סכסוך שכנים: חסימת רכב בחניה ציבורית

לפניי תביעה ותביעה שכנגד הנובעות מסכסוך שכנים המתגוררים זה לצד זה ברחוב הר גלעד בעיר אשדוד.

טענות הצדדים – התביעה: לטענת התובע, ביום 21/4/17 נחסם רכבו המשמש אותו לצרכי עבודתו אשר חנה בחניה ציבורית, על ידי שלשה רכבים שבבעלות הנתבע ובני משפחתו.

לעניין העמדת מונית לא פעילה, טוען התובע כי זו לא חסמה את השער או כל חלק אחר מהקרקע השייך לנתבע אלא חנתה ליד ביתה של שכנה נוספת וזאת באישורה.

...

משכך, דין תביעת הנתבע בגין טענותיו אלו להידחות.

ביחס לטענת הנתבע לעניין הצפת חצרו כתוצאה מניקוז המים מבריכת התובע ופגיעה באספקת חשמל, הרי שלא הוצגה כל אסמכתא לטענה זו, כגון אישור מחברת החשמל או תמונות החצר המוצפת או תיעוד הנזקים שנגרמו ופנייה לתובע בעניין זה ומשכך דין טענה זו של הנתבע להידחות אף היא.

סוף דבר, התביעה והתביעה שכנגד נדחות.

בפתח הדברים יודגש כי יש להצטער על המחלוקת דנן, אשר הנה בעיקרה סיכסוך בין שכנים, שפרץ וחצה את גבולות הטעם הטוב, עד הגעתו למסדרונות בית המשפט.

התובעים טוענים כי הנגררים גרמו למפגע בשכונה, בפרט באיזור המגורים של הצדדים, כאשר חסמו חניות של רכבים אחרים ויצרו הפרעה לתנועה.

הנתבעת טוענת כי לא ציינה את שמות התובעים וכי הביעה לכל היותר עמדה לגיטימית בדבר היתנהלות התובע, אשר לטעמה עשה שימוש לרעה בכוח הצבורי שעמד לרשותו כחבר מועצת העיר על מנת להיתנכל לה ולבן זוגה בעיניין חניית הנגררים.

פירסום ראשון מיום 20.9.14 (מוצג ת/3) "גם אני קבלתי 2 דוחות חניה בגלל תלונות של שכן 1 שהנגרר שלי מפריע לו בעין. כל דו"ח 250 ש"ח. דו"ח ראשון כשהחניתי את הנגרר צמוד לבית שלי וזאת החניה שלי ודו"ח שני כשהחניתי את הנגרר בצד השני מול הבית שלי, צמוד לפס אפור שהו מותר להחנות ושם יש שפע של חניה פנויה. אז תגידו למי זה מפריע ולמה הקטנוניות הזאת?" פירסום שני מיום 14.10.14 (מוצג ת/8) "שימו לב, קיבלנו עוד דו "ח תנועה הפעם על רכבנו שהחנה מול הבית שלנו, הבעיה שאנחנו שכנים של שי ברכה והוא ואישתו כל הזמו מתלוננים עלינו. שימו לב על מה התלוננו הפעם ' .. שלא במרחק 40 ס''מ מהמדרכה' !!! עוד דו"ח לאוסף..." לפוסט זה נילווה תצלום של הודעת תשלום קנס מס' 305815-7-3 ע"ס 100 ₪ בדבר העמדת רכב "לא במקביל ולא במרחק של 40 סמ מהמדרכה". במסגרת הדיון שהתפתח בעקבות הפוסט, פירסמה הנתבעת תגובות נוספות וביניהן – · "20 שנה אני גרה בבית הזה , תמיד היה שקט ונעים פה , עד שהוא בא לכאן ומחפש 'עבירות'" · "הם מחנים הפוך נגד כוון התנועה, צילמתי אותם, ואף אחד לא עושה להם כלום" · "מיכל, גם אני התקשרתי למוקד העירוני 106 ואין מענה אנושי רק הקלטה כפי שאמרת, אבל השכן שלי היתקשר אליהם וכנראה קיבל יחס מיוחד , עובדה שכן הגיע פקח מהעיריה ורשם לנו דו"ח למרות הכל." · "מוטי שלום, אנחנו קיבלנו אה הדו"ח הזה ומתכוונים לערער, נראה לי שהפקח שנתן את הדו"ח הוזמן ע"י אדם אשר מקבל "יחס מיוחד" ולמרות שלא אמורים לתת דוחות בחג – לנו נתנו.

...

גם דרישת הנתבעת לקבל תצהיר מטעם התובעים ובו אישור כי לא פנו בתלונה מאששת את המסקנה לפיה טענות הנתבעת מבוססות על סברות בלבד ואין לה ידיעה ממשית.

העובדה שגם היום לא יכולה הנתבעת לבסס את טענותיה העובדתיות, מחזקת את המסקנה כי במועד פרסום הפוסטים הנדונים, ובפרט הפוסט השני, לא היתה לה ידיעה אם התובעים אכן הגישו תלונה ספציפית או אם התובע ניצל קשרים כלשהם בעירייה על מנת לפגוע בנתבעת או במאמוס.

סוף דבר, לאור מכלול השיקולים דלעיל אני מורה כדלקמן: תביעתה של התובעת 2 נדחית.

בתוך כך, מיכל פנתה למישטרה, תוך שהיא מוסרת למישטרה את כתובתם ככתובתה "כמתלוננת", דהיינו- מיכל התחזתה לתובעים, והתלוננה (כביכול בשמם), על כך שרכבים חוסמים כביכול את החניה שלהם (כאשר היו אלו רכבי האורחים שלהם שהגיעו, וחסמו את חנייתם בהסכמתם).

ביהמ"ש קובע שמרבית הטענות, גם אם היו מוכחות, הנן תאור של חיכוכי שכנים על כל צעד ושעל, מעשים של מה בכך, זוטי דברים, שכבשגרה (ראו הדיון בטענה לתפיסת שטח חניה צבורי ע"י הצבת פחים על הכביש בסעיף 31 לסיכומי התובעים), נמנעים מראש, או נפתרים בשיחה, או לכל היותר מלובנים באופן ממוקד בזמן אמת לפני המפקח על בתים משותפים, והדברים יפים לגבי טענות שני הצדדים.

העובדה שהנתבעים מסוכסכים גם עם השכנים מהצד השני של ביתם ולעניין זה ראו עדות אסף, מלמדת אף היא שרצוי כי הנתבעים יתקנו דרכם ויסגלו לעצמם היתנהלות מידתית ופחות לוחמנית.

...

על מנת להגיע למסקנה שתלונה שהוגשה הייתה תלונת סרק, יש לעמוד בנטל ראיה מוגבר לרבות ע"י העדת מי מגורמי האכיפה שטיפל בתלונה.

האיסוף של ערב רב של טענות לגבי אירועים שונים מזמנים שונים ודרישת סכום עתק כפיצוי מביא למסקנה שמטרת התביעה היא להטיל מורא על הנתבעים, על מנת למנוע מהם לעמוד על זכויותיהם לעניין טענות למפגעי רעש ובניה בלתי חוקית של גדר ובשטח ציבורי מהצד השני של בית התובעים (ראו פרוט בסעיף 20 לסיכומי הנתבעים).

סוף דבר הנתבעים ישנו זווית הצילום של המצלמה בחזית ביתם, כך שלא תתעד שטח המדרכה שצמוד לכניסה לחצרי התובעים.

הכותרת של המכתב הינה – "הפרעה של רכב חברה – טכנאי משה מרקו", ותוכנו כדלקמן: "אבקש להתלונן על רכב השייך לחברת קריסטל בו משתמש טכנאי החברה בשם משה מרקו מעתלית. משה מרקו משתמש ברכב החברה על מנת לחסום גישה לחניה הפרטית שלי ולמרות בקשות חוזרות ונשנות לא לחסום או לחנות בשטח הפרטי שלי הוא עדיין עושה זאת ואני נאלץ לפנות למשטרת ישראל על מנת שיזיז את הרכב. אני פונה אליכם על מנת להתריע שבפעם הבאה שהוא יחסום או יחנה בשטח הפרטי שלי איאלץ לנקוט צעדים משפטיים כנגד בעלי הרכב והנוהג בו. אבקש את תשובתכם לבעייתי באופן מיידי.

זה האחרון השיב למר מלאכי ביום 13/7/2010 כי הוא שוחח עם התובע והתובע מסר כי המדובר בחניה לשימוש כל השכנים ולא בחניה פרטית וכי התובע אף הגיש תלונה למשטרה כנגד הנתבע בכל הנוגע לסכסוך סביב החניה.

סעיף 14 לחוק מעניק הגנה לפרסום אשר "היה אמת" וכאשר "היה בפירסום ענין ציבורי". צר לי על שהתובע ביקש שנקיים בירור יסודי לגבי רכיב זה, שכן שוכנעתי שיש אמת בפירסום בהקשר זה (וכאשר הפצרתי בצדדים להגיע להבנות לגבי התובענה, היה זה בין השאר על מנת לחסוך מכולם את הדיון המעמיק בנקודה זו).

...

בסיומו של יום אני סבורה כאמור כי לא היה מקום לתובענה, כי התובע הגזים, הגזמת יתר, במשמעות שייחס לדברים שניתנו ע"י הנתבע, כאשר סופו של דבר-אף לא הצליח להוכיח שום נזק שנגרם לו, אם נגרם-מלבד תחושת עלבון סובייקטיבית.

אשר על כן – התביעה מתקבלת בחלקה הקטן, ואני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 2,000 ₪.

בנוסף ישלם הנתבע לתובע סכום סמלי בגין הישתתפות בשכר עורך דינו, בסך 1,000 ₪ נוספים (כולל מע"מ) והחזר חלקי בלבד של אגרת בהמ"ש בסך 750 ₪ (ואעיר כי האגרה שולמה לגבי תביעה בסך 100,000 ₪).

הכותרת של המכתב הנה – "הפרעה של רכב חברה – טכנאי משה מרקו", ותוכנו כדלקמן: "אבקש להתלונן על רכב השייך לחברת קריסטל בו משתמש טכנאי החברה בשם משה מרקו מעתלית. משה מרקו משתמש ברכב החברה על מנת לחסום גישה לחניה הפרטית שלי ולמרות בקשות חוזרות ונישנות לא לחסום או לחנות בשטח הפרטי שלי הוא עדיין עושה זאת ואני נאלץ לפנות למשטרת ישראל על מנת שיזיז את הרכב. אני פונה אליכם על מנת להתריע שבפעם הבאה שהוא יחסום או יחנה בשטח הפרטי שלי איאלץ לנקוט צעדים משפטיים כנגד בעלי הרכב והנוהג בו. אבקש את תשובתכם לבעייתי באופן מיידי.

זה האחרון השיב למר מלאכי ביום 13/7/2010 כי הוא שוחח עם התובע והתובע מסר כי המדובר בחניה לשימוש כל השכנים ולא בחניה פרטית וכי התובע אף הגיש תלונה למישטרה כנגד הנתבע בכל הנוגע לסכסוך סביב החניה.

הפירסום השני היה אף הוא מכתב ששלח הנתבע בדוא"ל ביום 28/10/2010 אל קריסטל, כשלושה חודשים לאחר המכתב הראשון (להלן: "המכתב השני"), ואשר תוכנו הבא: "למרות מכתבי האחרון אליכם בנושא ההפרעה בכוונה תחילה ...ממשיך משה מרקו לעשות כרצונו ולהשתמש ברכב החברה וחונה בשטח הפרטי שלי ... ולכן אני פונה אליכם בשנית לדאוג לכך שמשה מרקו לא ישתמש ברכב החברה שלא לצרכי עבודה ועל מנת להפריע למהלך החיים התקין של שכניו.

הפירסום בעיניין העבודות הפרטיות – סעיף 14 לחוק מעניק הגנה לפירסום אשר "היה אמת" וכאשר "היה בפירסום ענין צבורי". צר לי על שהתובע ביקש שנקיים בירור יסודי לגבי רכיב זה, שכן שוכנעתי שיש אמת בפירסום בהקשר זה (וכאשר הפצרתי בצדדים להגיע להבנות לגבי התובענה, היה זה בין השאר על מנת לחסוך מכולם את הדיון המעמיק בנקודה זו).

...

. בסיומו של יום אני סבורה כאמור כי לא היה מקום לתובענה, כי התובע הגזים, הגזמת יתר, במשמעות שייחס לדברים שניתנו ע"י הנתבע, כאשר סופו של דבר - אף לא הצליח להוכיח שום נזק שנגרם לו, אם נגרם - מלבד תחושת עלבון סובייקטיבית .

סיכום - אשר על כן – התביעה מתקבלת בחלקה הקטן, ואני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 2,000 ₪.

בנוסף ישלם הנתבע לתובע סכום סמלי בגין השתתפות בשכר עורך דינו, בסך 1,000 ₪ נוספים (כולל מע"מ) והחזר חלקי בלבד של אגרת בהמ"ש בסך 750 ₪ (ואעיר כי האגרה שולמה לגבי תביעה בסך 100,000 ₪).