על כן, יצוין כבר עתה, כי איני נעתרת לבקשה שלא לבחון את טענת הנתבע בהזדמנות הראשונה לדחייה על הסף בשל העידר סמכות עניינית וקיומו של הפטר, כל שכן בית המשפט העלה זאת במסגרת החלטתו בבקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה.
ודוק; אין מדובר בתובענה המוגשת על ידי מנהל עיזבון או יורש נגד יורש אחר (משהנתבע אינו יורש) לצורך השבת נכס עזבון שהוצא על ידי יורש לאחר הפטירה ולו הנתבע היה יורש יכול וכן ניתן היה לומר כי סיכסוך הירושה תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה אולם לא די בכך שאחד הצדדים "קשור" לירושה רק מעצם היותו נושה של העיזבון או נושה מכוח זכות שהועברה אליו (ראו והשוו: רע"א 5267/14 אמיר דוד לוין נ' דליה שיוביץ (4.10.2014)), או אז לא היה נטען כי מקום בו הסיכסוך הוא לא על הירושה כי אז הסמכות היא לבית המשפט לעינייני מישפחה.
...
על כן, יצוין כבר עתה, כי איני נעתרת לבקשה שלא לבחון את טענת הנתבע בהזדמנות הראשונה לדחייה על הסף בשל העדר סמכות עניינית וקיומו של הפטר, כל שכן בית המשפט העלה זאת במסגרת החלטתו בבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה.
יובהר, כי בענייננו חלה פקודת פשיטת הרגל נוכח אותה תקופה שבה ניתן ההפטר אולם ניתן לראות כי גם לפי חוק חדלות פרעון ושיקום כלכלי, תשע"ח -2018 התוצאה היא זהה משחוב בר תביעה מוגדר סעיף 4 כחוב ודאי או מותנה בין שהגיע מועד פרעונו ובין שטרם הגיע, עת החוק מתייחס בבירור גם לחובות עבר.
סיכומו של דבר, מקום בו ההלוואה ניתנה לפני שהנתבע נכס להליך של פשיטת רגל, כאשר במועד צו הכינוס שהוא המועד הקובע לגבי חובות שהם בני תביעה או לא (והוא גם המועד לעיכוב ההליכים של תובענות משהתנהלות בעוד לפי החוק החדש במועד צו פתיחת הליכים), הרי שהחבות הזו – בין אם זה חוב מותנה בדרישה עתידית ובין אם זה חוב שפרעונו עתידי ודאי אבל עתידי – הייתה ידועה וקיימת.
על כן, דומה כי אין מנוס אלא לקבוע כי החוב הוא בר תביעה ומשכך לא ניתן לפעול לגבייתו נוכח צו ההפטר.
