סיום יחסי עובד מעביד מחמת הסגר בשטחים

נסיבות סיום יחסי העבודה - פצויי פיטורים בכתב התביעה ובתצהיר התובע נטען, כי בחודש 3/2015 הוא פוטר במפתיע על ידי מנהל הנתבעת, וכי הנתבעת ביטלה את אישור העבודה שלו (סעיפים 3 ו-11 לתביעה, סעיפים 3 ו-13 לתצהיר התובע).

בעיניין ע"ע (ארצי) 450/08 סולל בונה פיתוח וכבישים בע"מ – נצרי אלחאג' ואח' (10.1.11), נקבע כך: "הפסיקה, כפי שהובהר לעיל, קובעת באופן חד משמעי כי מקום בו הסיבה היחידה לסיום עבודתו של העובד הנה בשל מניעה אובייקטיבית אמיתית – הסגר בשטחים, הרי שאין לחייב את המעביד לשאת באחריות כלשהיא כלפי העובד. זאת שעה שהמעביד (בעניינינו סולל בונה) עשה את כל המאמצים על מנת לאפשר לעובד לחזור לעבודה". בתצהיר אבן (ובכתב ההגנה) נטען, כי הנתבעת פנתה לרשויות, וביקשה לאפשר לתובע לשוב לעבודתו, אך הבקשה נדחתה (סעיף 8 לתצהיר).

...

לסיכום, נדחית טענת קיזוז בגין חלף הודעה מוקדמת.

סוף דבר בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצלה, תשלם הנתבעת לתובע את הסכומים הבאים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (6.7.17) ועד התשלום המלא בפועל: חלף הפרשות לפנסיה בסך 2,439.5 ₪.

לסיכום, כל צד יישא בהוצאותיו.

רקע עובדתי בבית הדין האיזורי מתבררת תביעתו של המבקש, אזרח אריתראה, אשר לטענתו עבד אצל המשיבים, בחנות לממכר גלידה שבבעלותם המצויה בשטח נמל תל-אביב במהלך התקופה שמיום 14.4.2017 עד יום 2.11.2019 מועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים.

בכללן: פיצוי בגין הפרת חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002; הפרישי שכר וגמול שעות נוספות; דמי חופשה; דמי הבראה; דמי חג; פיצוי בגין חלף הפקדות מעסיק לפקדון מסתננים; ופצוי בגין אי מתן תלושי שכר.

שכן, הבקשה הוגשה לאחר ימי הסגר שהוטל במדינה עקב נגיף הקורונה, שהוא ללא ספק "ארוע שאינו בשליטת מי מבעלי הדין ואינו צפוי מראש". על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית דין זה (בר"ע 46447-01-21), בה נטען, בין היתר, כי היה על בית הדין ליתן הכרעתו בבקשת הביטול, לאחר קיום דיון בבקשה.

...

בנסיבות אלה ולאור הדיון שהתקיים והסכמת התובע לבטל את פסק הדין בכפוף לתשלום הוצאות – אני מורה על ביטול פסק הדין.

הכרעה לאחר קריאת הבקשה וכלל החומרים מתיק בית הדין האזורי הנוגעים לעניין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לעמדת המשיבים.

על כן, אין מקום לדון בהחלטת בית הדין מושא הבקשה, גם בהיבט זה. סוף דבר: הבקשה נדחית.

התובע, תושב השטחים, הגיש תביעה זו על סך 548,245 ₪ בגין הרכיבים הבאים: גמול שעות נוספות והפרשי שכר, השלמת פצויי פיטורים, הפרשות מעסיק לביטוח פנסיוני, הפרשות מעסיק לקרן הישתלמות, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, דמי חגים, החזר נסיעות, החזר הוצאות אש"ל, אי מתן הודעה מוקדמת ואי עריכת שימוע, הפרת הוראות חוק הגנת השכר (תלושי שכר).

עוד העיד מר נביל סעדה, אשר אף הוא ניסה לסייע לתובע, אך מעדותו עלה כי אינו בקיא בפרטים, היות וטען כי התובע סיים לעבוד אצל הנתבע בשנת 2017 או 2018, וכן שהתובע עבד עימו בחב' מבנים ונתיבים.

דא עקא, התובע תובע את הנתבע בגין עבודה נטענת עד שנת 2014, ובכך יש כדי לפגום בעדות עד זה. לכל האמור לעיל, יש להוסיף את עדות התובע, לפיה עבד אצל הנתבע החל מ-2010 ועד 2016-2017, תוך שהוסיף כי היו תקופות בהן העבודה היתה חלשה ולא היתה הרבה עבודה, שאז לא עבד, וכן שהיו ימים עם מזג אויר קשה או סגרים בהם לא עבד.

באשר למבחנים ביחס לשאלת קיומם של יחסי עובד מעסיק, במסגרת פסק הדין בפרשת כותה, אשר ניתן לאחרונה על ידי בית הדין הארצי לעבודה, נקבע בהאי לישנא: "9. ... שינתה הפסיקה את המבחן הקובע ל"מבחן המעורב" הכולל במרכזו את מבחן ההישתלבות ומבחני משנה נוספים (ראו בג"ץ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, נ(4) 628 (1996) (להלן - בגצ מור)).

...

מכל האמור לעיל עולה, כי התובע עבד כשכיר בנתבעות הנוספות ושימש במקביל כקבלן עצמאי של קבלנים אחרים, והנתבע היה אחד מהם.

אחרית דבר דין התביעה להדחות במלואה.

התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין.

ודוק – אנו גם מודעים לכך, כי בשל קביעה זו, עולה לכאורה כי התובע החל את עבודתו ביום 1.1.2017 (18 חודשים אחורנית מיום 1.7.2018), אולם נציין כי מועד סיום היחסים נקבע על ידינו, כאמור לעיל, רק לשם נוחיות התחשיב של הזכויות שייפסקו לזכות התובע (ראו בהמשך פסק הדין), וכאמור לעיל – אנו פוסקים כך בשל העדר ראיות ברורות מטעם מי מהצדדים, לגבי מועד תחילת וסיום היחסים.

עוד נקבע על ידי בית הדין הארצי, ובהקש לענייננו, כי במצב שבו נימנע מעובדים תושבי השטחים, להגיע למקום עבודתם בשל סגר שהוטל על השטחים ובעקבות אינתיפדת אל אקצה, אף על פי שהיו בידיהם ההיתרים הנדרשים, הרי שאין מקום לחייב את מעסיקתם בתשלום פצויי פיטורים.

] "הפסיקה, כפי שהובהר לעיל, קובעת באופן חד משמעי כי מקום בו הסיבה היחידה לסיום עבודתו של העובד הנה בשל מניעה אובייקטיבית אמיתית – הסגר בשטחים, הרי שאין לחייב את המעביד לשאת באחריות כלשהיא כלפי העובד. זאת שעה שהמעביד (בעניינינו סולל בונה) עשה את כל המאמצים על מנת לאפשר לעובד לחזור לעבודה." במקרה שלפנינו, התובע לא הוכיח כי מבחינה מעשית היתה לנתבע אפשרות כלשהיא להמשיך את עבודתו בהעדר היתר כניסה לישראל, ולכן לא ניתן לומר כי המדובר באקט של פיטורים.

...

תמורת הודעה מוקדמת – בהינתן קביעתנו ולפיה לא הוכח שהתובע פוטר על ידי הנתבע, דין התביעה ברכיב זה, להידחות במלואה.

גמול שעות נוספות ועבודה בחג ובסופי שבוע – בהינתן קביעתנו שלפיה התובע לא הוכיח את טענתו ביחס לרכיב זה, דין רכיב התביעה שבנדון להידחות במלואו.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל באופן חלקי, ועל הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים, כדלקמן – א. תשלום בגין הפרשות על חשבון פיצויי פיטורים בסך 5,662 ₪; תשלום בגין פדיון חופשה בסך 3,990 ₪; תשלום בגין דמי הבראה בסך 5,387 ₪; תשלום בגין דמי חגים בסך 5,390 ₪; תשלום בגין הפרשות על חשבון תגמולי מעסיק בסך 4,684 ₪; תשלום בגין תוספת משמרת לילה בסך 12,540 ₪.

לטענתה, לא הכירה את התובעת בטרם הוצבה בחצריה, מעולם לא באה איתה בדין ודברים בנוגע לתנאי העסקתה, אין ביניהן כל היתקשרות חוזית או התחייבות אחרת ולא מתקיימים ביניהן יחסי עובד מעסיק.

הנתבע 3 נישאל אם בתום 9 חודשי עבודה לעובדים יש רק שתי אופציות: להיקלט אצל המשתמש או לסיים את יחסי העבודה עם הנתבעת 2 והוא השיב כך: "לא. יש אופציה שבה עובד בעצם מדלג לאתר אחר. או-קיי? כלומר אם הוא עבד 9 חודשים, סיים אצלנו, לא נקלט לאותו מיפעל או בית מלון או לא משנה, אחרי זה הוא יכול לבוא אלינו חודשיים אחר כך ולהתקבל לעבודה במקום אחר. או-קיי? זה משליך על זה שהותק שלו עוד לא התאפס ולכן הוא כביכול צובר יותר ותק אצלנו ואז הוא יהיה זכאי להבראה והכל אצלנו" (עמ' 18 ש' 13 – 17 לתמליל).

ביום 31.3.2020 נאסרה היתקהלות בשטח פתוח.

בליל הסדר, שחל ביום 8.4.2020, הוכרז סגר נרחב.

...

סוף דבר: התביעה נגד הנתבעת 2 מתקבלת בחלקה.

התביעה נגד הנתבעת 1 – נדחית.

התביעה נגד הנתבע 3 – נדחית.