סמכות בית המשפט המחוזי בענייני היטלי פיתוח

המשיבה טוענת שאין מקום להעתר לבקשה וזאת מארבעת הנימוקים הבאים: העידר סמכות עניינית שכן ההסכם מסמיך את נשיא בית המשפט המחוזי, ואותו בלבד, במינוי הבורר; העידר חוקיות של ההסכם אשר נקבעה מכוח פסק הדין בעיניין דירות יוקרה והפסיקה שבאה לאחר מכן; היותה של הערייה צד הכרחי ונחוץ לבירור המחלוקות ומאחר ותניית הבוררות לא חלה על הערייה הרי שלא ניתן יהיה לקיים את הדיון בפני בורר; יש לראות את היתנהלות המבקשת, אשר המתינה מעל שלוש שנים, ככזו שמוכיחה כי היא ויתרה על הטענה.

ועדיין, בפסק הדין בעיניין דירות יוקרה, מצא לנכון בית המשפט להבהיר כי עדיין יתכן מצב חוקי בו יזם יבצע את עבודות הפיתוח תמורת קזוז כנגד היטלי הפיתוח אותם הוא יחוב לעירייה.

...

המשיבה טוענת שאין מקום להיעתר לבקשה וזאת מארבעת הנימוקים הבאים: העדר סמכות עניינית שכן ההסכם מסמיך את נשיא בית המשפט המחוזי, ואותו בלבד, במינוי הבורר; העדר חוקיות של ההסכם אשר נקבעה מכוח פסק הדין בעניין דירות יוקרה והפסיקה שבאה לאחר מכן; היותה של העירייה צד הכרחי ונחוץ לבירור המחלוקות ומאחר ותניית הבוררות לא חלה על העירייה הרי שלא ניתן יהיה לקיים את הדיון בפני בורר; יש לראות את התנהלות המבקשת, אשר המתינה מעל שלוש שנים, ככזו שמוכיחה כי היא ויתרה על הטענה.

טענת הסמכות העניינית:- בכל הקשור לסמכות העניינית סבור אני כי הצדק עם המבקשת.

מכל האמור לעיל, מצאתי לנכון לקבל את הבקשה הנני מורה על מינוי כב' השופט (בדימוס) יוסף אלון, נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע לשעבר, כבורר בסכסוך נשוא ההסכם.

הנני מחייב את המשיבה בהוצאות בגין בקשה זו בסך 10,000 ₪.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 61659-07-14 שותפי פרויקט אחוזת בית/רוטשילד בע"מ נ' עריית תל אביב יפו ואח' 13 אוגוסט 2017 מספר בקשה: 22 לפני כבוד השופטת תמר אברהמי תובעת שותפי פרויקט אחוזת בית/רוטשילד בע"מ נתבעות 1. עירית תל אביב-יפו 2. מי אביבים 2010 בע"מ – הליך מעוכב החלטה

הצדדים בתיק זה חלוקים, בין השאר, בשאלה האם פסק דינו של בית המשפט העליון בענין 'דירות יוקרה' (ע"א 7368/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עריית יבנה (27.06.2011)) הקים עילת תביעה חדשה לפיה "אין רשות מקומית רשאית לגבות כספים נוספים לצרכי פיתוח תשתיות המעוגנות וממומנות ע"י היטלי פיתוח" (כלשון התובעת) באורח המקים זכות להחזר כספים ששולמו מכח חוק העזר הרלוואנטי (להבדיל מהחזר כספים ששולמו מכח הסכם למול הרשות).

כותרת הפרק העוסק בסוגיה היא: "כפל חיובים מכורח חוזה הפיתוח". התובעת מציינת, כי החוק מאפשר לרשות מקומית לגבות אגרות והיטלים על ידי חקיקת חוקי עזר, כי קיימת מערכת חוקים עדכנית לענין אגרות והיטלים והיא מלינה כי לא ברור מהיכן שאבה [הערייה] סמכות לכפות על יזם לשלם סכומים מחוץ למסגרת זו .

...

ככל שהמענה לשאלה זו הוא בשלילה, עולה שאלת ההשלכה של מסקנה זו. התביעה שברקע המחלוקת היא תביעתו של יזם (התובעת) להשבת היטלי פיתוח ששולמו לנתבעות.

על רקע האמור, היה מצפה הקורא למצוא את הטענה כי הסכם אלרוב אינו חוקי וכי יש לבטלו ולהשיב כספים ששולמו על פיו.

עוד צוין בפסק הדין (בסע' 82) כי לאור המסקנה בענין בטלות בשל אי-חוקיות, אין בית המשפט נדרש לטענות בדבר כפייה ואילוץ, תוך שהוער כי לכאורה יש ממש גם בטענות בהיבט זה. הנה כי כן, ענין דירות יוקרה עסק בשאלת חוקיותם של הסכמים בין יזם לבין רשות מקומית.

על רקע האמור נראה כי אכן יש לסלק על הסף את עילת התביעה בענין היטל הסלילה.

המדינה הוסיפה וטענה בעיניין זה, שאם בית המשפט נעדר סמכות לידון בעיניין היטלי הפיתוח, הרי שחוסר סמכותו חלה גם על הפניית הסיכסוך לבוררות [ראו עמ' 12 לפרוטוקול שורות 13-14].

באשר לתביעה כנגד המדינה, הפרקליטות בעמ' 15 שורות 6-7 לא חלקה אמנם על כך שהסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, אולם טענה שהתשלומים למשרד השיכון שולמו ע"י חב' אנג'ל ולא ע"י התובעות בשנים 2000-2002, התשלומים היו תנאי להקצאת הקרקע שהוקצתה ליזם, העבודות בוצעו ע"י משרד השיכון, והתביעה היתיישנה.

...

בהתחשב בכל האמור, התובעות תשלמנה לנתבעות 1-2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪ צמוד למדד ונושא ריבית מיום הפסק ועד התשלום בפועל.

בהתחשב בכל האמור, התובעות תשלמנה לנתבעת 3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 12,000 ₪ צמוד למדד ונושא ריבית מיום הפסק ועד התשלום בפועל.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 29864-04-22 אמרז בע"מ נ' עריית ראשון לציון ואח' בפני כבוד השופט שמואל בורנשטין עותרת אמרז בע"מ משיבים 1. עריית ראשון לציון 2. מניב ראשון בע"מ פסק דין

אשר לעתירת העותרת בעיניין דמי ההקמה, טוען משיב 2 (להלן: "מניב"), כי ממילא אין לבית משפט זה סמכות עניינית לידון בכך.

יצוין כי העתירה מלכתחילה הייתה מכוונת גם כנגד חיוב בגין חריגות בנייה בנכס בהקף של 249 מ"ר שהעותרת התחייבה במסגרת הסכם הפשרה לפרקן, אך בדיון מיום 1.12.2022 הצהירה הערייה כי היא חוזרת בה מדרישתה בעיניין זה. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש מקום לקבל את העתירה כנגד משיבה 1 (להלן: "הערייה") בכל הנוגע לדרישה לתשלום היטלי הפיתוח בשיעור 50% בשל עבודות הסלילה בשנת 2014, לדחות את העתירה כנגד הערייה בכל הנוגע להיטלי פיתוח בשיעור מלא בשל חריגת בניה בשטח של 165 מ"ר וכן לדחות את העתירה כנגד משיב 2 (להלן: "מניב") בכל הנוגע לדרישה לתשלום דמי ההקמה, וזאת מחמת חוסר סמכות עניינית.

הינה כי כן - בסופו של יום, וכאמור, שאלה אחת מרכזית עומדת להכרעה בעתירה זו והיא האם השתהתה הערייה בהוצאת דרישת התשלום בגין תוספת בניה שלא בהיתר אשר לא נכללה בהסכם הפשרה, וכן בגין עבודות פיתוח שבוצעו בגובל לנכס בשנת 2014, וזאת בשים לב לכך שדרישת התשלום נשלחה לעותרת רק בחודש מאי שנת 2021? בע"א 4352/15 קורן נ' הראל (2.8.2017) שירטט בית המשפט העליון את העקרונות הרלוואנטיים לטענת השהוי וזאת בכל הנוגע לנקיטת הליכי גבייה מינהליים (שכן מדובר היה בחובות שנצברו בטרם שינוי ההלכה והכפפת הליכים אלה לדיני ההתיישנות), אך דומה כי עקרונות אלה יפים באותה מידה גם לעניין דרישת התשלום.

...

סבורני כי לצורך הכרעה בעתירה דנן ובכל הנוגע להיטלי הפיתוח, השאלה היא האם בשים לב למועד שבו נוצרה העילה להטלת החבות בתשלום ההיטל – דהיינו מועד אירוע סלילת הכביש (ככל שמדובר בהיטל בשיעור 50% בגין עבודות הפיתוח בשנת 2014), או המועד שבו נודע לעירייה על אודות חריגת הבניה (בכל הנוגע להיטל בשיעור 100% בגין שטח שלא נכלל בהסכם הפשרה), מנועה הרשות לדרוש את התשלום בשל השיהוי במשלוח הדרישה.

אדגיש כי איני מתעלם כלל ועיקר מהאינטרס הציבורי בגביית היטלים לשם מימון עבודות הפיתוח המתבצעות בעיר, אך סבורני, וכאמור, כי במקרה דנן יש להעדיף את האינטרס הפרטי, לרבות אינטרס ההסתמכות של העותרת.

אוסיף בהקשר זה כי אין בידי לקבל את טענת העירייה לפיה אין מקום להידרש לטענת השיהוי במשלוח דרישת התשלום, שכן העותרת התייחסה בעתירתה ובסיכומיה לשיהוי רק ביחס לנקיטת הליכי גבייה, בעוד הסעד המבוקש הוא ביטול דרישת התשלום.

אשר לדמי ההקמה סבורני כי הצדק עם משיב 2, לפיו יש למחוק את העתירה כנגדו מחמת חוסר סמכות עניינית.

כן טוענת המערערת כי היטלי הפיתוח נגבו ממנה בשנת 2017, בעוד שפסק הדין בעיניין אלפריח ניתן רק בשנת 2019, וכך נוצר מצב שבו היא שילמה אגרה גבוהה מאוד (בגין התביעה האזרחית שהגישה), כאשר בד בבד בית המשפט המחוזי החליט לדחות את התביעה מבלי להעבירה למסלול הנכון לשיטתו.

הערייה הגישה בקשת לסלק את התביעה על הסף לנוכח הילכת אלפריח, ובית המשפט המחוזי (כב' השופטת ג' לוין) דחה את הבקשה, בציינו כי סעד ההשבה באותו מקרה מבוסס על מכלול טענות שרק מקצתן נוגעות לסבירות התעריפים, ומכל מקום, הילכת אלפריח לא שללה את סמכותו הנגררת של בית המשפט לידון בתקיפה עקיפה בשאלות אלו, אלא קבע קווים מנחים להפעלת שיקול הדעת של בית המשפט בכל מקרה לגופו (החלטה מיום 1.11.2020).

...

לבסוף, בית המשפט הוסיף כי אף אם היתה המערערת מעלה את טענותיה במסגרת עתירה מינהלית (להבדיל מתביעה אזרחית), דינה של זו היה להידחות, אם מחמת שיהוי – משום שלא השיגה על ההיטלים בסמוך למועד שבו חויבה; אם מחמת חוסר ניקיון כפיים – לנוכח התכחשותה של המערערת לתנאי המכרז שבו זכתה; ואם לנוכח העדר טענות מבוררות להיותם של התעריפים בלתי סבירים, העדר מחלוקת כי אלה נקבעו לאחר עבודת מטה מסודרת, ואי הצבעה על פגמים בקביעות העירייה ובאופן הטלת החיוב שנקטה.

אוסיף ואציין כי אני סבורה כי יש טעמים טובים לדברים שלעיל גם במישור המשפט הרצוי.

ההלכה הפסוקה קבעה בהקשר זה כי אין לאפשר תביעות הצהרתיות חלקיות ללא חלק אופרטיבי כאשר סביר להניח שבית המשפט יזדקק להליכים נוספים כדי ליישב את הסכסוך בין הצדדים (ראו רע"א 84/98 צעד בריא נ' Ensograph Belgium NV (11.3.1998).

לאור כל האמור לעיל ובכפוף להערות שצוינו על ידי, אני מסכימה כאמור לתוצאת פסק דינו של השופט עמית.