בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי הוסיף ובחן האם יש לבקשת המבקש "בסיס סביר מבחינת הדין, העובדות או הראיות", כדרישת סעיף 4 לחוק הסיוע המשפטי – ומצא כי בקשתו של המבקש אינה עומדת ברף נמוך זה.
בנקודה זו מצאתי לנכון להעיר כי אף לעמדתי, ראוי לתת את הדעת למאפייניו הייחודיים של הליך העירעור על החלטת הסיוע המשפטי, ולהציב רף מקל במיוחד לבחינת סכויי העילה בהקשר בקשה לפטור מאגרה לעניין ערעור שכזה.
...
אולם, בענייננו, טוענות המשיבות כי: "לא ניתן לומר שהמבקש נפגע מכתב ההסתלקות עצמו שהרי חלקו בירושה אף שלא גדל – לא נפגע כלל". כמו כן, טוענות המשיבות כי במקרים האמורים הסעד שהתבקש הוא ביטול כתב ההסתלקות כולו, בעוד שבענייננו הסעד המבוקש הוא סעד שאינו קיים בפסיקה – מחיקת סעיף מכתב ההסתלקות, כך שכתב ההסתלקות יוותר על כנו באופן חלקי "והזכויות בו יועברו באופן שונה מהמסמך שנחתם".
דיון והכרעה
לאחר עיון בבקשה על נספחיה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
על אף האמור לעיל, בנסיבות המקרה דנן, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי: "סיכויי הערעור בכל הנוגע לסוגיית תצהירי ההסתלקות מהעיזבון קלושים עד אפסיים". כפי שהטעימה המשיבה, אף שהוכרה בפסיקה זכות התביעה של מי שנפגע מכתב הסתלקות לעתור לביטולו (ע"א 4372/91 סיטין נ' סיטין, פ"ד מט(2) 120 (1995)), ובפרט בנסיבות של עושק (ע"א 2041/05 מחקשווילי נ' מיכקשווילי (19.11.2007)), הסעד לו עותר המבקש – מחיקת סעיף מכתבי ההסתלקות כך שההסתלקות תישאר בעינה, אך חלקם של המסתלקים בירושה יחולק באופן שונה מזה שצוין בכתבי ההסתלקות – הוא סעד שאינו מוכר בדין.
סוף דבר: הבקשה נדחית.
