מנגד, הנתבעת טענה שלפי הנחיות המנהל, הפסיקה, ובהתאם להודעת החדילה שהגישה התובעת במסגרת תובענה ייצוגית ת"צ 5127-07-10 (כפתורי נ' מנהל מקרקעי ישראל), התקופה בגינה ניתן לתבוע חוב בגין שלא שולמו, היא 7 שנים שקדמו להגשת התביעה.
כן צוין עע"מ 8832/12 עריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ (15/04/2015) בו נפסק שיש להחיל את דיני ההתיישנות גם על מצבים, שבהם הרשות דורשת תשלום חוב מינהלי כתנאי למתן אישור או לבצוע פעולה על פי חוק - הליכים המכונים גם "הליכי גבייה פאסיביים". באותו עניין דובר באישור שצריכה רשות מקומית לתת בדבר העדר חובות, כדי לאפשר רישום העברת בעלות בנכס מקרקעין במירשם המקרקעין.
במסגרת אותו הליך, ביקשה המבקשת, בשנת 2010, להעביר את זכויות החכירה אותן ירשה על שמה, והמנהל לא הנפיק לה אישור להעברת זכויות לאור חוב ישן שנוצר החל משנת 1998, בגין אי תשלום דמי חכירה.
בעיניין זה אעיר, כי דמי החכירה במקרקעי ישראל עשויים להיות מבוססים, בין היתר, על החלטות מנהליות, עת לחוכר אין יכולת סרוב או מו"מ או צפייה מדויקת לגבי שיעורם (ראו עמ' 480- 481 בספרו של אמיר קמינצקי חכירה לדורות (2011)).
...
מנגד, הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה על הסף מטעמים של התיישנות ושיהוי וכן העדר יריבות, כפי שיפורט להלן.
באשר לטענת הנתבעת כי ההסכם נשוא הדיון בוטל, דינה להידחות שכן היא נטענה על דרך הסתם והיא לא נתמכה בראיה אחת.
לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי הנתבעת הפרה את הסכם החכירה עם התובעת בכך שלא שילמה את דמי החכירה החל משנת 1998.
סוף דבר
התביעה מתקבלת ברובה, במובן זה שאני מחייבת את הנתבעת לשלם לנתבעת סך של 1,516,928 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל, וזאת תוך 60 יום ממתן פסק הדין.
