סמכות בית הדין הרבני בחטיפת ילדים

הגם שבית הדין הרבני בישראל קבע מעט לפני כן כי נתונה לו הסמכות לידון במשמורת, החליט בית הדין ביום 9.1.2018 לסגור את התיק ולאפשר להליך להמשיך להתנהל במרילנד.

העותר טען כי פתח בהליך "מכוח סעיף 15" לחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991 (להלן: חוק אמנת האג), אך "כל שבקש היה כי בימ"ש יקבע שמדינת ישראל היא מקום המגורים של הקטינים". [במאמר מוסגר: מפסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה עולה כי הובהר לעותר כי אין לבית המשפט סמכות להורות על השבת הקטינים ארצה, והעותר הסתפק בבקשה לסעד הצהרתי].

העותר טען כי הסמכות לידון בעיניין נתונה לבית הדין הרבני; כי אשרות השהייה של המשיבה והקטינים אמורות היו לפוג עם תום שליחותו של העותר; וכי המשיבים 3-1 חרגו מסמכותם ופעלו בחוסר סבירות בעת שאיפשרו למשיבה ולקטינים להתגורר בארה"ב בנסיבות המהוות, לטענת העותר, חטיפה לפי אמנת האג.

...

עוד טענו המשיבים 3-1 כי יש לדחות את העתירה מחמת אי-מיצוי הליכים – שכן הטענות שהעלה העותר בתמ"ש 1608-10-18 אינן שקולות לפתיחת הליך רשמי מכוח חוק אמנת האג, ופנייתו למשרד החוץ לא נעשתה לפי חוק חופש המידע.

לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה, בשל סעד חלופי העומד לעותר ובשל אי-מיצוי הליכים.

מהמכתב שצורף כנספח 10 לעתירה עולה כי פנייתו של העותר למשרד החוץ לא נשלחה לממונה על חופש המידע במשרד (כנדרש בסעיף 7(א) לחוק חופש המידע); אינה כוללת אזכור לחוק חופש המידע; ואף הובהר בה כי הוגשה "לטובת משפט פלילי המתנהל כנגד [העותר]". לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחית על הסף, וממילא אין מקום להידרש לצו הביניים שנתבקש.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק ‏1264672/1 בבית הדין הרבני האיזורי תל אביב יפו לפני כבוד הדיינים: הרב צבי בן יעקב – אב"ד המבקשת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד לימור דוידי) המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד ירון קוק) הנידון: דחיית בקשה לידון בסעדים זמניים הואיל והנושא העקרי שעל הפרק הוא חטיפת ילדים, נושא שאינו בסמכות בית הדין החלטה

...

אני סבור שהואיל ויש סבירות שנושא מיקומם של הילדים והמדינה בה הם עשויים להיות בעתיד, תהיה השאלה העיקרית בדיונים בין הצדדים, והיא תשליך גם לנושא המשמורת והמזונות, הרי שאין מקום לפצל את התביעות בין הערכאות השונות, והפורום הנאות להתדיינות בנושא הילדים של הצדדים, משמורת ומזונות, תהיה בבית המשפט לענייני משפחה, שהרי אין מקום לנתק את שאלת המשמורת והמזונות, מנושא המדינה בה צריכים הילדים להיות, ובעניין זה כאמור הסמכות הייחודית נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.

זאת ועוד, אם אין הסכמה על כך שהמשמורת אצל האם, מדוע ישלם האב לידי האם מזונות עבור הקטין? הפורום הנאות בעיניין הפורום הנאות העוסק במשמורת והסדרי ראיה, כותב בג"ץ (עינת רון נ' בית הדין הרבני הגדול, 8754/00) (ההדגשים בקוו תחתי – במקור, ההדגשים באותיות מודגשות – לא במקור): "ככלל, אין זה ראוי לידון בעיניינו של ילד שלא במקום מגוריו כאשר הוא נמצא כדין במקום מגוריו הרגיל לפי האמנה. במצב כזה גם אין לצוות על העברת הילד ממקום למקום לצורך היתדיינות במשמורתו, כאילו היה חפץ מטלטל. בעיניין שלפנינו ביטל בית-הדין הרבני הגדול את הוראת בית-הדין האיזורי המצווה על הבאת הילדים לתחום השיפוט, וכך ראוי היה. אלא שהחלטתו לידון במשמורתם של הילדים בישראל קשה היא. יש להביא בחשבון כי בתקופת הדיונים בפני בית-הדין הרבני בנוגע לסמכותו לידון במשמורת הילדים הכריע בית-המשפט המוסמך, בהתאם לאמנת האג, כי מקום מגוריהם הרגיל של הילדים הוא בניו-יורק. להכרעה זו – שבה אנו מחויבים – עשויה להיות חשיבות רבה בקביעת הפורום הנאות לדיון בעיניין המשמורת. ככלל, הדיון במשמורתם של הילדים במקום מגוריהם הרגיל משרת את טובתם ומביא בגדר השיקולים את זכויות הילדים ליטול חלק בהליך המתייחס למשמורתם. בהתאם לכך, ככלל, במקום המגורים הרגיל של הילדים שבו הם שוהים (או שאליו הם צריכים להיות מוחזרים במקרי חטיפה) יוכל בית-המשפט לעמוד מקרוב על כל ההיבטים הקשורים בטובת הילדים ולעמוד על זכויותיהם בלא שהילדים יטולטלו ממקום למקום לצורך היתדיינות בין הוריהם, תוך היתנתקות מן הסביבה המוכרת להם. זאת ועוד, מקום המגורים הרגיל של הילד מהוה את מרכז חייו, ולכן בדרך-כלל מצויים בו אנשי המיקצוע שטיפלו בילד ורוב העדים הצריכים לבירור תביעת המשמורת. בנוסף, היתדיינות בתביעת המשמורת במקום מגוריו הרגיל של הילד תימנע תופעה בלתי רצויה של Forum-Shopping, שבמסגרתה מנהלים ההורים התדיינויות סותרות במדינות שונות בנוגע למשמורת על גבם של ילדיהם תוך העצמת חוסר הוודאות שחשים הילדים ממילא בתהליכי פירוד וגירושין בין הוריהם. הילד כאדם זכאי לכך שעניינו יבורר במקום מגוריו הרגיל, מקום שבו יהיה ניתן לפרוס במרב האפשרויות את כל ההיבטים של ההליך הנוגע אליו.

...

התובע טוען כי "מבחן מירב הזיקות", אשר נקבע בבג"ץ (8754/00 עינת רון נ' בית הדין הרבני הגדול), מוליך למסקנה כי הפורום הנאות בנדו"ד הוא בית הדין הרבני בישראל.

מסקנה לאור כל האמור לעיל, אנו סבורים כי מקום הדיון בעניין המשמורת צריך להיות בבית המשפט לענייני משפחה בפאלם ביץ', פלורידה ארה"ב. יחד עם זאת, אנו מוצאים כאן מקום לקריאה, לכל הנוגעים בדבר ובראש ובראשונה לאם.

לפניי בקשה של המבקשים לאישור הסכם פשרה ביניהם שמהוה הסכם ממון, מזונות, משמורת אפוטרופסות ופירוד (הגירושין הנם בסמכות עניינית של בית הדין הרבני האזורי).

אותם עניינים הם צוי הגנה, אפוטרופסות, נזקקות, סעדים דחופים באימוץ, החזרת ילדים חטופים לפי חוק אמנת האג, צוים במעמד צד אחד, עיכובי ביצוע, מזונות זמניים, צו שמירת מצב קיים, צוי עיקול זמניים ועיכוב יציאה מן הארץ, סעדים דחופים לפי תקנה 12 (א) לתקנות הסדר התדיינויות בסכסוכי מישפחה ובקשות קיצור תקופת עיכוב ההליכים בשלושה נושאים.

...

לפיכך ולאחר שבחנתי את הוראות ההסכם בקפידה, סעיף אחר סעיף וכאשר הצדדים צירפו תצהירים המבארים הבנתם את כל הוראות ההסכם וכאשר שניהם מיוצגים וקיבלו ייעוץ משפטי ביחס להסכם ושניהם מצהירים כי אכן עשו את ההסכם מרצונם הטוב והחופשי, ללא שום כפייה או לחץ ובהבינם היטב את משמעותו ותוצאותיו ולאחר שניתנו לצדדים הסברים נאותים אודות תוכן ההסכם, נוסחו, סעיפיו, לשונו, מהותו ומשמעות אישורו, אני רואה לנכון לאשרו וליתן לו תוקף של פסק דין בהתאם להוראות החיקוק הבאות: ; סעיף 2(א), 2(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973  ; סעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה – 1995  ; סעיף 12 (ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט – 1959  ; סעיף 24 לחוק הכשרות המשפטית ואפוטרופסות, התשכ"ב – 1962  למען הסר ספק, אין באישור ההסכם ומתן לו תוקף של פסק דין משום אישור להתחייבויות הצדדים להסדיר את הגירושין ביניהם, עניין שמצוי בסמכות בית הדין הרבני, אך מובהר לכל צד כי עליו לנהוג בתם לב ובדרך מקובלת בביצוע כל חיוב חוזי והסכמי שנטל על עצמו.

בית המשפט לעינייני מישפחה קיבל את תביעת המבקשת לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991 (להלן: חוק אמנת האג או החוק), והורה על השבת בנותיהם הקטינות של הצדדים מישראל לארה"ב. תמצית הרקע לבקשה המשיב, אזרח ישראלי, והמבקשת, אזרחית ארה"ב, הכירו בארה"ב וביום 27.1.2015 נישאו שם כדת משה וישראל.

בין היתר, נקבע כי לבית הדין הרבני בישראל לא הייתה סמכות לידון בעיניינן של הקטינות; כי העברת הקטינות מישראל לארה"ב על-ידי המבקשת איננה חטיפה, לפי אמנת האג; וכי "מקום המגורים הרגיל" של הקטינות, כמשמעות המונח באמנה, הוא ארה"ב (להלן: פסק הדין בעירעור בטקסס).

בהמשך לכך נקבע כי כאשר שהו הקטינות בטקסס חל עליהן הדין שם, והמשמורת עליהן הייתה נתונה למבקשת; וכי אין מקום לסטות מפסק הדין בעירעור בטקסס, שלפיו בתקופה הנ"ל, "מקום המגורים הרגיל" של הקטינות היה בארה"ב. בית המשפט הוסיף וקבע, כי לא מתקיימות ההגנות הקבועות באמנה כנגד החזרת הקטינות לארה"ב. עוד נקבע, כי משעה שקבע בית הדין הרבני כי אין לו סמכות לידון בעינייני הצדדים, הרי שכל החלטותיו ביחס לקטינות, לרבות צוי עיכוב היציאה מן הארץ, חסרי תוקף.

...

כאמור, טענת המבקשת היא, בעיקרו של דבר, כי פסק הדין בערעור בטקסס יצר מצב משפטי, החל ממועד נתינתו, ולפיו אי-השבת הקטינות מישראל לארה"ב היא "אי החזרה שלא כדין", ומשכך מהווה "חטיפה" לפי אמנת האג, באופן שמוביל למסקנה כי יש להורות על החזרתן המיידית של הקטינות לארה"ב. אולם, למעשה, ההליך בטקסס לא עסק בכך.

מכל הטעמים האמורים, אנו סבורים, כאמור, כי אף לגופם של דברים, אין מקום להתערב בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי בפסק דינו.

אם כן, מסקנתנו היא כי חוק אמנת האג אינו האכסניה המתאימה לבירור טענותיה של המבקשת.

סוף דבר: הבקשה נדחית מכוח סמכותנו לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020.