סכסוך בעלות על חניה בבית משותף: סמכות נגררת

לטענת המשיבה עניינה של התביעה ברשום שגוי של זכויות קנייניות בחניון הבניין, רישום אשר נודע לה עליו רק לאחרונה ובעקבות דרישה מופרכת שהועברה לה על ידי המבקשים, אז גילתה כי שטח החניות והמחסנים לא נרשמו כשטחים בבעלותה במסגרת מיסמכי רישום הבית המשותף.

לאחר שהחניון עבר לבעלותה נרשמה חכירה במקרקעין על החניות האמורות תחת בעלותה, ולא נשמעה כל היתנגדות מצד טקסידו, הבעלים הקודמים של מקרקעי נספיר.

די בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד שהוא מבקש, כדי שהתביעה לא תימחק באיבה ויש להעדיף תמיד את הדיון הענייני ואת ההכרעה בסכסוך לגופו של עניין (ר"ע 59/81 ארדיטי נ. ארדיטי פ"ד לה(2) 811, 812).

עוד נפסק, כי מקום בו נידרש בירור עובדתי של טענות, לא יעשה בית המשפט שימוש בסמכותו לסלק תביעה על הסף (ע"א 35/83, 36 לאה חסין נ' רחל פלדמן, פ"ד לז(4), 721, עמ' 724-725).

שעה שהמשיבה טוענת בכתב התביעה כי היא רכשה את הזכויות במקרקעין, אשר כללו גם את החניות והמחסנים, אך בשל טעות רישומית נגררת, הללו נרשמו על שמה של טקסידו, ולאחר מכן על שמם של המבקשים, ועת עילת תביעתה היא לתקן את פנקס רישום המקרקעין וצו רישום הבית המשותף, כך ששטח החניות והמחסנים המצויים בתת חלקות 24, 25, יכללו בתת חלקה 3 - וודאי שישנה עילת תביעה ויריבות בין המשיבה למבקשים, אשר אותן זכויות רשומות על שמן.

...

טענת העדר יריבות לאחר עיון בטענות הצדדים אני מורה על דחיית טענה המבקשים להיעדר יריבות.

עוד אוסיף, כי המבקשים לא הוכיחו כי המדובר בשיהוי עקב חוסר תום לב של המשיבה, ואף לא טרחו לצרף תצהיר על מנת להוכיח טענות מסוג זה. על כן אני מורה על דחיית בקשת הנתבעים.

המבקשים ישלמו הוצאות הבקשה בסך של 12,000 ₪.

הערייה סללה את החניה במקרקעין לרווחת הציבור בעלות נכבדה, בהרשאתה המלאה של בעלת המקרקעין - רשות מקרקעי ישראל בהתאם למצב הזכויות שהיה ועודנו בתוקף.

צוין כי אכן במסגרת התביעה ידרש ביהמ"ש לידון בשאלת הזכויות של התובע במקרקעין, אולם בהתאם לפסיקת ביהמ"ש העליון, ניתן לידון בשאלה זו כסמכות נגררת של בימ"ש השלום, כאשר הקביעה בנושא זה לא מהוה מעשה בית דין, אלא רק לצורכי תיק זה. לאור האמור לעיל, על אף שבימ"ש קמא ציין כי הוא סבור שאולי היה מקום שתוגש תביעה הצהרתית לביהמ"ש המחוזי בעיניין זכויות התובע (הליך שהיה מבטיח לתובע וודאות בעיניין זכויותיו), הרי משמוגשת תביעה לפינוי וסלוק יד, בימ"ש השלום מוסמך לידון בה. צוין כי: "כך נוהג בית המשפט במקרים רבים הפוכים בהם הערייה עצמה מגישה תביעות פינוי, וגם כאשר נטענת טענת בעלות או העדר בעלות, התיק נדון בבית משפט השלום". בנוגע לסוגיית ההתיישנות: נדחתה טענת ההתיישנות שהעלתה הערייה.

בימ"ש קמא סבר כי אין לקבל את טענת המדינה כי אין עילה נגדה, היות והמדינה לא עושה שימוש בשטח ולא עשתה בו שימוש בעבר, כטענת סף. הערייה טוענת בכתב הגנתה וכן בדיון היום, כי קיבלה הרשאה מהמדינה להשתמש בשטח זה. נקבע: "ככל שהדברים נכונים, וכאמור בשלב המחיקה על הסף אין מקום לערוך בירור עובדתי ויש להכריע על סמך כתבי הטענות, הרי המדינה והעירייה הנם מעוולים במשותף כלפי התובע. כך, הערייה אחראית כלפי התובע מכוח העובדה שהיא משתמשת בפועל בקרקע שלא שלה, וכך המדינה אחראית כלפי התובע בכך שנתנה הרשאה לעירייה להשתמש במקרקעין שאינם שייכים לה.

ביהמ"ש העליון דחה את בקשת רשות העירעור שהוגשה על פסה"ד דלעיל מאחר ואינה עומדת באמות המידה שנקבעו למתן רשות ערעור ב"גילגול שלישי", וציין למעלה מן הצורך כי: "הסיכסוך במהותו הוא סיכסוך לגבי זכות הבעלות במקרקעין. מאחר ששאלת הבעלות המתעוררת היא בעלת משקל ממשי ומכריע, לא ניתן לומר כי היא איננה השאלה העיקרית וכי ניתן להכריע בה דרך אגב (אורי דורן סוגיות בסדר הדין האזרחי 86 (מהדורה אחת עשרה, 2013)). צדק איפוא בית המשפט המחוזי כשקבע כי שאלות הבעלות בכגון דא צריך שיוכרעו על ידי בית המשפט המוסמך (בית המשפט המחוזי) בהליך מתאים". בנסיבות המקרה שלפני, אני מסכימה עם קביעות בימ"ש קמא ביחס לסמכות העניינית.

...

בשלב זה, אני סבורה אין מקום להתערב בקביעת בימ"ש קמא לפיה ניתן לדון בשאלת הבעלות כשאלה אגבית.

אין במסקנה אליה יגיע בימ"ש קמא ביחס למחלוקת בבעלות כדי להוות קביעה במחלוקת בבעלות גופה, אלא אך ורק ככל שהדבר נוגע לתביעת סילוק יד. קביעה שיפוטית בדבר קיומן של זכויות בעלות במקרקעין מסורה לסמכות שיפוט של ביהמ"ש המחוזי.

לסיכום: לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור נדחה.

עוד נטען לעניין זה כי שגתה המפקחת עת העדיפה את חוות דעת המומחה מטעם המשיב – אשר הסתמך על התשריט שאין עוררין כי הוא שגוי ואשר גירסתו קרסה בחקירה הנגדית - על פני חוות דעת המומחה מטעם המערער ובהתאם לה לא ניתן לקבוע במדויק את מקום החניות על פי תשריט הבניין, לאחר שהתחוור כי התשריט אינו מדויק לאור השמטת העמוד.

בהקשר לכך, נטען כי תחת לידון בסכסוך הכולל ותחת ניסיון ליפתור את הסיטואציה אשר נוצרה – בה המערער אינו יכול להחנות בחנייה פרטית עליה שילם ממיטב כספו, בין היתר על ידי צירוף כלל בעלי הדירות בבית המשותף להליך ודיון בחלופות ובכלל כך באפשרות להרחיב את הכניסה על ידי הסרת חלק מאבני הגינה – מצאה המפקחת לידון רק בענף אחד וצדדי מתוך הסיכסוך וליתן סעד חלקי ומצומצם שאינו רואה ואף מיתעלם מהתמונה הכללית ומביא לתוצאה חלקית בלתי הוגנת.

עיון בה מעלה כי במסגרתה, סימן המודד מטעם המשיב כדלקמן, את החניות נשוא הדיון, את העמודים ואת הנגרר וזאת, לאחר מדידה אשר בוצעה על ידו בשטח, תוך הסתמכות על מידות תשריט הבית המשותף המתוקן ומיקום החניות בתשריט: שרטוט זה, כמו גם חוות דעת המודד מטעם המשיב, מלמדים ברורות כי הן הנגרר אשר הוצב על ידי המערער והן העמודים אשר הוצבו על ידו – הוצבו בשטח חניית המשיב וכן, בשטח הרכוש המשותף בין שתי החניות.

אשר לטענות המערער ולפיהן שגתה המפקחת עת לא דנה בסכסוך בכללותו או למצער עת לא העבירה את הסיכסוך בכללותו לערכאה המוסמכת – אציין ראשית כי לעניין זה אין למערער להלין אלא על עצמו, שעה שלאחר מחיקת התביעה אשר הוגשה על ידו בשנת 2015, לא מצא הוא לנקוט בהליך – ככל שסבר שיש לו זכות בדין לעשות כן. על כך יש להוסיף כי המפקחת נהגה כדין בהכריעה בסכסוך שהונח לפתחה ואשר הוא בסמכותה וברי כי לא מוטלת עליה כל חובה בדין להורות על צירוף צדדים, שאינם רלוואנטיים להליך כפי שהונח להכרעתה ובודאי שלא מוטלת עליה כל חובה כאמור, בשים לב לכך שממילא טענותיו של המערער באשר לצדדים האחרים הן בסוגיות שאינן בסמכות המפקחת – כגון – כפיית תיקון צו רישום הבית המשותף על דרך סיפוח חלקים מגינת הבית המשותף לחניית המשיב וכיוצא בכך.

...

לאור כל האמור ובהתבסס על קביעתי ולפיה העמודים, כמו גם הנגרר, הוצבו בתוך שטחו של המשיב, הרי שבדין הורתה המפקחת על סילוקם.

לאור זאת, נדחות טענותיו אלו של המערער.

סוף דבר; לאור כל האמור והמפורט, הערעור מתקבל באופן חלקי ובהתאמה הנני מורה למערער לפרק את העמודים אשר הוצבו על ידו בתחום חניית המשיב וזאת, כפי שנקבע לעיל, כן, הנני אוסרת על המערער להציב כל חפץ או מיטלטלין בתחום הרכוש המשותף בין שתי החניות וכן, הנני אוסרת על המערער להציב כל חפץ או מיטלטלין בתחומי חנייתו שיש בהם כדי להפריע לפתיחה סבירה של דלתות רכב המשיב.

בין לבין, במועדים שלא הובאו במדויק לידיעת בית המשפט, נרשמו לחובת התובע דו"חות חניה על ידי הרשויות המקומיות בשטחן בוצעו עבירות חניה בנגוד לחוקי עזר.

להשלמת התמונה, אציין כי מטעם הנתבעים 1 ו- 2 הוגשה תגובה לפיה הנתבעים אינם צד לסכסוך ואין להם עמדה או עניין בתוצאותיו וכי משטרת ישראל תהיה מוכנה להמציא את מיסמכי תיק החקירה בכפוף להחלטה מתאימה.

טענת הנתבעות 3 – 5 לנתבעות 3 – 5 טענת סף משותפת לפיה בית המשפט נעדר סמכות עניינית ליתן את הסעדים המבוקשים כנגדן.

דיון והכרעה בטענת הסמכות העניינית אין חולק כי הסעד המבוקשים כנגד הנתבעות 3 – 6 הנו ביטול הדו"חות שנרשמו לחובת התובע מכוח היותו הבעלים של הרכב נשוא המחלוקת והשבת הכספים שנגבו במסגרת גבייה מנהלית מכוח הדו"חות או חלק מהם.

אזכיר כי בהתאם לסעיף 76 לחוק בתי המשפט: "הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר." אלא שהתובע עותר, כאמור לעיל, לביטול הדו"חות כסעד עקרי כנגד המשיבים 3 – 6 ומשכך אני דוחה את טענתו של התובע כי הסעד לביטול הדוחות הנו סעד נגרר לפסק הדין ההצהרתי המבוקש (סעיף 10 לתגובת התובע).

מקובלת עליי טענת הנתבעות כי בהתאם לפסיקה סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים מעוגנת בסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט כאשר סעיף 229 לחסד"פ קובע הסדר חקיקתי לגבי אופן תקיפת דו"חות חניה, שלא בהליך אזרחי.

...

אני מפנה בעניין זה לדברי כב' השופטת ארבל במסגרת רע"א 2747/08 שאוליאן נ' חורש, מיום 21.8.08, שם נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ונקבע, בין היתר, כי: "ראשית יש לומר, כי המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם ההסדר החקיקתי הקיים ועם הפסיקה הרלוונטית. סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים מעוגנת בסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט, במסגרתה נכללת הסמכות לדון בעבירות לפי חוקי עזר, בכללן עבירות חניה...סעיף 229(ח2) לחוק קובע כי אף אם לא שילם אדם את הקנס, וחלפו המועדים להגשת בקשת ביטול הקנס או בקשה להישפט או שהבקשות נדחו, יראו אותו כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס. בעניין וקס, קבע בית משפט זה כי תביעות אשר עניינן תקיפת חוקיות הקנסות הינן למעשה השגות על הרשעה פלילית, אשר מקומן אינו בהליך אזרחי." בפסק דינו של בית המשפט המחוזי [ע"א – ת"א – 3758/06 שאוליאן נגד רונית חורש], נקבע כי לפי סעיף 55 לחוק בתי המשפט, הסמכות לדון בעבירות לפי חוקי העזר, כולל עבירות חניה, נתונה לבימ"ש לעניינים מקומיים.

מסקנה התביעה כנגד הנתבעים 3 – 6 נדחית מחוסר סמכות והחלטה זו מהווה פסק דין בעניינן של נתבעות אלה.

יש לציין כי דחיית תביעה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית איננה יוצרת מעשה בית דין המונע הגשת הליך מתאים בפני בית המשפט לעניינים מקומיים, ככל שבדעת התובע לעשות כן. משנדחתה התביעה על הסף, נדחית הבקשה לעיכוב הליכי הגבייה שהוגשה כנגד הנתבעות 3 – 6.

לגירסתו, הוא נגרר לסכסוך שבין אביו ובין המשיב שלא לצורך והדגיש כי המשיב הוא זה שפוגע במשפחתו.

באותו מועד היתקיים דיון אשר במסגרתו העלו הצדדים טענות זהות להליך כאן לפני כב' השופט מוטי כוהן, ובכלל זה הגיש המבקש כאן סיכום טענות מטעמו, וכן הגיש תמונות של החניה המשותפת ותעוד לאירועים של חסימת רכבו ע"י רכב שבבעלות המשיבים.

עוד ציין כי: "בהחלט יתכן מצב שבו מהות הסיכסוך שהנו סיכסוך בין שכנים יסלים ויוביל לכדי "הטרדה מאיימת" כמשמעותה בחוק, ואולם במקרה דנן התרשמתי כי מדובר בצדדים שהנם אנשי מישטרה נורמאטיביים ושומרי חוק, שלא מצאו הדרך (עדיין) ליפתור הסיכסוך ביחס למקומות החניה המשותפים ברחוב, ואין לי להצטער על כך. דומה כי בנסיבות אלו, אין הפתרונים לסכסוך כגון-דא במסגרת הסמכויות שבחוק למניעת הטרדה מאיימת התשס"ב 2001.

בהיתחשב במהות הסיכסוך בין הצדדים אשר עיקרו הוא המחלוקת על החניה הלא מוסדרת והחסימות ההדדיות של הרכבים, קשה להמנע מהרושם כי טענתו של המבקש כי המשיב מתנכל לו כי הוא חושד כי זה "הלשין עליו לרשויות המס", נועדה להטיל דופי בתדמיתו של המשיב כשוטר ותו לא. במאמר מוסגר אציין כי בית המשפט אינו נידרש במסגרת ההליך לידון ולקבוע מסמרות בעיניין עבודתו הנוספת של המשיב או ההליכים המתנהלים בעיניינו של המשיב לפני רשויות המס, ככל שאלה קיימות (טענות אשר המשיב הכחיש ולגביהם טען כי קיבל אישור לעבודה נוספת).

...

הסירוב של המבקש בוודאי אינו נזקף לחובתו, אך לאחר ששמעתי את הצדדים שוכנעתי כי שני הצדדים, בשני התיקים, נקטו בהטרדה מאיימת צד כלפי משנהו, וכי אי מתן צו הדדי בשלב זה, עלול להביא להסלמה ואף לאלימות מילולית ופיזית הדדית בין הצדדים.

לסיכום - שוכנעתי מהראיות אשר הוגשו לעיוני, ובכלל זה מקבצי הקול שהושמעו בדיון ומהסרטונים אשר הוצגו, כי כל הצדדים המעורבים אינם מצליחים לשמור על מרחק ואין בידם להימנע מביטוי הכעס או הסלמה בתגובותיהם צד כלפי הצד שכנגד.

לאור כל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה כי הצדדים נקטו האחד כלפי השני הטרדה מאיימת באופן המצדיק מתן צווים הדדיים על פי החוק למניעת הטרדה מאיימת והכל על מנת למנוע הסלמה עתידית ביחסים ולשמור על שלוות רוחם של הצדדים, שלום גופם ואיכות חייהם.