סירוב משרד החינוך לחל"ת: זכויות המורה

עוד נטען כי תקנון עובדי ההוראה, החל על עובדי משרד החינוך לא על המשיב, וכי אף אם יוחל התקנון אין חובה משפטית לקבל את בקשת ההעברה של המבקשת ממחוז למחוז.

וכך נאמר: לאחר שעיינו בכל המסמכים שהונחו בפני בית הדין ושמענו את עדותם של המבקשת ומר גולדשטיין, וסיכומי הצדדים, נציין כי מצאנו לדחות את הבקשה למתן צוים זמניים שהונחה לפנינו, בעיקר מן הנימוקים שלהלן: הבקשה הוגשה כשנתיים לאחר שבקשתה של המבקשת להעברה סורבה.

הטענות הנוגעות להפליה הופרכו לאויר ללא כל בסיס ומה שנטען בשלב זה אינו מספק על מנת להעניק למבקשת את הצוים המבוקשים; לא הוכחה בפנינו ולו לכאורה, כי למבקשת זכות מוקנית לכפות על המשיב שיבוץ באיזור מודיעין עילית או בסמוך לכך; בין הצדדים קיימת מחלוקת אם על המשיב, השייך לחינוך המוכר שאינו רישמי, חלות תקנות שירות עובדי הוראה ובכלל זה ההוראה המחייבת החזרה לעבודה בתום חופשה ללא תשלום.

...

כמו כן, טען המשיב כי לא חלה עליו חובה להיעתר לבקשה של עובד להשתבץ בבית ספר אחר.

החלטתי נסמכת על ההלכה לפיה ההחלטה אם ליתן סעד זמני אם לאו, מסורה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית וערכאת הערעור לא תתערב בהחלטתה אלא במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן (בר"ע (ארצי) 23207-02-14 מקסים פיאטיגורסקי – כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (12.2.2014)), שלא נתקיימו בנסיבות העניין מהצטברות הטעמים הבאה: ראשית, הבקשה הינה במהותה בקשה למתן צו עשה, המשנה מצב קיים, ולא בקשה למניעת שינוי בו. בהתאם להלכה הפסוקה תכלית הסעדים הזמניים היא להקפיא מצב קיים.

בטרם חתימה, ומאחר והחלטה בדבר שיבוץ המבקשת טרם ניתנה, אחזור אדגיש כי בית הדין קמא ציין בסעיף 2 להחלטתו כי "בית הדין מצפה כי המשיב ישקול לשבץ את המבקשת לעבודה בנפש חפצה בשים לב לוותק המקצועי שלה ולהיותה עובדת טובה ומוערכת. על אף שמצאנו לדחות את הבקשה, המשיב אינו משוחרר מניסיונות לשיבוץ במשרה פנויה ומתאימה למבקשת". לדברים נכוחים אלה אוסיף, ומבלי להידרש לגופה של טענה זו שכן לא נפרסה התשתית העובדתית והמשפטית בהקשר להשלכותיה, כי במסגרת בחינת קיומה של "משרה פנויה ומתאימה" יהא מקום להידרש גם לשאלה האם ואיזה משקל יש ליתן לאמור בסעיף 20 לכתב התביעה (וכן סעיפים 17 ו 18 לתגובת המבקשת) בנסיבותיו המיוחדות של המקרה.

8 סוף דבר – הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, ומשלא התבקשה תגובת המשיב אין צו להוצאות.

ביטול ההחלטה מיום 19.7.2009 לבטל את האישור לחופשה ללא תשלום המערערת טענה כי בית הדין האיזורי היתעלם מכך שהסיבה לביטול אישור החל"ת בשנת 2009, ממש לפני תום תקופת ההתיישנות, הייתה הגשת תביעה על ידי המערערת וסרובה להצעת המדינה בהליך גישור; בית הדין האיזורי טעה בהסתמכו על סעיף 44 לחוק הגימלאות, כיוון שלא נתגלו כל "ראיות חדשות" שלא היו בפני המחליט בשנת 2002, פרט לסרוב המערערת להצעת המדינה בהליך גישור, ולכן לא הייתה לממונה על הגימלאות סמכות לשנות את החלטתו; נטל ההוכחה כי ביטול אישור החל"ת נעשה כדין מוטל על המדינה (משרד החינוך), ונטל זה לא הורם; זכויות המערערת לגימלה בעד תקופת החל"ת נרכשו כדין תמורת תשלום, וגם מטעם זה לא ניתן לבטלן; בית הדין לא ייחס את המשקל הראוי להסתמכותה הלגיטימית של המערערת על אישור החל"ת שניתן לה בסמכות בשנת 2002; המערערת עומדת בהוראות חוזר מנכ"ל, שכן מילאה תפקיד בעמותה הקשורה להסתדרות המורים והיא נחשבה כ"נבחר"; תקופת החל"ת עמדה על 9 שנים בלבד, שכן משנת 1998 עד 2003 המערערת עבדה במשרד החינוך באופן חלקי; לא היה מקום להעביר למערערת את הנטל לבדוק אם אכן עבדה שליש משרה החל משנת 1998, שכן מי שקבע את הקף עבודתה ל- 8 שעות בשבוע היה משרד החינוך, והיה עליו להעמיד את המערערת על כך שמדובר בהקף משרה נמוך משליש משרה, וכי עבודה בהקף זה אינה מקנה זכות לגימלה.

...

אין בידינו לקבל טענה זו. בפסיקתו של בית דין זה הובעו גישות שונות בנוגע לשאלה אם ניתן לשלול מנתבע את האפשרות להעלות טענת התיישנות בשל התנהלות הנגועה בחוסר תום לב [ראו לעניין זה דב"ע (ארצי) מח/120 – 3 אל על נתיבי אווי לישראל בע"מ – דליה רובינשטיין, פד"ע כ 493 (1989); ע"ע (ארצי) 1406/02 ברקוביץ – עיריית גבעתיים (4.10.2006); ע"ע (ארצי) 533/09 עפרה אילן – שירותי בריאות כללית (15.6.2011)].

סוף דבר הערעור מתקבל חלקית כמפורט להלן: 76.1.

מתקבל הערעור בעניין החלטת הביטול, ואנו קובעים כי החלטת משרד החינוך מיום 19.7.2009 לבטל את אישור החל"ת מבוטלת.

ההוראה היחידה בחוקת העבודה המתייחסת לחופשה ללא תשלום, מצויה בסעיף 32 לפרק ט' לחוקה העוסק בחופשה שנתית והבראה, הקובע: "חופשה להשתלמות מקצועית, צרכים משפחתיים וכו' – עובד רשאי לקבל מן הרשות חופשה שלא בשכר לצרכים משפחתיים, להשתלמות מקצועית ולהבראה. הסדר זה טעון אישור מוקדם והסכמה של הנהלת הרשות. עובד שיצא לחופשה שלא בשכר, אינו זכאי לחופשה שנתית ולא לקופת תגמולים פנסיה ופיצויים בעד תקופת חופשה זו. כמו כן, משך הזמן של החופשה שלא בשכר, לא יכלל בחשבון תוספת הוותק למשכורת ולא בחשבון שיעור החופשה השנתית ולא בחשבון דמי הפיצויים והפנסיה". בסעיף זה לא מופיעות המיגבלות להן טענה הנתבעת.

היתנהלות זו מצד הנתבעת יצרה אצל התובע ציפייה לגיטימית לכך שיוכל לשוב לעבוד כמורה בנתבעת, עם תום החל"ת. בקשותיו של התובע לחל"ת ממשרד החינוך, אושרו אף הן, פעם אחר פעם, גם לאחר חלוף שלוש שנות חל"ת. טענת הנתבעת בכתב ההגנה כי אישורי החל"ת בתום שלוש שנים ניתנו בחוסר סמכות ולכן אינם מחייבים אותה, נדחית אף היא.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת הנתבעת תשלם לתובע סך 82,356 ₪ בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

בנוסף אנו מורים לנתבעת לפעול כדלקמן, זאת בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין: לערוך לתובע גמר חשבון כדין ולשלם את הזכויות הנובעות מכך.

בשים לב להתנהלות הנתבעת, אי הגשת תצהירים ואי מילוי אחר הוראות בית הדין, אנו קובעים כי הנתבעת תישא בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪, צמודים כחוק מהיום.

בנסיבות אלה, בהן נותרה היתנגדות עזה של צוות המורות וההורים לשובו של התובע לתפקיד בתום החל"ת, ובהנתן שהתובע לא השכיל לשקם את היחסים עם המורים וההורים וליצור עימם את השותפות הנדרשת לשם חזרתו לתפקיד, תוך שכל אלה יוצרים סיכון ממשי לקריסה בתיפקוד בית הספר – רשאי היה משרד החינוך לשקול לנייד את התובע מתפקידו כמנהל בית הספר.

אלא שבפסק-הדין לא הביא בית הדין האיזורי לידי ביטוי את זכויות התובע מכח ההסכמים הקבוציים החלים עליו, מכח תקנון עובדי הוראה, מכח נהלי משרד החינוך ומכח הקביעות שקבל בתפקידו בבית הספר.

במסגרת אותן שיחות תיארו המורות באזני המפקחת ששובו של התובע יגרום ל"קריסת המצב הקיים", למהומה בכפר ולמחאה של ההורים, עד כדי סרוב של ההורים להביא את ילדיהם לבית הספר והעברתם למסגרות אחרות, וסרוב של המורות לעבוד עמו - בין בשל הפגיעה האישית בהן ובכבודן, בשל אובדן הכבוד שחשו כלפי המנהל והקושי לעבוד עמו, או בשל סרוב של החברה הסובבת והבעלים.

...

אנו דוחים את הטענה בדבר שקילת שיקולים זרים הנוגעים לקירבה משפחתית של מנהלת בית הספר או גורמים אחרים בקהילת בית הספר או בישוב.

שוכנענו שבהחלטה השניה נבחנו השיקולים הללו.

על יסוד כל האמור והמפורט לעיל, אנו קובעים שאין הצדקה להתערבות בית הדין בהחלטה השניה.

בד בבד עם תביעתה העיקרית, הגישה התובעת בקשה למתן צו עשה זמני, בו עתרה לסעדים הבאים: (1) ליתן צו עשה זמני, המורה לבית הספר מנוף, לחתום לאלתר על בקשה, המהוה המלצה, לאישור התובעת כזכאית לקבלת התמריץ במסגרת הסדרי התימרוץ והתגמול המיוחדים (חוזים אישיים) ולהגיש בקשה זו לאלתר – לפני המועד האחרון להגשת הבקשות למשרד החינוך.

האם החלטות מנוף שלא להמליץ על התובעת היו כדין? התובעת טוענת, כי על אף שעמדה בקריטריונים שנקבעו על ידי משרד החינוך, לקבלת התמריץ על סמך הישגיה בשנות הלימודים תשס"ח ו- תשס"ט, סירבה מנוף להמליץ עליה לקבלת התמריץ בשנות הלימודים תשס"ט ותש"ע. לטענת התובעת, החלטות מנוף שלא להמליץ עליה לקבלת התמריץ בשנות הלימודים תשס"ט ו– תש"ע נעשו משיקולים זרים, בחוסר תום לב וכנקמה על כך שהגישה תביעה לבית הדין כנגד מנוף עקב אי קבלת התמריץ בשנת הלימודים תשס"ח (בגין הישגיה בשנת תשס"ז).

נכון שעל פי הפסקה השנייה לאותו נספח על מנת להיות זכאי להיות מועמד לקבלת תמריץ בשנת תשס"ט על המועמד לקבל תמריץ שנה קודמת? בעקרון התשובה חיובית למעט מקרים של מורים שיוצאים לשנת שבתון או לחל"ת או במקרים שלפני הבג"צ שמורים לא הומלצו שנה אחת ע"י מנהל המוסד.

...

עיינו ומצאנו כי המסמכים שצורפו לסיכומי מנוף, הם מסמכים שהוגשו כבר לבית הדין קודם לכן; בנסיבות אלה אין אנו מוצאים מקום להורות על הוצאתם ולכן אנו דוחים את הבקשה.

פסק הדין בעניינה של התובעת ניתן כאמור ב- 26/8/2009; התובעת פנתה לבית הספר ביום 13.9.2009 בדרישה לקבלת פיצוי בגין אי קבלת ההמלצה והתמריץ בשנת תשס"ט ומשלא נענתה, הגישה תביעתה זו. משכך אין מדובר בנסיבות העניין בשיהוי, אשר יש בו כדי לחסום את הגשת תביעת התובעת לבית הדין, ואנו דוחים את טענת מנוף בעניין.

ברם מכל החומר שהובא לפנינו שוכנענו כי מנוף התנהלה באופן בלתי ראוי כלפי התובעת, שהינה עובדת קבועה ומוערכת ולא הייתה מחלוקת על כישוריה המקצועיים כמורה למתמטיקה וכמרכזת בתחום זה. החלטותיה של מנוף היו בלתי סבירות ובלתי ענייניות ונגועות בשיקולים זרים, ונעשו בחוסר הגינות ותום לב, תוך מסכת של התנכלויות, נקמנויות והענשת התובעת.

התנהלות בלתי ראויה זו של מנוף באה בגדר המקרים הקיצוניים ויוצא הדופן בחומרתם המצדיקים פסיקת פיצוי לתובעת בגין עגמת הנפש שנגרמה לה, בסכום שנתבע על ידי התובעת בסך 10,000 ש"ח. סוף - דבר משאלו הם פני הדברים אנו מקבלים את תביעת התובעת ומחייבים את מנוף, לשלם לה: (1) פיצוי סך של 57,926 ₪.