משאלו הם פני הדברים, טענה המדינה כי אין ממש בטענת הסיכון הכפול והגנה מן הצדק אותן העלה המבקש.
מה גם שלטענת המדינה אין עסקינן בהליך פלילי, אלא מינהלי, ולכן ממילא לא קמו למבקש ההגנות הנ"ל.
אלו היו טענות הצדדים לבקשה, בתמצית.
...
על החלטה זו הגישה המדינה ערעור, וביום 5.2.07 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) את הערעור, בקובעו, בין היתר, כי משלא הוכיחה המדינה כי המסעדה מהווה מטרד וכי קיים אינטרס ציבורי בהריסתה וסילוק המבקשים מהחוף, אין מקום להתערב בהחלטה לפיה אין להיעתר לבקשה למתן צו הריסה.
לאור כל האמור לעיל, אין חולק כי פעילות אנושית היא אחד הגורמים המשמעותיים בהשפעה על הסביבה החופית, לטוב ולרע.
בנסיבות המיוחדות עד מאד שלפניי, בהן כבר נקבע על ידי ארבע ערכאות שונות, בהחלטות חלוטות, כי המבקש ואשתו שומרים על ניקיון החוף; ובהינתן כי עסקינן בחוף לא מוכרז (בניגוד לנסיבות בעניין מלכה ואזרן, שם דובר על חופים מוכרזים)- משמע כי הרשות המקומית אינה מחויבת לנהוג על פי חוק הסדרת מקומות רחצה תשכ"ד- 1963; נחה דעתי כי נוכחותם של המבקש ואשתו במסגרתם פעילות המסעדה, לא רק שאינה פוגעת אלא שהיא משרתת את האינטרס הציבורי, ויש בה כדי להועיל בהרבה למצבה של הסביבה החופית בחוף השקט מאשר הותרת הסביבה החופית ללא פיקוח יומיומי.
לאור כל האמור לעיל אני מורה כדלהלן:
המסעדה תפעל בשעות היום בלבד, ובסוף כל יום המבקש יוודא כי הופסקה כל תאורה מלאכותית.
