סכסוך גבולות מגרשים בין קרובי משפחה

אחד מן הסכסוכים שנדונו בבתי המשפט הוא הליך שנדון בבית המשפט לעינייני מישפחה, במסגרת ת"ע 12821-01-11 ות"ע 7673-02-12 גמאל (המנוח) ואח' נ' האפוטרופוס הכללי חיפה ואח', שבגדרו נדונו התנגדויות יורשיה של המנוחה מרים ג'מאל ז"ל (להלן: "המנוחה מרים" – שהיא אחותו של התובע ודודתו של הנתבע) לבקשה שהגיש התובע לקיום צוואה שהותירה אחותו המנוחה.

משכך, ולאחר היתערבות מתווך- חברו של הנתבע, מר נסים שחאדה, הוסכם על המתוה הבא, שאמור להשכין שלום בין קרובי המשפחה ולהביא לסיום המחלוקת ארכות השנים בין הצדדים: על-פי מתוה זה יקבל הנתבע את הזכויות בבית בחלקה 17 במתנה ללא תמורה ובילבד שיקיים שלושה תנאים מצטברים ואלה הם (ראו סעיף 18 לבקשה על דרך המרצת פתיחה וסעיף 12 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע): תיקון קו הגבול בין שתי החלקות בהתאם לחוות הדעת מטעם המודד המוסמך – מר אסעד ג'יריס.

בהתאם לאמור, טען הנתבע כי המתוה שהוסכם עליו לסילוק טענות הצדדים הוא משיכת ההיתנגדות לקיום צוואת המנוחה מרים, העברת הזכויות בחלקה 17 על הבית המוקם עליה במתנה, כאשר תצהירי המתנה קובעים שני תנאים בלבד: מתן זכות מעבר לתובע ברוחב שני מטרים, המהוה גישה למחסנים שלו במיגרש הסמוך; התחייבות להרוס את המדריגות המסומנות באות C בתשריט בזמן ובמקביל לבצוע עבודות בניה מעל הבית נשוא ההסכם.

...

יחד עם זאת, היה ברור לצדדים כי לאחר מתן המתנה ימשיכו הצדדים לנהל מו"מ וכי סוגיית המועד להריסת המדרגות נותרה פתוחה למו"מ. בכל הכבוד, נראה, כי עדות זו אינה מובילה למסקנה כי הצדדים קבעו כי הריסת המדרגות מהווה תנאי למתנה.

מסקנה: מצאתי כי מדובר במתנה ולא בהתחייבות לתת מתנה ועל כן אין התובע יכול לחזור בו מן המתנה.

התביעה נדחית אפוא.

יודגש כי התשריט מש/2, כמו גם יתר התשריטים שהוגשו במהלך הדיון, מצביעים אמנם באופן כללי על מיקום מיגרשי הצדדים, אך לא ניתן ללמוד מהם על הגבולות המדויקים בין המגרשים, הן בשל ההחזקה השונה בפועל והן בשל שינויים שחלו בתכניות החלות על האיזור – כפי שניתן להתרשם למשל מתשריט מב/2 וכן מהמסמך שצורף להודעת הנתבעים שהוגש היום ונסרק לתיק בית המשפט.

הנתבעים הסבירו בתצהיר שצורף לתשובה, כי חלקה 39, כמו גם חלקה 40, הייתה בבעלות ארבעה בני מישפחה, כשכל אחד היה בעלים של 1/4 מהזכויות.

זאת ועוד, נראה שהסעד מתבקש גם לנוכח סכסוכים חוזרים ונשנים בין הצדדים.

...

אין בידי לקבל את טענות הנתבעים שיש לפנות תחילה לוועדת התכנון ורק לאחר מכן להגיש תביעה לבית המשפט.

המסקנה המתבקשת כי הנתבעים עושים כדי לשנות את מצב החזקה בפועל בקו התפר בין שני המגרשים.

על רקע הדברים שצוינו לעיל, בחינת מאזן זה מוליכה בבירור למסקנה שיש מקום למתן צו מניעה זמני.

התוצאה היא אפוא כלהלן: אני מקבל את הבקשה לתיקון כתב התביעה.

נטען, כי לאור יחסי הקרבה שבין הצדדים ההצעה נפלה משמעותית ממחירי השוק; כי כשקיבל כרים את ההצעה הוא "נזכר" להוסיף שני קירות (גדרות) נוספים אשר לא הופיעו בהיתר, ואיאד נאות להוסיפם להצעת המחיר בכתב ידו.

ביחס לתוספות להן עתר איאד צוין, כי מדובר בתוספת שטח בניה בין קיר המרתף הצפוני לבין גבול המיגרש הצפוני הפונה לכביש; כי מדובר בשטח סגור בקירות היקפיים ללא פתחים או דלתות.

בהמשך העיד כרים, כי התשלום הראשון והשני על סך 70,000 ₪ שולמו בביתו; כי התשלום השלישי שולם בבית הנתבע 2 בנוכחות בני המשפחה ורעייתו; כי את התשלום הרביעי בסך 70,000 ₪ נתן לאיאד "ביד"; וכי אף את התשלום החמשי בסך 30,000 ₪ נתן לאיאד בגין התוספת שבנו.

ראו עמ' 20, שורות 14-18: "תשלום אחד אצלי בבית 70,000 ₪, תשלום שני 70,000 ₪ אצלי בית, תשלום שלישי אצלו בבית 70,000 ₪ ושם התווכחנו על התיקרה שעשה, בתשלום השלישי בבית של אביו, מי נכח, אבא שלו, אשתי הייתה איתי, אבא שלי התערב בסכסוך. לא זוכר את כל המשפחה, אבל זכור לי שעימאד היה בפנים." לנוכח כל שפורט לעיל, ועל אף שלא נעלמו מעיני בקיעים בעדותו של כרים, ראיתי לקבוע כי כרים שילם לאיאד סך של 318,000 ₪ בגין העבודות.

...

סוף דבר אשר על כן, דין התביעה העיקרית להתקבל באופן חלקי בלבד, באופן שניתן בזאת צו האוסר על הנתבע או מי מטעמו להיכנס למגרש ולבית התובע, נושא התביעה.

ביחס ליתר הרכיבים, התביעה העיקרית - נדחית.

דין התביעה שכנגד - להידחות.

הנתבעים שבים ומדגישים, כי לא נכרת בין ההורים והתובעים הסכם לגריעת דונם מהנחלה לטובתם, וכי לא הובטחו וממילא לא ניתנו להם זכויות שימוש בלתי הדירות בשטח כזה, וכשם שהוכח - כל שניתן לתובעת 2 הוא אפשרות לבנות בית בשטח הנחלה שיהיה קניינה, ללא תיחום גבולות וללא גריעה של שטח כלשהוא מהנחלה אלא אם יפוצל המיגרש מהנחלה בהתאם לנהלי רמ"י. ההורים טוענים עוד, כי גם לאחר שהוחלט על ידם להעניק הזכויות במשק לנתבעת 3 במתנה, נשמרה זכות התובעת 2 לפיצול בית המגורים.

ובאשר להוצאות המשפט – לאחר ששקלתי בדבר, בהנתן התוצאה אליה הגעתי, לרבות בשאלת הנשיאה בעלויות הפיצול, בשים לב להתנהלות הצדדים בהליך ולאופן בו בחרו לנהלו, להמשכות ההליך, אף שניתן היה לסיימו בדרכי שלום בשלביו הראשונים תוך חיסכון במשאבים חומריים ורגשיים כבירים ובכך גם להביא לפיוס בין הצדדים שהם כידוע בני מישפחה מהמעגל הראשון נוכח היתבצרות הצדדים בעמדתם, לטיב המחלוקת באשר הובהר במסגרת פסק הדין (ראו למשל עדות התובעת 2 לפיה במועד הגשת התביעה לא ידעה שההורים מסכימים לפיצול המיגרש בהתאם לנהלי רמ"י – פרוטוקול הדיון מיום 01.12.2020 בעמ' 109 ש' 7-10 ובכל זאת נוהל ההליך עד תום ותוך השקעת משאבים רבים ויקרים), להליך הנוסף שנוהל לצד ההליך דנא ולתוצאתו, תוך שהבאתי בחשבון גם ההסדר הדיוני שלא יצא לפועל, מצאתי לחייב התובעים בהוצאות הנתבעים 1-3, ביחד ולחוד, בשיעור מופחת ולאחר קזוז הוצאות התובעת 2 בהליך הקשור בסך כולל של 60,000 ₪.

לגוף העניין ולצד הכחשת טענות התובעת טוענת הנתבעת, כי הרבה קודם לפרוץ הסיכסוך המשפחתי, ונוכח מערכת היחסים הקרובה בין הצדדים, ניתנה לה הדירה ע"י התובעת במתנה כשהיא ישנה והרוסה.

...

הנה כי כן, בנסיבות המקרה דנא, באיזון בין כלל האינטרסים והזכויות, לרבות זכות הגישה לערכאות שהוכרה כזכות יסוד, באתי לכלל מסקנה, כי דחיית התביעה על יסוד הכלל בדבר השתק שיפוטי לא זו בלבד שאינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, היא בוודאי גם אינה מידתית בנסיבות העניין.

לפיכך, טענת הנתבעת בעניין זה נדחית.

סוף דבר העולה מן המקובץ, כי דין התביעה להידחות.

ביום 21.11.22 הודיע הנתבע, כי ביום 6.11.22 הוגשה לבימ"ש השלום תביעה לפירוק שתוף במקרקעין בה נכללו כל הבעלים של החלקה לרבות הצדדים נשוא תיק זה, ואשר ניפתח ע"י קרוב משפחתו של התובע1.

לטענתו, מדובר באבסורד משפטי המצביע על חוסר תום לב. בהחלטתי מיום 22.11.22 הוריתי כדלקמן: "נוכח האמור בהודעה זו, בהנתן ההליך שננקט בבית משפט השלום שעניינו פירוק שתוף בחלקה כולה, הצורך לכאורה בצרוף צדדים נוספים בעלי זכויות בחלקה, והחשש ממתן החלטות סותרות, ובהנתן כי מקורו של הסיכסוך בעתירה שבפני אינו דוקא ביחסים המשפחתיים (אלא סיכסוך במקרקעין) – הרי שבהיעדר עמדה אחרת של מי מהצדדים עד ליום 1.12.22 אורה על העברת תיק זה לשמיעה במאוחד עם התיק המתנהל בבית המשפט השלום." עפ"י עמדת התובעים (מיום 28.11.22) - יש להכריע בסמכות עניינית ללא קשר להסכמות הצדדים; אין בקיומו של הליך אחר משום הכרח לברר תיק זה עמו שכן לטענתם המדובר ביחידה תכנונית אחת ואין צורך בצרוף יתר בעלי הזכויות בחלקה, וכאשר עסקינן במגרשים שונים שאין ביניהם אפילו גבול משותף.

לטענתו עוד, במסגרת בקשת התובעים להעברת חלק מהזכויות במיגרש ביניהם, קיבל המיגרש את המספר Y והסתמכות על מספר המיגרש כמפורט בתוכנית אינה רלוואנטית.

נקבע כי ככל שמעורבים יותר גורמים שאינם "בני מישפחה" כך גוברת הנטייה לראות את ההליך ככזה שעילתו אינה סיכסוך בתוך המשפחה (ראה: תא (ראשל"צ) 9438-05-16 נועה אייזיק נ' הדר גולדשלגר [פורסם במאגר "נבו"](24.11.17) והפסיקה המאוזכרת שם).

...

התובעים סמכו יהבם על קביעת ביהמ"ש בת.א (ת"א) 70847-09-16 קעניג ואח' נ' מרגו – חב' להשקעות ובנין בעמ ואח' [פורסם במאגר "נבו"] (11.1.18), ואולם סבורני כי אין בה כדי לסייע להם.

סבורני כי העברת התיק בשלב זה הינה השחתת זמנו של בימ"ש. לא נעלמה מעיני טענת התובעים, לפיה צירוף הצדדים הנדרשים להליך עלול לארוך שנים, כאשר בינתיים הנתבע עשוי לקבוע עובדות בשטח.

המזכירות תמציא החלטתי לצדדים ותסגור את התיק.