סמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות של אישה יהודייה כנגד בעלה היהודי

ואף שבנדון דידן אין מקום לידון בהם מכוח הכריכה לתביעת הגירושין, יש מקום לכאורה לידון בהם מכוח הוראת סע' 4 לחוק המורה: הגישה אישה יהודיה לבית דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אשה היהודי או נגד עיזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בענין.

לפרשנותו של סעיף זה מפנים המערערים לדעת הרוב בפרשת סבג (בג"ץ 6751/04 סבג נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים) אשר סברה שם שאין לבית הדין הרבני סמכות לידון בתביעת המזונות משני טעמים: במקרה הנידון רצתה האשה בגירושין ואף הגישה תביעת גירושין ולכן המקרה אינו עונה לתנאי סעיף 4 הדורש שתביעת המזונות תהיה "שלא אגב גירושין" כדי שבית הדין הרבני יקנה סמכות; ב. במקרה הנידון תביעת המזונות הוגשה שלא בתום לב שכן היא הוגשה אך ורק כדי להתגבר על בעיית הסמכות של בית הדין לידון בעיניין "האמתי" – הוא עניין הגירושין.

עיקר תכליתה של הוראת סעיף 4 האמורה לשמש מקור סמכות לבית הדין לידון בתביעת מזונות של אשה במסגרת הנישואין ולהסדיר בכך את שאלת סמכותו של בית הדין הדתי באשר לערכאה האזרחית, המוסמכת אף היא לידון במזונות בני זוג מכוח הדין האזרחי.

כאשר הסעיף נוסח וניכנס לתוקפו, קיים היה פסק הדין שניתן בעירעור של רוזנבוים (ע"א 376/46[9]), ושם הובעה הדיעה על ידי השופט חשין המנוח – בעקבות פסיקה אנגלית קודמת – כי תביעת מזונות בין בעל לאשה שלא אגב גירושין היא בבחינת maintenance; על פי דיעה זו, סמכות השיפוט של בית דין רבני בתביעת מזונות כזו שבין בני זוג תלויה הייתה בהסכמת שני בני הזוג (סימן 54 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922), ואם הבעל היתנגד, צריכה הייתה האשה להגיש את התביעה לבית המשפט המחוזי.

...

סוף דבר בית הדין מחליט אפוא בבקשות הסעדים שמנה הבעל, כדלהלן: סעד א' שבו מבוקש לבטל את פסק הדין לגירושין אינו רלוונטי עוד משנתן האיש גט פיטורין כדת וכדין.

מדינת ישראל בית הדין הרבני האיזורי תל אביב יפו בפני כבוד הדיינים: הרב חיים שלמה שאנן - אב"ד הרב מרדכי מזרחי בר אור - דיין הרב שלמה שטסמן - דיין תיק מספר: 831855/3 תאריך: ט"ז בכסלו התשע"א (23/11/2010) צד א': פלוני צד ב': פלונית ב"כ: עו"ד הרב צוריאל בובליל הנידון: ביטול צו עיכוב יציאה החלטה

א.בפני בית הדין תלויה ועומדת תביעת מזונות של האשה מדין מעוכבת להנשא מחמתו.

מכל מקום, על פי פסק דינו של הנשיא ברק בעיניין כובאני (בג"ץ 1796/03) נתונה לבית הדין הרבני סמכות לידון בתביעת מזונות אשר הגישה אשה יהודייה כנגד בעלה היהודי אף ששני הצדדים אינם אזרחי ישראל - שכן, לעניין תביעת מזונות אין הכרח שבני הזוג יקיימו את תנאי הסמכות הקבועים בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין),התשי"ג-1953.

...

] על כן, כפי העולה מהדברים שהובאו לעיל, ההלכה שנפסקה בפסק דינו של בית המשפט העליון בבע"מ 7628/17 בעיניין סמכותו הייחודית או אי-סמכותו של בית הדין לידון בכריכת מזונות ילדים, 'מחייבת כל בית משפט' אך אינה מחייבת את בית הדין הרבני, כל עוד לא נתנה במסגרת עתירה כנגד פסק דינו בשבתו 'כבית משפט גבוה לצדק'.

נמצא, שטענת ב"כ הבעל שביה"ד נעדר סמכות עניינית לידון בתביעת מזונות לילדים שנכרכה לתביעת גירושין [אלא בהסכמת הצדדים מכוח סעיף 9 בחוק שיפוט בתי הרבנים], למעט תביעה להשבת הוצאות כפי שהגדיר כב' השופט מזוז בפס"ד 7628/17, לדעתנו ולדעת ביה"ד הגדול אינה כן. טענה זו אף נוגדת את פשטות דברי המחוקק בסעיף 3 בחוק הנ"ל, את הילכת שרגאי עצמה, ואת פסיקת ביהמ"ש העליון במרוצת השנים – ומסתמכת רק על חידושו של כב' השופט מזוז בפס"ד 7628/17, אשר הם מחודשים ביותר, ולפס"ד ביה"ד הרבני הגדול אף אינם מחייבים את ביה"ד הרבני.

לדעתנו, תפיסה זו בטעות יסודה, שהרי המחוקק לא אמר כן, ובסעיף 3 כתב במפורש אחרת: "הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג." ואף בהילכת שרגאי נכתב במפורש שתביעת ההורה למזונות ילדים בדרך השבה: "ההורה, המוציא (או עומד להוציא) יציאות למזונות הילד, יכול לתבוע השבתם ממי שחייב לזון את הילד [...] יכול שתביעת מזונות שכזאת תהא כרוכה בתביעת גירושין, ועקב כך תהא בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני, מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953." הרי שגם בהילכת שרגאי נקבע שביה"ד מוסמך לידון ב"תביעת מזונות" מכוח סעיף 3.

יש לציין, שעצם העובדה שלפי פס"ד 7628/17 אושרה סמכות ביהמ"ש לידון במזונות הקטינים באותו נדון, אין בה לסתור את כל דברינו הנ"ל. שכן, אף לדברינו, אמנם בהילכת שרגאי אין כל שלילה לסמכות ביה"ד לידון במזונות לילדים (קרי, עבורם, בקונסטרוקציה של השבת הוצאות), הרי סוף סוף קיים מסלול נוסף של תביעה של הילד עצמו בביהמ"ש, ככל שטרם נפסקו מזונות עבורו בביה"ד או שסבור הוא (או אמו, כאפוטרופסית שלו) שאין צרכיו מסופקים כראוי עי"ז, וזו "שאלה שבעובדה הטעונה בירור והוכחה בכל עובדה אחרת השנויה במחלוקת" כלשון כב' השופט זוסמן, ומקום הבירור עפ"י הילכת שרגאי לתביעה של הילד היא אכן בביהמ"ש. אולם, כאמור, אין בהענקת סמכות לביהמ"ש לידון בתביעת המזונות של הילד בכדי לשלול מראש ובאופן גורף את סמכות ביה"ד לידון במזונות לילדים ועבורם במסגרת כריכה, סמכות מכוח המסלול הראשון בהתאם לסעיף 3, וכדברי כב' השופט זוסמן עצמו בהילכת שרגאי: "אפילו התדיינו הם על ענין הנוגע לילד – שבמקרה זה פסק־דינו של בית־הדין הרבני הוא כלפיו בבחינת res inter alios acta [חוזה שנוגע לאחרים – א.ד.]. שאלה זו היא שאלה שבעובדה הטעונה בירור והוכחה בכל עובדה אחרת השנויה במחלוקת." הרי שאין שום פגם סמכותי בעצם פסק בית הדין הרבני למזונות עבור הילד, במסגרת קונסטרוקציה של השבת הוצאות מכוח סעיף 3, ובמידה ויתברר עובדתית שהפסק הדין מספק לילד את צרכיו כראוי, היא נשארת שרירה וקיימת למעשה גם כלפיו.

...

בכל מקרה, במסקנת פסה"ד הנ"ל נקבע: "לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את הערעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האישה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האזורי." כמו כן ציין ב"כ האישה לפס"ד נוסף מביה"ד הגדול, תיק 1308912/6, מיום כ"ח במרחשוון תשפ"ב (3.11.2021), בה חזר הרה"ג שלמה שפירא שליט"א על תמצית דבריהם בדחייתו על הסף "ערעור" (שהוגש באיחור) על החלטת ביה"ד שקבע סמכות להמשיך לדון במזונות הקטינים, וכתב: "...קיימת האפשרות שייפסק כי בית הדין קנה סמכות לדון במזונות הקטינים גם מכוח הכריכה וכי אין הדברים עומדים בניגוד להלכת שרגאי, כטענת המערער, שכן לעניין זה קובע המבחן המהותי, וכי אין הדברים אף מנוגדים להלכה מחייבת אחרת שמכוח פסיקת בית המשפט העליון בבע"מ 7628/17 – אם משום שפסיקה זו, שאותה פסק בית המשפט העליון שלא בשבתו כבג"ץ, לא יצרה הלכה המחייבת את בית הדין הרבני; אם משום שפסיקה זו – לוּ נרצה לראותה כהלכה המבטלת הלכות קודמות שקבעו אחרת – לא ניתנה בדרך המקובלת בביטול הלכות קודמות: בהרכב אקראי של שלושה שופטים, ולא בהרכב מורחב, ללא אזכור את פסקי הדין המרכזיים שקבעו את ההלכות הישנות שפסיקה זו שינתה, לפי הנטען, ללא עמידה על השוני בינה לבינן והתמודדות עימו וללא הנמקה של הסטייה מהן; ואם משום שדעת הרוב בה לא קבעה אלא את עצם היותה של הלכת שרגאי שרירה וקיימת, והקביעות הנוספות שבה, שמכוחן יש שביקשו לצמצם את סמכויותיו של בית הדין בהשוואה לשהיה מקובל עד לפסיקה זו אינן חלק מדעת הרוב אלא דעתו של השופט מזוז בלבד – ונוסיף כי מאחר שלא נצרכו לצורך המסקנה שאכן נקבעה בדעת רוב לעניינו של אותו מקרה עצמו לכאורה גם אינן חלק מה'רציו' של פסק הדין אלא מה'אוביטר' – וראה לעניין זה בפסק דינו של בית דין זה מד' במרחשוון התשפ"ב (10.10.2021) בתיק 1250217/3 (פורסם)." עוד ציין לפס"ד של בתי דין תל אביב יפו (תיק ‏1367483/7) מיום כ"ב בתמוז תשפ"ב (21.07.2022) שקבע סמכות לדון במזונות קטינים על סמך פס"ד ביה"ד הגדול.

עוד ביסס כב' השופט מזוז את פרשנותו המחודשת על פרשנות תכליתית להלכת שרגאי, כפי הבנתו, וכתב (סעיף 16): "דברים אלה מובילים אותנו לתכליות אותן מבטיחה הלכת שרגאי. הלכה זו אינה משקפת אך פרשנות לשונית-תכליתית של הוראת סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין אלא היא מבקשת גם לקדם ולשמר תכליות וערכים מהותיים, אשר לדעתי תומכים ומחייבים את המסקנה שאין לסטות ממנה. התכליות המהותיות העיקריות שביסוד מניעת כריכת מזונות ילדי בני הזוג בתביעת גירושין הן: שמירת והבטחת זכויות הקטין לבל ייפגעו במסגרת הסכסוך בין ההורים, מניעת שימוש במזונות הילדים כמנוף לחץ לפגיעה בזכויות בן הזוג (לרוב, בת הזוג) אגב הגירושין, ומניעת "מירוץ סמכויות" בין ההורים לענין זה."

לטעמנו, כפי שכבר בארנו בפסה"ד הקודם, אף כב' השופט קרא שהצטרף לדעת כב' השופט מזוז לא הסכים לכל פרטי דבריו אלא בכך, "כי לא נס ליחה של הלכת שרגאי המצויה עמנו יובל שנים, וכי היא התקדים המחייב בפסיקתו של בית משפט זה. עיון בהנמקות חברי שכנעוני כי גם אין כל הצדקה עניינית לשינויה או לסטייה ממנה, משזו עלולה להיות כרוכה בפגיעה קשה בטובתו של הקטין." אף הדגיש שאין כל הצדקה לשינויה או לסטייה מהלכת שרגאי.

" מסקנה לאור כל הנ"ל, ביה"ד קובע כי לפי המצב המשפטי כעת, וכפי שפורט בפס"ד מביה"ד הרבני הגדול (תיק 1250217/3) – בית הדין מוסמך לדון גם בתביעה למזונות קטינים הכרוכה, למרות התנגדות הבעל לכך, בהתאם לסעיף 3 של חוק שיפוט ביה"ד הרבני.

כמו כן עמדה המשיבה על כך שהעותר לא השיג על סמכות בית הדין הרבני לידון בתביעת המזונות שהגישה, וגם טענותיו כנגד צו עיכוב יציאה מהארץ נגעו רק לסמכות העניינית להוציאו.

בשנת 2018 תוקן חוק בתי דין רבניים כך שסמכות בית הדין הרבני לידון בעיניינם של יהודים בעולם הורחבה, ונקבע כי בית הדין יהיה מוסמך לידון בתביעת גירושין של אשה יהודייה שאינה יכולה לקבל גט מחוץ לישראל, גם בהעדר כל זיקה אישית של בני הזוג למדינת ישראל.

סעיף 4ב1(א) קובע כדלקמן: (א) בלי לגרוע מסמכויות השיפוט לפי סעיף 1 וסעיף 4א, לבית דין רבני יהיה שיפוט ייחודי בתביעת גט לפי דין תורה שהגישה אשה יהודייה נגד אשה היהודי, אף אם לא מתקיימות לגביהם הזיקות המנויות בסעיף 4א(א), ובילבד שהנישואין נערכו על פי דין תורה והאשה לא קיבלה גט מנישואין אלה בבית דין מחוץ לישראל ומתקיים אחד מאלה: (1) במקום מושבו של הנתבע או במקום מושבה של התובעת אין בית דין שניתן לערוך לפני גט לפי דין תורה מחוץ לישראל [.

דברי ההסבר לתיקון מספר 5 אף נוקטים בלשון רחבה יותר ומבהירים כי החוק נועד לחול "במקרים שבהם הנישואין נערכו לפי דין תורה והאשה לא קיבלה גט מנישואין אלה בבית דין מחוץ לישראל". לאור תכליות אלה, יש לפרש את התנאים הקבועים בסעיף ולבחון האם בית הדין הרבני בישראל קנה סמכות ביחס לצדדים, והאם יש מקום להתערב בפסיקותיהם של בתי הדין הרבניים בהקשר זה. הפרשנות של הוראות החוק צריכה איפוא להביא בחשבון כי שלילת סמכות בית הדין הרבני בישראל להכריע בגירושיהם של בני זוג במקרים בהם לאשה לא עומדת אפשרות אחרת לכפות גירושין על הבעל, עלולה לגזור על האשה עגינות.

...

פרשנות מרחיבה של לשון החוק אשר תקיים את תכליתו, מובילה למסקנה כי אין הכרח בהחלטה פורמאלית כתובה דווקא, ודי בכך שהאישה תצביע על כך שבית הדין הרבני במדינת החוץ היה סבור שעל בני הזוג להתגרש, וניסה לכן להביא את האיש לידי מתן גט. באופן דומה, גם את התנאי הקבוע בסעיף 4ב1(ב) יש לפרש בצורה מרחיבה.

גם בהקשר זה מקובלת עליי קביעת בית הדין האזורי.

סוף דבר: העתירה נדחית.

העובדה כי להסכם בין צדדים ניתן תוקף של פסק דין ע"י ערכאה שיפוטית, אינה יכולה ליצוק תוכן חוקי להסכם שאינו בר תוקף (בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים): "סמכות ערכאת שיפוט, באשר היא, אזרחית או דתית, נקנית מכח הדין, ואין היא נושאת כח לשאוב את מקורה מהסכמת הצדדים, אלא מקום שהחוק עצמו ראה להכיר בהסכמה כזו, בנסיבות מסוימות, כמקור לסמכות הכרעה. כך, למשל, הבחין החוק, לעניין תוקפה של הסכמת הצדדים, בין חלוקת סמכויות עניינית לחלוקת סמכויות מקומית בין ערכאות שיפוט. הוא נכון להכיר, בתנאים מסוימים, בהסכמת הצדדים כמקור מוכר לשינוי סמכות מקומית שנקבעה. בתקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נקבע כי בהנתן קיומו של הסכם בין בעלי דין על מקום שיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי אותו מקום. הגמישות היחסית בעינייני הסמכות המקומית, והנכונות להכיר בהסכמת הצדדים כמקור לסמכות כזו נובעת כל כולה מהחוק, ושואבת כוחה מהוראותיו. לא כך הוא לגבי הסמכות העניינית. דרך כלל, אין החוק מכיר בכוחה של הסכמת בעלי הדין לשנות מכללי הסמכות העניינית, כפי שעוצבו בחקיקת המדינה". מקור הסמכות החוקית של בית דין רבני לידון בעינייני מזונות ורכוש, מצוי בסעיפי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן – חוק השיפוט).

סעיף 4 לחוק עוסק בזכות הברירה המסורה לידה של אשה יהודייה לתבוע מזונות בבית הדין הרבני שלא בהקשר של גירושין.

כשם שאין לומר שהודעה גרידא של האשה לבעלה כי היא בוחרת להגיש תביעתה למזונות לבית המשפט, מונעת מן הבעל לכרוך עניין זה בתביעה לגירושין בבית הדין, כך אין לומר כי הסכם בכתב לעניין זה הנו בגדר שימוש בזכות הברירה.

...

אמנם מצאנו כי בהערת אגב של בית המשפט העליון, שאינה בבחינת תקדים מחייב, הובעה הדעה שכאשר הוסכם במפורש כי עניין המזונות יידון בבית המשפט האזרחי, יש ללכת אחר ההסכם.

כך נאמר בבג"ץ 6866/03 וקנין נ' ביה"ד הרבני האזורי נתניה: "מעבר לנדרש, נעיר כי לגופם של דברים, טענתו המרכזית של העותר בפנינו הייתה כי בית-הדין הרבני האזורי לא היה מוסמך לדון בתביעת המשיבה למזונותיה. זאת, בהתחשב בהסכם ממון בין בני-הזוג שאושר על-ידי נוטריון טרם נישואיהם בהתאם לסעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, התשל"ג- 1973. לטענת העותר, בסעיף 20 להסכם האמור הסכימו בני-הזוג כי סמכות-הדיון בענייני המזונות תהא נתונה לבית-המשפט האזרחי בלבד ולא לבית-הדין הרבני. מנגד, טענה המשיבה כי מאחר והסכם הממון לא הוגש לאישורה של ערכאה שיפוטית, אין בתנית השיפוט לעניין מזונותיה כדי לחייבה. טענה זו של המשיבה דינה להידחות; סעיפים הסכמיים שעניינם במזונות האישה - להבדיל מענייני רכוש בין בני-הזוג - עשויים להיות בעלי תוקף מחייב אף בלא שאושרו כלל, קל וחומר כאשר ההסכם אושר על-ידי נוטריון שוידא כי בני-הזוג ערכו אותו בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו (ראו והשוו: סעיף 12(ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט- 1959, הקובע כי הסכם בדבר מזונות בגיר ניתן לאישור בית-המשפט, אך אינו חייב בכך). לפיכך, צודק בא-כוח העותר בטענתו העקרונית לפיה כאשר הסכם בין בני-זוג קובע באופן ברור ומפורש כי הסמכות בענייני מזונות האישה תהא נתונה בידי ערכאה מסוימת - בית-המשפט לענייני משפחה או בית-הדין הרבני - משמעות הדבר היא כי האישה עשתה שימוש מראש בזכות הברירה הנתונה בידה לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג- 1953." אך דומה כי דעה זו שנאמרה בלי לדון ואף בלי לאזכר את פסק הדין בפרשת אהרון, ראויה לעיון מחדש.