סמכות בית הדין השרעי על מוסלמים זרים בענייני מעמד אישי

כל אלו "יהנו מזאת למגורים ולזכות מגורים והפקה וניצול ושאר היתרונות השרעיים הווקפיים כאשר מי שיתגורר מהנהנים בווקף זה ישלם דמי שכירות כמו אשר השוכרים הזרים". ביום 15.5.2018 ניתנה החלטת בית הדין השרעי בירושלים בתיק עקרי 2018/309 המאשרת את צו ההקדש האסלאמי שניתן ע"י בית הדין השרעי הירדני בירושלים ביום 2.4.1977 שמספרו 80/85/596 ומקבלת את בקשת נציג התובע כאן, השייח מוחמד עזאם אלח'טיב אלתמימי, בהיותו מנכ"ל הקדשי ירושלים וגו', למנותו כנאמן להקדש דנן ובכפוף לתנאי המקדישה.

טענות הנתבע לפיהן אל לו לבית המשפט להכפיף עצמו להחלטות בית הדין השרעי בעיניין ניהול הקדשים אינן עולות בקנה אחד עם הוראת סימן 52 לדבר המלך במועצה הקובעת כי: "לבתי דין המוסלמים הדתיים יהא שיפוט ייחודי בענין המעמד האישי של מוסלמים שהם נתינים ישראליים ... כמו כן יהא להם, בכפיפות להוראות כל פקודה ... שיפוט ייחודי בענינים של יצירת ווקף או ההנהלה הפנימית של ווקף שנוצר לטובתם של מוסלמים בפני בית דין מוסלמי דתי." על פי הוראה זו, מסורה לבית הדין השרעי סמכות השיפוט הייחודית בעניינים של יצירת ווקף או נהולו כאשר זה נוצר לטובתם של מוסלמים בפניו, ומכאן שקביעתו היא המחייבת והמוסמכת לעניין מינוי נאמן ההקדש גם בעניינינו.

...

משעה שנקבע בבית הדין השרעי תוקפו של ההקדש ומעמדו של הנאמן נדחית טענת הנתבע כי לסבו הייתה אפשרות חוקית להעביר את הזכויות בנכס לדודו וכי לדודו הייתה אפשרות חוקית להשכיר לו את הנכס או למכור לו זכויות בו. הנאמן החוקי על ההקדש הוא מי שמונה ע"י בית הדין השרעי – והנאמן העומד בפני לא השכיר לנתבע דבר.

סוף דבר ענייננו בתביעת נאמן ההקדש לפנות את הנתבע הנמצא בנכס ההקדש ועושה בו כבתוך שלו, תוך שהוא מתעלם מפניות הנאמן ומהחלטות בית הדין השרעי אשר עיגנו את מעמד הנאמן ודחו את טענות הנתבע.

הנתבע ישלם את הוצאות ההקדש בגין ניהול ההליך בסך של 35,000 ₪.

סימן 52 בנוסחו המתוקן משקף איפוא את הכלל, שלפיו לבתי הדין השרעיים לא תהיה סמכות בינלאומית לידון בעינייני המעמד האישי של אזרח זר מוסלמי, שאינו כפוף במדינת אזרחותו לשיפוטם של בתי דין שרעיים בעינייני המעמד האישי.

...

לפי ההסדר שהתקבל בסופו של דבר, בית הדין השרעי יוכל לקנות סמכות בינלאומית להתיר את נישואיהם של בני זוג כאמור, בתנאי שנשיא בית הדין השרעי לערעורים הודיע כי אין הוא מתנגד להחלת הוראות החוק במקרים אלו.

סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, יש לקבוע כי לפי סימן 65 לדבר המלך, הסכמת אזרח זר לכך שעניין מסוים מענייני מעמדו האישי – לרבות אשרור נישואין – יידון בפני בית הדין הדתי, אין פירושה הסכמה לכך שתביעות אחרות בין הצדדים יידונו אף הן בפני בית הדין.

לפיכך, אין מנוס מן הקביעה כי בית הדין השרעי לערעורים חרג מסמכותו, כשקבע כי הסמכות לדון בתביעת המשמורת על הקטינים ובבקשה למתן צו למניעת יציאתם מהארץ, שהגיש המשיב, מסורה לבית הדין השרעי בנצרת.

העותר 1 (להלן: העותר), חוקר של המשפט המוסלמי השרעי, נהנה עד מחצית שנת 2002 מגישה חופשית להחלטות בית הדין השרעי לערעורים.

העותרים טוענים לשיקולים זרים ולחוסר הגינות שלטונית, שעמדו בבסיס הסרוב.

הסמכות לאשר עיון בהחלטות בית הדין הנה סמכות שיפוטית של בית הדין השרעי ולא סמכות מינהלית של נשיא בית הדין.

לעניין עיון בפסקי דין והחלטות של בית הדין השרעי, נקודת המוצא לעריכותו של איזון זה קבועה בהוראות החקוקות בעיניין דיון בדלתיים סגורות ופירסום אודות הדיונים.

בררת המחדל בדבר איסור פירסום נקבעה בשל עסוקו של בית-הדין השרעי בנושאי מעמד אישי, בעניינים פנים-משפחתיים ובענייניהם של קטינים.

...

דין העתירה, משהגיעה לשלב הנוכחי, להידחות.

אשר לעניינו הספציפי של העותר, מקובלת עלי עמדת המשיבים כי אין מקום לתת לעותר מעמד מיוחד על פני יתר הציבור או יתר החוקרים האקדמיים.

אי לכך, העתירה נדחית.

מארג סבוך זה של סמכויות השיפוט (הייחודיות והמקבילות) בעינייני המעמד האישי מעורר את השאלה הבאה: מהו בית הדין הדתי המוסמך לידון בעינייני המעמד האישי כאשר הצדדים הנוגעים בדבר אינם בני דת (מוסלמים, יהודים, דרוזים) או עדה (העדות הנוצריות המוכרות) אחת? שאלה זו התעוררה כמובן עם חקיקתו של דבר המלך במועצה.

זהו הדין בודאי לעניין בית הדין השרעי שסמכותו היא ייחודית.

בנוסף, אם אחד הצדדים הוא אזרח זר, על פי רוב אין שוני הדתות משמש מניעה לכושרו להנשא על פי חוקו הלאומי.

...

וודאי שאין לאפשר מצב בו צד אחד מנצל דין דתי החל על אחד מבני הזוג לשם השגת יתרונות בסכסוך משפטי בין בני הזוג.

זו גם המסקנה לעניין בתי הדין הדתיים של העדות הנוצריות המוכרות.

התוצאה היא כי אנו עושים את הצו על תנאי למוחלט, במובן זה שאנו קובעים כי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 אינו מסמיך את בתי הדין הרבנים לדון בבקשות להתרת נישואין, אם אחד מבני הזוג (או שניהם) אינו יהודי.

כשאין בית-משפט אחר מוסמך, הסמכות שייכת לבתי-הדין המושלמיים, ואפשר איפוא לתארם כבתי-הדין של המשפט המקובל בעניני המעמד האישי (THE COMMON LAW COURTS OF PERSONAL STATUTE)" אף-על-פי-כן צומצמה עוד בתקופת האימפריה העתמאנית סמכות בתי-הדין השרעיים לענין זה בשני מקרים: כאשר המדינה עצמה היתה התובעת מן העיזבון וכאשר התובע היה נתין זר. במקרה הראשון העדיפה המדינה, כפי הנראה, את שיפוט בי-המשפט החילוניים (ניזאמיה) על שיפוט בתי-הדין הדתיים המושלמיים, ובמקרה השני נכנעה הממשלה העתמאנית לרצון המעצמות הזרות שלא נאותו לכך, שנתיניהם יישפטו בפני בתי-הדין המושלמיים (ראה יונג ו-רנצי, שם).

מכיון שהממשל חדל להיות מושלמי מובהק מבחינת הדת, יצא שראו את התושבים המושלמיים של ארץ-ישראל כעדה דתית של בתי-הדין שלה היתה סמכות רק על מושלמים.

סימן זה קובע כי לבית-הדין המושלמי תהא סמכות ייחודית "בעניני המעמד האישי" של מושלמים אזרחי ישראל וכו' "בהתאם לחוק הפרוצדורה של בתי-הדין המושלמיים הדתיים" משנת 1333 (הג'רה), כפי שתוקן על-ידי פקודה או תקנות כלשהן.

...

בבקשתו טען שכל המניות וזכויות הנהול של החברה שייכות למעשה לעיזבון המנוח, ומשום כך בקש לעקל זמנית את הקרקע הרשומה בשם החברה, כדי למנוע את העברתה לאחרים "ולא יהיה אחר-כך ממה לגבות את הכסף המגיע לתובע לכשיזכה בדין". בית-הדין השרעי נעתר לבקשה וביום 19.1.66 הטיל עקול-זמני על הקרקע.

הסברתי שם את הוראות החוק הנוגעות לענין והגעתי למסקנה שהסמכות הנתונה לבית-דין השרעי לפי סעיף 7 (7) של חוק הפרוצדורה של בתי-הדין המושלמיים משנת 1333, בעניני "רישום עיזבונות החייבים רישום, וחלוקתם בין היורשים וקביעת חלקיהם לפי החוק" כוללת גם בירור תביעה כזאת, מקום שאחד היורים הוא קטין, כל עוד נמשך תהליך "הרישום" של העזבון ועד לחלוקתו בין היורשים.

יש, כמובן, מדת הגיון ועקביות אף בגרסה קצונית זו, כי רק צעד אחד הוא מן הסמכות "לרשום" את נכסי העזבון עד לסמכות הנוספת לברר גם תביעות של העזבון ונגד העזבון, על-מנת להגיע בסופו של דבר בדרך זו לקביעת הקפו של העזבון העומד לחלוקה בין היורשים.

נראה לי שאין מקום ל"חקיקה שיפוטית" מעין זו ושהדין חייב להיות אחיד.