עמדת הנתבע 1 –
טענתו העיקרית של נתבע זה הנה כי חמשת האחים חתמו בהסכמה, במודע ומרצון חופשי על הסכם 2011, אשר מגלם את הסכמתם לגבי עזבון האב המנוח, והראיה היא שהסכם 2011 קיבל תוקף של פסק דין מחייב בבית הדין השרעי מכוח סמכותו, בנוכחות התובע 1.
עוד נטען כי ככל שהיה מקום לומר שיש "היתנגשות" בין הסכם חלוקת העזבון משנת 2005 לבין הסכם חלוקת העזבון משנת 2011 – אזי שבית הדין השרעי הוא בעל הסמכות לידון במחלוקת ולהכריע מי מבין שני ההסכמים הוא בעל התוקף המחייב – הסכם 2005 או הסכם 2011, שכן בית הדין השרעי אשרר את שני ההסכמים.
אינני יודעת אם הצדדים ניהלו בשעתו מו"מ לגבי האפשרות להגיע להסדר על בסיס חוות הדעת של המומחה ותשריט החלוקה – אך מהמידע שהוצג לעיוני, התביעה בהליך הקודם נמחקה בפסק דין מיום 11.3.2018 מחמת העובדה שהצדדים לא שילמו את שכר טירחתו של המומחה והפרו כמה החלטות של בית המשפט בהקשר זה (להלן: "פסק הדין בהליך הקודם").
שביעית, טענה נוספת של התביעה לגבי ראייה שאמורה לפעול לטובתה – לא הוכחה.
...
נוכח האמור, לא השתכנעתי כי התובע 1 הרים את הנטל בדבר תוקפה של עסקת החליפין, למרות פסק הדין שניתן לגבי עסקה זו, ובוודאי שלא שוכנעתי כי בנסיבות ניתן לתת צו לאכיפת ההסכם במובן שאורה על רישום שטח מתוך החלקה על שם התובע 1 מכוח עסקת החליפין.
גרסת התביעה כרוכה בשאלות רבות שנותרו ללא מענה, ולא שוכנעתי שאפשר לקבוע כי התביעה עמדה בנטל ההוכחה המורכב והמוגבר הרובץ על שכמה.
לגבי עסקת החליפין הנטענת, התביעה אמנם הציגה מסמכים המאשרים כי נערכה עסקה זו, אולם לא ניתן הסבר לקיומו של מסמך מאוחר יותר המבטל עסקה זו. לגבי העסקה עם הנתבע 2 - המדובר בעסקה שנערכה בשנת 2008 כשהתביעה בגינה מוגשת רק בשנת 2019, כאשר גם לפי גרסת התביעה לא שולמה מלוא התמורה כך שלא התגבשה זכותו של התובע 1 מכוח עסקה זו.
משכך אין מנוס אלא לקבוע כי לא הורם הנטל הדרוש להוכחת טענות התביעה ואני מורה על דחיית התביעה.
