סמכות בג"ץ לדון בערעור על החלטות בתי הדין הרבניים

בתוך כך, צוין כי העותרת לא הוכיחה שנפלה בהחלטת בית הדין האיזורי "טעות הנראית לעין" המצדיקה את היתערבות המשיב 2, בהתאם לתקנה קל"ה לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג. מכאן העתירה שלפנינו.

הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים, והתערבותו בהן תיעשה במשורה ובמקרים קצוניים בלבד של חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או כאשר נידרש סעד מן הצדק (בג"ץ 4963/23 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 4 (3.8.2023)).

...

מנגד, לטענת המשיב 3 בתגובתו המקדמית, דין העתירה להידחות הן על הסף והן לגופה מכמה טעמים.

לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובת המשיב 3, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף.

העתירה נדחית אפוא.

המנהל המיוחד מוסיף כי בעיניין סמכותו של בית הדין לידון בשאלה אם שכונת עץ חיים היא הקדש דתי ישנה כבר קביעה מפורשת של בית המשפט העליון בעניינינו שלנו, בבג"ץ 5841/17 פנינת המיתרים בע"מ נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (2017), בה נדחתה על הסף העתירה המבקשת למנוע מבית הדין הרבני לברר את סמכותו בשילוב עם בירור מעמדו של הקדש עץ חיים כהקדש דתי, וכך נכתב: בהיבט המעשי, משמעותן של ההחלטות שעליהן מבקשות העותרות להשיג היא כי יש צורך בבירור עובדתי מעמיק יותר לשם הכרעה בטענת הסמכות העניינית לגופה, וזאת על רקע המחלוקת אם המקרקעין הם נכס הקדש אם לאו.

היחס שבין דיני הנאמנות ובין דיני ההקדש הדתי אך לפני ימים ספורים ניתן פסק דין של בית הדין הגדול בתיק ערעור (רבני גדול) 1383993/1 הועד הצבורי לשימור ההקדשות בעיר תל אביב (ע"ר) נ' יחידת הפיקוח על ההקדשות בבתי הדין הרבניים (31/07/2023)(פרשת הקדש בית הכנסת תפארת צבי), ובו נדונו שאלות המתעוררות גם בפרשה שלפנינו.

כזכור, בבקשת האישור ובהחלטת האישור של בית הדין הרבני משנת 1953 נעשה שימוש במושג "קרן קיימת". השמוש במושג זה מצביע כי מדובר בבקשה לאישור הקדש ובהחלטה על אישור הקדש.

...

אנו מאשרים את דו"ח הבדיקה של השופט בדימוס יוסף אלון ואת הדין-וחשבון של המנהל המיוחד והנאמן להקדשות עץ חיים, ונותנים לקביעותיהם העובדתיות והמשפטיות תוקף של החלטה.

בהתאם לראיות שלפנינו אנו קובעים כי ראשי מוסדות עץ חיים רכשו את מקרקעי שכונת עץ חיים בשנת 1928 ובנו בשנים שלאחריה את מבני השכונה, כדי שהן הקרקע והן המבנים יהיו נכסי נאמנות למטרת הקדש דתי בשיפוט בית הדין הרבני.

אנו מורים כי על ענייני היצירה והניהול הפנימי של הקדשות אלו לא יחולו הוראות חוק הנאמנות, התשל"ט–1979.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1405056/1 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב מימון נהרי המבקש: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד יוסף חי גביזון) המשיבה: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד לביא נעים) הנידון: בקשת רשות ערעור על החלטת סמכות התואמת פסיקה של בית הדין הגדול שהמבקש סבור כי שגויה היא ושתלויות בבג"ץ עתירות נגדה או נגד דומותיה החלטה

הובאה לעיוני בקשת רשות ערעור של האב שלפיה תנתן הרשות לערער על החלטת בית הדין הרבני האיזורי ירושלים בדיין יחיד [הרב מאיר קאהן] שקבעה כי הסמכות לידון בתביעת המשיבה נגדו לעניין מזונות הקטינים, ילדיהם המשותפים, נתונה לבית הדין.

...

ההוראה להגיב "מדוע לא תבוטל ההחלטה" גם היא אינה משנה את התמונה לעניין זה, שכן מדובר כידוע בנוסח שבשגרה שאין בו כדי לרמז כביכול ההנחה הלכאורית היא שדין העתירה להתקבל.

משכך לא אקבע מסמרות לגביה, אולם בזהירות אעיר כי לא ברור בעיניי מעמדו המשפטי של הנימוק "לא ראוי"; לא ברורה היכולת להשתחרר מן הסמכות (ככל שבית הדין עצמו סבור שיש לו כזו) והזכות לדון שהיא גם חובה לדון בשל נימוק זה; ולא כל שכן שלא ברור מדוע בשל "לא ראוי לעת הזאת" מצא בית הדין לנכון להורות לתובעת דהתם להפנות את תביעתה לערכאה אחרת, שעה שאף לפי סברתו שלו רשאית היא לבחור בהמתנה עד להכרעה בעתירות התלויות ועומדות בבג"ץ, תוך שמירת סמכות בית הדין (ככל שלא תישמט עקב אותן עתירות) ושמירת זכותה לבחור להתדיין לפניו.

אך עם זאת בהצטרף כולם יחד, ובהינתן כי בדרך כלל יש הצדקה לתת רשות ערעור בשאלה של סמכות ולא לדחות את הבקשה ולקבוע כי המבקש יוכל להעלות את טענותיו רק לעת פסק דין סופי – וזאת כדי להימנע ממצב שבו מתקיים הליך שמטבעו עולה לצדדים בדמים (ולעיתים תרתי משמע) ואף מכלה זמן שיפוטי יקר, ולבסוף מתברר למפרע כי הליך עקר היה בשל קיומו בחוסר סמכות – סבורני כי יש לתת את הרשות, ובלבד שיישמר האיזון ותישמרנה זכויותיה של המשיבה, לרבות הזכות שלא להיגרר להליכי סרק ושלא לשאת בעלויות של הליכי ערעור אם יידחה הערעור לבסוף, וזאת בדרך של הפקדת ערובה ראויה להוצאות המשפט בהתאם לתקנה קל"ד שבתקנות הדיון.

הלכה היא, כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים, והתערבות בהן תיעשה במשורה ובמקרים קצוניים של חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או כאשר נידרש סעד מן הצדק (בג"ץ 5376/22 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 8 (8.11.2022)).

מלבד זאת, כידוע, על בעל דין המבקש לכפור בסמכותו של בית הדין הרבני להעלות טענה זו בהזדמנות הראשונה בפניו, שאם לא כן, בית הדין הרבני רשאי לראות את עצמו בר-סמכות ולא יימנע מהמשך הדיון והכרעה (בג"ץ 6334/96 אליהו נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד נג(2) 153, 166-165 (1999)).

...

דין העתירה להידחות על הסף.

זאת ועוד אחרת, דין העתירה להידחות על הסף גם בשל היותה כוללנית, נעדרת מסד עובדתי חיוני ומשלא ניתן להבין לאשורם את הסעדים המבוקשים בה. בתוך כך, כאמור לעיל, רק מתגובת המשיב ניתן להבין כי ההליכים בבית הדין הרבני החלו לפני מספר שנים וכי ניתן זה מכבר פסק דין בעניין תביעת חלוקת הרכוש, בעוד שרכיב עובדתי משמעותי זה נעדר מגוף העתירה (בג"ץ 3007/23 פלוני נ' מדינת ישראל – המשרד לביטחון פנים, פסקה 2 (18.4.2023)).

סוף דבר: העתירה נדחית על הסף.

(-) העותר מוסיף וטוען כי לאחר שצו ההגנה הוארך בחודש יולי 2023, הוא הגיש פעם נוספת בקשת רשות ערעור לבית הדין הרבני הגדול, אך זו נדחתה בנימוק כי באותם ימים אמור להתקיים דיון בבית הדין ובו ידונו על הצוו.

הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים ואינו מיתערב בהן אלא בנסיבות חריגות של חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות הדין החלות על בית הדין או במקרים אחרים המצדיקים הענקת סעד מן הצדק (ראו מיני רבים, בג"ץ 7187/22 שטיינר נ' בית הדין הרבני תל אביב, פסקה 4 והאסמכתאות שם (22.12.2022)).

...

דין העתירה להידחות על הסף.

מובן כי אין לאפשר פנייה ישירה לבית המשפט הגבוה לצדק תוך "דילוג" על בית הדין הרבני הגדול.

אשר על כן, העתירה נדחית.