סירוב העירייה לתת אישור לטאבו בשל חוב שהצטבר

לטענת התובעת, צברה הנתבעת חובות ארנונה בקשר עם הנכס, ביחס לתקופה שבין 1 בפברואר 2003 ועד ליום 31 באוגוסט 2003.

בהמשך לאמור הסתבר לנתבעת (כך לטענתה), כי הערייה אינה מנפיקה לה אישור לרשם המקרקעין לצורך רישומה כבעלים (יוער, כי בעת שרכשה הנתבעת את המשרדים בשנת 1991, היא לא נרשמה פורמלית כבעלים), זאת לנוכח חובות ארנונה ביחס למשרדים.

העד מטעם הערייה הסביר, כי המסגרת השנייה בחלק העליון של התדפיס, משקפת את שם הבעלים הנוכחי שלעת הזו הנה יסת"א (מאז אוגוסט 2004 כעולה מנספח "ד" לתצהיר הערייה; הנתבעת רכשה בשנת 2015 בחזרה את הנכס מהמנהל המיוחד של יסת"א ואולם הרישום טרם הושלם, בשל סרוב הערייה ליתן אישור לטאבו).

...

הפחתת הריבית – הנתבעת סבורה בסיכומיה, כי אין להשית עליה ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980 עד לשנת 2018 שכן לא נעשו על ידי התובעת פעולות משמעותיות לגביית החוב עד למועד זה. בהקשר זה סבורני, כי יש לקבל את הטענות בחלקן.

לטעמי, המדובר בטיעון משפטי, כך שאין מניעה מלהעלותו בשלב זה. לגוף הדברים סבורני, כי צודקת התובעת בטענותיה.

תוצאת פסק הדין: לנוכח כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל במלואה, בכפוף לאמור בסעיף 59 לעיל (שינוי מנגנון ההצמדה והריבית).

בכללם של הליכי גבייה אלו, מועדים ונתונים, כדלקמן- ב- 12/88 הוגש כתב תביעה בח-ן 10230407; ב- 1/89 ניתן פסק דין ביחס לתביעה זו; ב- 15/3/89 ניפתח תיק הוצל"פ מס' 01-27744-89-1; ב- 29.10.92 הגיש כונס הנכסים תובענה וטען כי זכותו של הנושה המובטח מכוח משכנתה גוברת על זכותה של המשיבה להפרע מחובות העבר של העותר כלפיה; במהלך 1993 הגישה המשיבה תובענה כנגד כונס הנכסים בגין החוב שנצבר על שמו משום היותו רשום כמחזיק; ב- 11/94 שילם כונס הנכסים למשיבה את מלוא סכום התביעה (101,325.90 ₪); ב- 7/95 הוגש כתב תביעה בח-ן 10165672; ב- 11/95 ניתן פסק דין ביחס לתביעה זו; ב- 4/2/96 ניפתח תיק הוצל"פ מס' 01-13343-96-2; ב- 18.3.96 נשלח עיקול לבנק לאומי ונימסר כי לא מיתנהל חשבון ע"ש החייב; ב- 21.1.97 נרשמה הערת שיעבוד מכוח פקודת המיסים (גבייה) על זכויות החייב בנכס שב-י.ל פרץ; ב-18.6.01 – דרישה נשלחה בדואר רשום לכתובת נכס זה; ב- 8.7.01 נשלחה דרישה בדואר רשום לרחוב לוינסקי 81 בתל אביב; ב- 4.8.01 נערכה תרשומת ערייה לפיה העותר הבטיח להסדיר את חובו בתוך חודשיים; ב - 9.8.01 נעשתה העברה לעיקול ברשום וב - 13.8.01 נעשה רישום תואם על רח' לוינסקי 81 ת"א; ב- 16.8.01 נשלח מכתב מאת ב"כ העותר למשיבה המבקש לעכב את הליכי גביית החוב עד להכרעה בבקשה בטענת פרעתי שהוגשה על ידי העותר; ב- 20.8.01 נשלחה דרישה לגבי החוב לתקופה שבין 01.9.95 – 8/96 לרח' לוינסקי 81 בתל אביב; ב- 12.11.01 הוטל עיקול על חשבון בנק; ב- 30.1.02 נעשתה רישום ביחס לרח' בית אלפא 1 בתל אביב; ב- 1.4.03 פנה העותר למשיבה במכתב בגין הליכי הגבייה הננקטים כנגדו וביום 24.8.04 המשיבה השיבה לפניית העותר ביום 13.1.05 הוטל עיקול בבנק דיסקונט סניף דרך שלמה 74 בתל אביב שלא הניב דבר; כך גם ביחס לבנק דיסקונט ביום 13.1.05; ב-11.03.07 נעשה רישום ביחס לרח' י.ל. פרץ 12 בחולון; ב- 4.7.07 נרשמה הערת שעבוד ע"פ פקודת המיסים (גבייה) ביחס לגוש 7169 חלקה 226 תת חלקה 2 ברחוב י.ל פרץ 1 חולון ביחס לחלקו של העותר בנכס; פנייה מיום 5.12.07 ללאומי קארד בע"מ לא הניבה דבר; ב-29.10.08 נעשה רישום נוסף ביחס לרח' י.ל פרץ 12 בחולון; ב- 8.12.08 נרשמה הערת שעבוד נוספת מכוח פקודת המיסים (גבייה); ב- 8.1.09 ניפתח תיק מישכון מינהלי למימוש השיעבוד 01-04900-09-7; ב-21.1.09 נעשתה פנייה לחברת ביטוח איילון בע"מ שלא הניבה דבר.

מודגש נוסחו המפורש של סעיף 7 במכתב לפיו ב"כ המשיבה מוסר לכונס הנכסים עוד ביום 8.9.92, כך: "אזכירך, כי לפי סעיף 324 לפקודת העיריות לא יוכלו קוני היחידות הנ"ל להעביר את רישום הבעלות על שמם בלשכת רישום המקרקעין, כל עוד לא יסולק כל חוב ארנונה של ציון יצחק בגין הנכס". מובהר, כנזכר, כי עיון בנספח הטאבו הרלוואנטי מלמד שחודשיים לאחר מכן (6.11.92) הועברו הזכויות בנכס בשלמה על שם הרוכשים.

המשיבה לכשעצמה סירבה להנפיק לכונס הנכסים אישור לרישום וביום 29.10.92 הגיש כונס הנכסים תובענה בגדרי ה"פ 1613/92 וטען כי זכותו של הנושה המובטח מכח משכנתה גוברת על זכות המשיבה להפרע מחובות העבר של העותר כלפיה וכן כי לכל היותר, עליו לשלם את החוב שנצבר בגין תקופת הכנוס וביחס לשלוש היחידות הנמכרות בלבד (ר' נספח יא לכתב התגובה – התובענה שהגיש כונס הנכסים).

...

לא נסתרה חזקת התקינות המנהלית ממנה נהנית המשיבה, כפי הוראת סעיף 318 בפקודת העיריות, לאמור: "פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה לפי הפקודה יתקבלו בלי כל ראיה אחרת – כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן". שוכנעתי כי התנהלות הרשות במבוקשה לגבות חוב ישן לטובת כלל אזרחי העיר נטועה בתוך מתחם הסבירות.

ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש ולאור המקובץ - מצאתי לנכון לדחות את העתירה.

על אף התוצאה אליה הגעתי, לאור נתונים אישיים הקשורים בעותר ובגיל הגבורות בו הוא מצוי - לא ראיתי לנכון לעשות צו להוצאות ואני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

דיון והכרעה הטענה המרכזית שבבסיס ההודעה כנגד הצד השלישי הנה, כי הערייה לא היתה רשאית לגבות את החובות בגין הדירה, משום שחובות אלו התיישנו "אזרחית" ו- "מנהלית". מהמסמכים השונים שהוגשו לתיק עולה, כי בגין הדירה נצברו חובות ארנונה, מים וביוב (וכן הוצאות אכיפה בגין פעולות שננקטו לגביית החובות כאמור), ע"ש מר יובל רחמיאן ז"ל וזאת בין השנים 1995-2008, לאחר ששולמו רק באופן חלקי החובות החודשיים על הדירה משך שנים.

סרוב הרשות להעניק את האישור הנידרש עשויה להביא את החייב לפרוע את חובו (ראו, עע"מ 8329/14 עריית קרית אתא נ' נילי קורן (ניתן ביום 31.5.2016) (להלן: "עניין נילי קורן").

בטרם סיום ולמען הסדר הטוב, אציין, כי לא מצאתי ממש בטענות הנתבע, כי הנכס במהלך השנים 2004-2008 הוחזק על ידי שוכרים (בעיניין זה, אין אלא להפנות לסעיף 9 לתצהיר הגב' שדו, לפיו החובות נשוא התביעה אינם מתייחסים לתקופות בהם הדירה הושכרה), כי הכונס שמונה לדירה בשנת 2004 הוא שחב בארנונה בגין הדירה (בפרט, בשל העדר הודעה בכתב לעירייה בדבר שינוי החזקה בנכס), או כי הנתבע לא החזיק בדירה עד ליום 18.10.2009, מועד רישום הזכויות על שמו בטבו (בפרט, נוכח העובדה כי חבותו של הנתבע הינה מכוח היותו יורשו של בנו המנוח).

...

אני מחייב את הצד השלישי, עיריית עפולה, בהחזר חלקי של התשלום שגבתה מהתובע בסך של 84,081.6 ₪ (לפי החישוב הבא: 92,763.5 ₪ (הסכום ששולם על ידי התובע) – יתרות החוב לשנים 2006, 2008, ו- הוצאות הגביה (בסכום של 8,681.9 ₪).

כמו כן, אני מחייב את עיריית עפולה לשלם לנתבע את סכום האגרה ששולמה על ידו במסגרת ההודעה כנגד צדדים שלישיים (בסך 3,996 ₪), בצירוף הצמדה כדין מיום תשלום האגרה ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, אני מחייב את עיריית עפולה לשלם לנתבע הוצאות בגין שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 9,500 ₪.

עוד נטען כי בשל העובדה שהעירייה סירבה להנפיק לעותרים אישור על העדר חובות, עריית תל אביב הגישה נגדם תביעה לפינוי מהנכס במסגרת ת"א 36342-06-19 בבימ"ש השלום בתל אביב – יפו.

צוין כי גם אם היה ניתן פס"ד הקובע כי כל החובות שנצברו עד שנת 2004 התיישנו, משמעות פסה"ד הנה כי המשיבה אינה זכאית לתבוע את אותם חובות בתביעה אזרחית וזה אינו מונע המשך ניהול הליכי גבייה מנהליים ביחס לחוב, קל וחומר אינו מונע עיכוב מתן אישור לטאבו.

במקרה דנן, הערייה פועלת לגביית הארנונה מהעותרים במסלול של "גבייה משפטית". אין מחלוקת כי תיק ההוצל"פ ניפתח בגין חוב ארנונה (סעיף 18 לעתירה); אולם לטענת העותרים היה מקום לסגור את תיק ההוצל"פ נוכח פסה"ד שניתן ביום 2.2.04 בתיק אחר - ת"א 4959/02 וכן הואיל והעותר זכאי להנחה בשיעור 100% בארנונה בשל נכותו משנת 1995 כאשר הערייה ידעה על כך משנת 1997.

...

אין בידי לקבל טענות אלה של העותרים שעומדות במרכז העתירה שלפני.

לאור התוצאה אליה הגעתי, לפיה לא היה מקום לסגור את תיק ההוצל"פ בעטיו של פסה"ד שניתן בת"א 4959/02, הרי שדין טענת העותרים בנוגע לגבייה שלא כדין בסך 26,000 ₪ להידחות.

לסיכום: לאור האמור לעיל, נדחית העתירה.

דיון והכרעה: מצויים אנו במצב שבו חוב ארנונה המונח לפתחה של חברה שניתן לגביה צו פירוק, מונע מדיירי הבית המשותף לרשום את זכויותיהם ובכלל זה את הבית המשותף, וזאת לאור סרובה של הערייה להנפיק אישור מתאים לטאבו.

טענות הערייה לחוב ארנונה בהליך זה, מועלות למעשה לראשונה במסגרת סרובה להנפיק אישור לטאבו לצורך השלמת רישום הבית המשותף.

לכן, סברה כי בהנתן מועד מתן פסק הדין בעיניין סלומון (ניתן בחודש אפריל 2015), ומאחר שמדובר כאן בחוב שנצבר בשנים 2007 – 2008, נהנית הערייה מן החריג ורשאית היא לידרוש את פרעון החוב כתנאי לקבלת האישור.

...

משכך, ולאחר ששקלתי, אני מקבלת את בקשת כונס הנכסים.

סיכום: מן המקובץ לעיל, אני מקבלת את בקשת כונס הנכסים (בקשה מספר 10).

אני מורה לעירייה להנפיק לידי כונס הנכסים את האישור הנדרש לצורך רישום הזכויות ע"ש החברה והשלמת רישום הבית המשותף, תוך 30 ימים.