סמכות בית הדין הרבני למזונות ילדים

כפי שצוין: "אין צורך להדרש לסוגיות עקרוניות כלליות שונות שהועלו על ידי באי כוח הצדדים ובפסק דינו של בית הדין הגדול בדבר הקף סמכותו של בית הדין הרבני לידון בתביעות למזונות ילדים.... העניין מיתמקד בשאלה העובדתית יותר של כריכת מזונות הילדים" (שם, שם) החוליה הסופית נכון לכתיבת שורות אלה בשרשרת פסקי הדין של בית המשפט העליון המפרשים את סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין היא בג"ץ 6598/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (14.2.2017).

...

אבחן כעת את טענת חברי לענין זה. כמצוין לעיל, בהתייחסו לטענת המערער לענין זה קבע השופט קמא המלומד, לאחר שסקר אחד לאחד את פסקי הדין בסוגיה, כי - "בסופו של דבר, כל פסקי הדין שניתנו בעת האחרונה ע"י בית המשפט העליון ושאותם סקרתי לעיל (הרבה מעבר לאלה שאוזכרו ועליהם נסמכת הבר"ע) לא יצרו תקדים ולא ביטלו את הלכת שרגאי. לכל היותר יש בחלקם אמרות אגב שאינן עולות בקנה אחד עם הלכת שרגאי. בכך אין די כדי לבטל הלכה ולשלול את תקפו של התקדים המחייב שנקבע בה" (פסקה 35).

כפי שכבר ציינתי, איני שותף לעמדתו זו של חברי, וכמו בית משפט קמא והיועץ המשפטי לממשלה, אף אני סבור כי מדובר לכל היותר במספר אמירות שהן בבחינת אמרות אגב, המשקפות בעיקר אי הקפדה טרמינולוגית, שבוודאי לא ניתן לראות בהן משום שינוי ההלכה או סטייה ממנה.

אי בהירות מסוימת עולה באשר לגבולות תביעת ההשבה בהתייחס להוצאות עתידיות, וזאת נוכח המילים שהושמו בסוגריים בענין שרגאי: "המוציא (או העומד להוציא)". אני סבור כי ההורה הנושא בהוצאות הילדים אותם חב ההורה האחר רשאי לכרוך במסגרת תביעת גירושין תביעה להשבת הוצאותיו אלה, וזאת בהתייחס להוצאות עד להכרעה המהותית בענין תביעת המזונות של הילדים לגופה.

כל זאת, כאמור, בשונה מכוונת המחוקק ותוך מחיקה למעשה של שורת חוק מספר החוקים בישראל, בלא שהועלתה כל טענה על חוסר חוקיותו או תוקפו של סעיף זה. נציין כי אומנם כבוד השופט הנדל, בדעת המיעוט, כתב עמדה נחרצת שלפיה סמכות בית הדין הרבני לידון במזונות הילדים קיימת ועומדת על מכונה באופן מלא כפי שהייתה גם בעבר ואף ללא הגבלת הדיון למסגרת 'השבת הוצאות ההורים למזונות ילדים' בלבד, וכי הילכת שרגאי מעולם לא התקבלה כהלכה מחייבת.

...

על אחת כמה וכמה שיש להימנע מכך כאשר שינוי ההלכה נעשה בדרך של רוב מצומצם של שניים מול אחד (כדברי השופט אור בעניין חוסאם דלעיל), וכפי שכתב השופט בדימוס א' ברק: "עצם העובדה שבידי הכוח לסטות – שהרי הרוב בהרכב החדש גורס כמוני – אינה מובילה למסקנה שיש לנצל כוח זה" (שופט בחברה דמוקרטית (2004), עמ' 301).

כפי שביארנו, מסקנתנו היא כי בית הדין הרבני מוסמך לדון במזונות ילדים שנכרכו, על אף פרשנותו המצמצמת של כבוד השופט מזוז, המונעת דיון מלא וכולל במזונות הילדים בכריכה בבית הדין הרבני – וזאת, הן משום שפרשנות מחודשת זו נאמרה כדעת יחיד שאליה לא הצטרפו לא כבוד השופט הנדל ואף לא כבוד השופט קרא; והן משום שמדובר בהליך בע"מ המופנה כלפי בית המשפט ועל פי סעיף 20(א) לחוק-יסוד: השפיטה, מחייב "על בית משפט" ולא בית דין דתי.

מסקנה ומתן הוראות לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את הערעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האישה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האזורי.

לגופן של טענות האיש בעיניין הסמכות, כאמור, בית המשפט העליון אמר את דברו בבע"מ 7628/17 בצורה ברורה, כי על אף הצמצום הדרמטי שבסמכויות בית הדין הרבני לידון בתביעת מזונות, עדיין סמכות זו נותרה בידי בית הדין כאשר מדובר בתביעה להשבת "הוצאות שההורה התובע כבר הוציא עבור מזונות הילדים, או הוצאות ידועות שהוא עומד להוציא בזמן הקרוב, כגון הוצאות קונקרטיות שהוא כבר התחייב או חויב להוציאם נכון לאותה עת". לכן במקרה שלפנינו בית הדין מיסמך לידון בתביעתה של האשה.

...

אך בוודאי שאי אפשר מכח קושיות אלו להגיע למסקנה האבסורדית לחלוטין של האיש – שלילת סמכות חוקית של בתי הדין מכל וכל!!! אין זה מתפקידנו וסמכותנו לפרשן ולתרץ את הקושיות שיש על פסה"ד של ביהמ"ש העליון, תפקיד זה מוטל עליהם.

לכן טענה זו של האיש נדחית על הסף.

אך למרות שהחלטה זו כבר אינה רלוונטית מכל מקום מצאנו לנכון לחתום עליה ולפרסם אותה היות שנאמרו בה דברים בעלי חשיבות רבה לעניות דעתנו.

קניית סמכות על ידי בית הדין הרבני בעיניין מזונות ילדים יכולה שתעשה מכוח שני סעיפים שונים: מכוח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים הקובע: "בעינייני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל'דבר המלך במועצתו על ארץ־ישראל 1922–1947' או בפקודת הירושה, אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט ייחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך" – כאשר בין עינייני המעמד האישי נמצאים מזונות הקטינים ולפיכך החוק חל לגביהם.

...

סבורני כי אין לבית משפט זה עדיפות נורמטיבית על הכרעות בתי הדין הרבניים באופן שמאפשר לבית המשפט להתעלם מהחלטותיהם.

] יפים הם דבריו של ד"ר א' מעוז במאמרו: 'כרוך זה הכרוך על עקבינו, על הכריכה בתביעת הגירושין' (עיוני משפט כרך יד עמוד 113) לענייננו: "כריכת מזונותיהם של הילדים בתביעת הגירושין בין ההורים לא רק שהיא מוכתבת על ידי לשונו של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, אלא אף רצויה, ברוב המקרים, לגופה." ושם (עמוד 114): "מכל הטעמים האמורים, לא מצאנו לא הצדקה פורמאלית, אף לא עניינית לצמצום סמכותם של בתי הדין הרבניים בעניין מזונות הילדים." בעניין זה יש גם להדגיש כי גם אם בית הדין הרבני טרם הוציא פסק דין או החלטה בעניין מזונות הילדים שתביעה בעניינם הוגשה אליו, אלא רק קבע לשם כך דיון, וכל שכן, אם כבר החל לדון בעניינם, על פי עקרון 'הכיבוד ההדדי בין הערכאות', כפי שמתווה בג"ץ 8497/00 (פייג-פלמן נ' פלמן), ועיקרון ההימנעות מקיום "הליכים זהים באותו עניין בבית משפט ובבית דין רבני בעת ובעונה אחת", כפי שנקבע בע"א 2626/90 (אברהם ראש חודש נ' מירה ראש חודש, פ"מ מו(3) 205 ) – הרי שאין לבית המשפט לעסוק בעניין מזונות הילדים כל עוד אלה נידונים בסמכות בבית הדין הרבני.

מסקנה לאור האמור, בית הדין קובע כי הסמכות בעניין מזונות הילדים נתונה לבית דין זה כדין.

עוד טוענת המבקשת כי בסוגיה עקרונית זו של סמכות בית הדין הרבני בעינייני מזונות ילדים, סוגיה שחלו בה כידוע תמורות ותהפוכות, תלויות ועומדות עתה כמה עתירות בבג"ץ ועל כן: כדי לייתר הליכים וניהול תיק, כשייתכן כי יהיו לשוא, הרי שכל עוד לא ניתנה ההחלטה בבג"ץ, ומשהדיון בבג"ץ נקבע למועד קרוב, 20.9.23, יש להשהות את ההליכים בניהול הליך המזונות , עד לקביעתו של בג"ץ בעיניין זה. לעניין זה היא מפנה ל"החלטת בית הדין הגדול מיום 20.3.23 בתיק 1411012/1" מפי כתבו של החתום מטה, ההחלטה שמחלק אחר שלה ציטטתי לעיל, שבה נאמר:

...

יש בדברי המשיב דברי טעם (גם אם ייתכן שיש בהם אריכות מופרזת קמעא בטענת המבקשת בתגובה לתגובה), אלא שהמענה להם תוך האיזון הראוי כלול אף הוא בעצם ההכרעה שמעין החלטתי בתיק 1411012/1 ומן הטעמים שנאמרו שם. ומאחר שכבר הבעתי את דעתי כי אכן הדרך שבה נקטתי שם ראויה גם לכאן, וכאמור ההשוואה עולה מדברי המבקשת עצמה, הרי שאין בדברי המשיב כדי לשנות מן המסקנה האמורה.

לאור האמור מחליט בית הדין: בית הדין נעתר לבקשת רשות הערעור על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי ירושלים שקבעה כי מוסמך הוא לדון בענייני מזונות ילדיהם של הצדדים במסגרת 'השבת מזונות' כפרשנותו המהותית של מונח זה. המבקשת תשלים את הליכי הגשת הערעור, היינו: תפתח תיק מתאים, תשלם אגרה ותגיש את כתב הערעור בתוך ארבעה־עשר יום בהתאם לתקנה קלג(5) לתקנות הדיון.

הבקשה לעיכוב ההליכים – נדחית בשלב זה. החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.