופט מזוז בלבד – ונוסיף כי מאחר שלא נצרכו לצורך המסקנה שאכן נקבעה בדעת רוב לעניינו של אותו מקרה עצמו לכאורה גם אינן חלק מה'רציו' של פסק הדין אלא מה'אוביטר' – וראה לעניין זה בפסק דינו של בית דין זה מד' במרחשוון התשפ"ב (10.10.2021) בתיק 1250217/3 (פורסם)." עוד ציין לפס"ד של בתי דין תל אביב יפו (תיק ‏1367483/7) מיום כ"ב בתמוז תשפ"ב (21.07.2022) שקבע סמכות לדון במזונות קטינים על סמך פס"ד ביה"ד הגדול.

עוד ביסס כב' השופט מזוז את פרשנותו המחודשת על פרשנות תכליתית להלכת שרגאי, כפי הבנתו, וכתב (סעיף 16): "דברים אלה מובילים אותנו לתכליות אותן מבטיחה הלכת שרגאי. הלכה זו אינה משקפת אך פרשנות לשונית-תכליתית של הוראת סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין אלא היא מבקשת גם לקדם ולשמר תכליות וערכים מהותיים, אשר לדעתי תומכים ומחייבים את המסקנה שאין לסטות ממנה. התכליות המהותיות העיקריות שביסוד מניעת כריכת מזונות ילדי בני הזוג בתביעת גירושין הן: שמירת והבטחת זכויות הקטין לבל ייפגעו במסגרת הסכסוך בין ההורים, מניעת שימוש במזונות הילדים כמנוף לחץ לפגיעה בזכויות בן הזוג (לרוב, בת הזוג) אגב הגירושין, ומניעת "מירוץ סמכויות" בין ההורים לענין זה."

לטעמנו, כפי שכבר בארנו בפסה"ד הקודם, אף כב' השופט קרא שהצטרף לדעת כב' השופט מזוז לא הסכים לכל פרטי דבריו אלא בכך, "כי לא נס ליחה של הלכת שרגאי המצויה עמנו יובל שנים, וכי היא התקדים המחייב בפסיקתו של בית משפט זה. עיון בהנמקות חברי שכנעוני כי גם אין כל הצדקה עניינית לשינויה או לסטייה ממנה, משזו עלולה להיות כרוכה בפגיעה קשה בטובתו של הקטין." אף הדגיש שאין כל הצדקה לשינויה או לסטייה מהלכת שרגאי.

" מסקנה לאור כל הנ"ל, ביה"ד קובע כי לפי המצב המשפטי כעת, וכפי שפורט בפס"ד מביה"ד הרבני הגדול (תיק 1250217/3) – בית הדין מוסמך לדון גם בתביעה למזונות קטינים הכרוכה, למרות התנגדות הבעל לכך, בהתאם לסעיף 3 של חוק שיפוט ביה"ד הרבני.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רמ"ש 10968-07-22 אלמוני נ' פלונית 26 אוקטובר 2022 תיק חצוני: לפני כב' השופט שאול שוחט, סגן נשיא מבקשים אלמוני ע"י ב"כ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי ממשרד מ.פירון ושות' משיבים פלונית ע"י ב"כ עו"ד ארתור שני פסק דין

ביום 8.6.2022, לאחר שביהמ"ש קמא קיבל את העידכון בדבר החלטת ביה"ד הרבני האיזורי הנ"ל, החליט ביהמ"ש קמא לבטל את הדיון שקבוע לפניו וקבע, כי "כל עוד לא הוכרעה שאלת הסמכות העניינית, אין התביעה בשלה להמשך בירור....נקבע לת.פ. לעוד 30 ימים לבירור האם הסתיימה ההכרעה בשאלת הסמכות העניינית וזו בידי בית הדין הרבני, אם לאו". על החלטה זו מלין המבקש במסגרת בקשת רשות העירעור שלפניי.

שכן, בית המשפט העליון בפסיקתו בבג"ץ פלמן לא היסס לחזור על הילכת שרגאי ולחזקה, כאשר לצורך המחשה מה היא החלטה של בית דין רבני לעניין סמכותו ש"לוקה בחוסר חוקיות או בפגם חמור אחר היורד לשורש הסמכות שבעטיים הכרעתה בטלה" הובאה דוגמה קונקרטית אחת בלבד – " כאשר נכרכה בתביעת גירושין סוגיה שאינה ניתנת לכריכה (כגון תביעת ילד למזונותיו), ואף על פי כן קבע בית הדין הרבני כי בסמכותו לידון בסוגיה זו מכוח כריכתה בתביעת הגירושין. במקרה הזה החלטתו של בית הדין לוקה בפגם שיש בו כדי להביא לבטלותה" (שם, בעמ' 139 לפסה"ד).

...

איני מקבל את טענת המשיבה לפיה בחירת בית המשפט קמא להימנע מלדון בתביעה למזונות הקטינים תואמת את הוראת סעיף 25(ב) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, או עולה בקנה אחד עם ההלכה שנקבעה בבג"ץ פלמן.

איני מקבל את טענת המשיבה לפיה תביעת מזונות הקטינים שהגיש המבקש לביהמ"ש קמא היא "תביעה רכושית בתחפושת" ומכאן שהיא בגדר ענייני הרכוש שנכרכו לתביעת הגירושין אותה הגישה לבית הדין הרבני האזורי.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל.

בהחלטתו, ציין בית המשפט לעינייני מישפחה כי הצדדים חלוקים בנוגע לסמכותו העניינית אך לא הכריע במחלוקת זו. בית המשפט לעינייני מישפחה לא היתייחס בהחלטה לקביעתו של בית הדין הרבני מיום 25.4.2023 לפיה הסמכות לידון במזונות הקטינות נתונה לו. ביום 3.5.2023 המבקש הגיש לבית המשפט לעינייני מישפחה בקשה לביטול החלטתו מיום 28.4.2023 וטען כי זו ניתנה בהעדר סמכות.

בהחלטתו הבהיר בית הדין הרבני כי קביעתו זו אינה נובעת מקבלת העמדה לפיה הוא נעדר סמכות לידון בסוגיה זו, אך כי, "לטובת הילדים והוריהם, בית הדין מושך את ידיו מהטיפול בתביעה" בכפוף לכך ש"אם יתקבל ערעור האב בבית המשפט המחוזי ימלא בית הדין את חובתו לידון ולפסוק בעיניינם של הצדדים אף בנושא מזונות ילדיהם".

ביום 3.8.2023 הציע בית המשפט המחוזי למבקש לחזור בו מבקשת רשות העירעור בציינו כי לאחר שבית הדין הרבני משך את ידיו מהדיון במזונות הקטינות, אין עוד מקום לדיון תאורטי בשאלת הסמכות.

...

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.

עוד לטענת האב, משבית הדין הרבני, לאחר ששמע את הצדדים שניהם, קבע ביום 24.7.23 שהסמכות לדיון בתביעת המזונות נתונה לו, ואף קבע את מזונותיה של הקטינה, הרי שלנוכח "כלל כיבוד הערכאות" יש להותיר את התביעה שם, לקבוע כי הסמכות נתונה לבית הדין הרבני ולסלק על הסף את התביעה שהוגשה לבית משפט זה. לטענות אלה השיבה האם כי בהתאם להילכת בע"מ 7628/17 והלכת שרגאי וכן לקביעתו של כבוד השופט שאול שוחט במפורש ברמ"ש 23962-11-22 - מקום בו נכרכה בתביעת הגירושין סוגיה שאינה ניתנת לכריכה כדין כגון תביעת מזונות חל החריג המאפשר סטייה מעיקרון "כיבוד הערכאות". עוד טענה האם כי תביעת המזונות לא נכרכה בהסכמתה והסכמה לכריכה לא ניתנה מעולם, במפורש או במשתמע.

. הלכה זו לא נס ליחה ולא הועם זוהרה, והיא עודנה שרירה וקיימת, וטוב וראוי שכך" גם ברמ"ש 23962-11-22 [ניתן ביום 9/12/22], דן בית המשפט המחוזי, כבוד השופט שאול שוחט, במקרה דומה בו ניתנה כבר החלטת בית הדין הרבני, שקבעה כי הסמכות לידון בסוגיית מזונות הקטינים נתונה לבית הדין, תוך היתייחסות לבע"מ 7628/17 ותוך קביעת בית הדין הרבני כי פסיקה זו (של בית המשפט העליון) אינה מחייבת את בתי הדין הרבניים, כי אם פסיקת ביה"ד הרבני הגדול.

מכל שתואר בפני עולה כי החלטתו של כב' ביה"ד הרבני מיום 24.7.23 בה נקבע שהסמכות לידון בתביעת מזונות הקטינה נתונה בידי ביה"ד הרבני ניתנה בנגוד לפסיקתו של בית המשפט העליון (ראה עניין שרגאי, בע"מ 7826/17 ועניין פלמן) ומשכך חל על החלטה זו החריג שנקבע על ידי כב' הנשיאה בדימוס השופטת דורית בייניש, בבחינת "טעם מיוחד" המאפשר לערכאה השנייה (בית משפט זה) להזקק לטענות הנוגעות לסמכותה לדיון בתביעה שבפניה על אף קיומה של הכרעה סותרת בנוגע לסמכות.

...

כבוד השופט שוחט, הפנה בפסיקתו לדברי הנשיאה בדימוס כב' השופטת בייניש בפרשת פלמן כדלקמן: "...בשל עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות אני סבורה כי רק במקרים חריגים, ובהתקיים "טעם מיוחד" שיצדיק זאת, תחליט הערכאה השנייה בשאלת סמכותה לדון בסוגיה שנתבעה בפניה, אף שהערכאה האחרת כבר החליטה כי בסמכותה לדון באותה הסוגיה ממש.

" [עניין פלמן, שם.] לנוכח האמור לעיל, ובהתאם לפסיקת כב' הש' שאול שוחט ברמ"ש 23962-11-22 אני קובעת כי החלטת כב' בית הדין הרבני מיום 24.7.23 בה נקבע כי הסמכות לדון בתביעת המזונות של הקטינה, ניתנה בניגוד להלכותיו של כב' בית המשפט העליון ומשכך היא בטלה והסמכות לדון בתביעת מזונותיה של הקטינה נתונה לבית משפט זה. לפיכך, הבקשה לסילוק על הסף נדחית.

החלטתי ניתנת לפרסום בהעדר פרטים מזהים.