סיווג תאונה: תאונת דרכים או תאונה אישית לתלמידים

טענה עובדתית זו עמדה אפוא בבסיס שאלת סיווג התאונה.

מעדות התובע עולה כי עדים לתאונה היו עוברי אורח, עובד החנות לה סופקו הביצים וכן תלמידי ישיבה בבניין הסמוך ואולם עדים אלה לא זומנו להעיד בטענה כי אינו מכירם.

יובהר כי אף אם לא היתה תקלה במשאית והתובע לא היה נאלץ להשתמש במנוע המשאית לפתיחת הרמפה, אלא במנוע של הרמפה, אזי גם אז ניתן היה לקבוע כי מדובר בתאונת דרכים, ראו רע"א 7254/12 תאופיק ג'ברין נ' עיזבון המנוח זכריה, מיום 21/8/14: "כפי שנקבע בעיניין מנופי יהודה, אין בכך כדי להביא למסקנה כי לא היה שימוש בכוחו המכני של הרכב:

בבואי לשקול פרמטרים אלה וההשלכה הנודעת להם על מידת יכולת תיפקודו ולאור נתוניו האישיים וכן התרשמותי מהתובע, מצאתי לנכון להעריך את נכותו התפקודית של התובע, בגין התאונה, בשיעור 12% .

...

מחד גרסתו של התובע לא נסתרה בנוגע להתרחשות התאונה במשאית, נשוא כתב התביעה ומנגד לא נמצאה כל ראיה לתמיכה בטענת הנתבעת לעצם הכיסוי הביטוחי ולפיכך הנני דוחה טענה זו. נסיבות התאונה ראשית, יש להכריע בנסיבות האירוע והאם נכנסות הן לגדר ההגדרה בחוק הפלת"ד. אקדים ואומר כי לאחר ניתוח הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את גרסת התובע להתרחשות התאונה.

על כן, הנני קובע כי התובע נפגע בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים ולפיכך זכאי לפיצוי ממבטחת המשאית, קרי הנתבעת.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: הפסדי שכר לעבר 64,000 ₪ הפסדי שכר לעתיד 279,000 ₪ הפסדי פנסיה 33,500 ₪ כאב וסבל 36,900 ₪ הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד 5,000 ₪ הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד 7,000 ₪ עזרת צד ג' 5,000 ₪ _____________________________________ סה"כ 425,400 ₪ ניכויים תגמולי המל"ל – בהתאם למסמכי המל"ל, קיבל התובע תגמולים בסך 130,249 ₪, דמי שיקום בסך 36,500 ₪, הבטחת הכנסה בסך 26,638 ₪, סך הכל 193,387 ₪.

לפיכך התוצאה היא כי הנתבעת תשלם לתובע סך- 203,900 ₪ ( מעוגל) .

לאחר שנקבע שארוע הנפילה מהרכב הוא בגדר "שימוש ברכב מנועי", המשיך בית המשפט ובחן אם יש לסווג את הארוע כתאונת דרכים, דהיינו האם השמוש ברכב נעשה למטרות תחבורה: "כידוע, לא כל כניסה לרכב עונה להגדרת "תאונת דרכים". הפסיקה הגדירה שימוש זה של "כניסה לרכב או ירידה ממנו" כשימוש לוואי תעבורתי, ונדרשת בחינה של מטרת השמוש בנסיבות העניין.

אין ספק שנסיבות המקרה שבפני שונות עד מאד מנסיבות המקרה שם, כפי שהעיר כבוד השופט עמית מפורשות בפסק הדין שם: "מכל מקום, החשוב לענייננו הוא שמתיחת ברזנט טרם נסיעה, שהוכרה בעיניין "המגן" כנכנסת לגדר שימוש של כניסה או ירידה מרכב, היא פעולה שרחוקה בהרבה מסוג המקרים שלפנינו: כניסה או ירידה מרכב, תוך כדי הוצאת מטען אישי או שקית מצרכים, אם מהמושב ליד הנהג ואם מהמושב האחורי, עובר לכניסה או עובר ליציאה מהרכב.

בנסיבות אלה, פסק בית המשפט שהשימוש שעשתה התובעת באוטובוס לא היה קשור לייעודו התחברותי, ולא חשף אותה לסיכון תעבורתי, שכן "בדיקת נוכחות ווידוא מוכנות התלמידים לנסיעה הן פעולות שנועדו למניעת סיכונים שאינם תעבורתיים, כמו הותרת תלמיד מאחור". אין בפסק דין זה משום חריגה או שינוי מההלכה שנפסקה בפסק דין "המגן", אשר, כפי שצוטט לעיל, מפורשות מציין שנפילה מרכב תחשב תאונת דרכים רק במקרים בהם הכניסה אליו נדרשה לצורך תעבורתי, כגון "תחילת תהליך ההובלה" כלשונו של פסק דין "המגן". כך בדיוק ארע במקרה שבפני, שכן סגירת התריס, והנפילה בעקבותיה, נועדו לאפשר את המשך הנסיעה, בנגוד לכניסתה של המערערת ברע"א 2457/19 לאוטובוס וירידתה ממנו.

...

נוכח אופייה של הנכות, ובהתחשב בכך שאף המומחה אישר שהתובע לא יכול היה להמשיך בעבודתו כנהג הנדרש להרים ארגזים, ולירידה בשכרו של התובע שהיא בשיעור הנכות הרפואית, אני סבורה שיש לקבוע שנכותו הרפואית הכוללת של התובע משקפת את שיעור הגריעה מכושר השתכרותו.

לסיכום התובע נפל ממשאית כשסגר את תריס תא המטען בסיום פריקת סחורה אצל לקוח.

כיוון שהתאונה היא תאונת דרכים, דין התביעה כנגד הנתבעות 1 ו- 3 להידחות.

אבו מוך השתית את הטענה הנזיקית על מתוה ההולך סחור-סחור: "[...] הרכב היה מבוטח אצל חברת הביטוח באמצעות אמיר סיני סוכנות לביטוח, וסוכן הביטוח שלי מכיר אותי באופן אישי ויודע במה אני עובד ואיזה רכב יש לי, ואני מצדי הייתי מעביר לו את כל הניירת שהוא דורש ממני לצורך הנפקת פוליסת ביטוח כדין לרכב" [סע' 7 ב-ת/ב-1; ר' גם סע' 14].

באישורו של סוכן הביטוח, בעומדו על דוכן העדים, כי רישיון הרכב הספציפי שצורף לתצהירו, בו סווג המיניבוס כאוטובוס זעיר פרטי, אינו זה שהוצג לו ביום 13.7.2009 – בשים לב לתאריכו של רישיון זה אל-מול מועד עריכת הביטוח – ולפיכך ניתן לשער כי הסוכן ראה אותו רק לאחר קרות התאונה, אין כדי ללמד אחרת.

לא למותר לציין: התאונה לא אירעה תוך כדי הסעת תלמידים, בשכר או שלא בשכר, אלא תוך כדי הסעת עובדים בשכר.

הפועל-יוצא מכך הוא כי התובע, שנהג ברכב בזמן התאונה כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב, אינו זכאי לפצוי על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – כמתחייב מסעיף 7(5) בחוק הפלת"ד. אבו מוך לא היפנה את תביעתו כלפי קרנית על-יסוד טענה כי היתקיימו לגביו תנאיו של סעיף 7א בחוק הפלת"ד, וממילא הוכח – ואף זאת כבר נאמר לעיל – כי תנאים אלה לא מלאו בנסיבות שהוכחו כאן.

בסיכום טענותיו שהוגש בתום ההליך נימנע התובע מלפרט את נזקיו הנובעים מן התאונה או לכמתם; הוא איננו יוצא ידי חובת הטיעון בעצם העלאת הדרישה כי יש לפצותו "[...] בהתאם לנזקיו ולפגיעתו ולחומר הרפואי שהוגש בתיק" [שם, בסע' 59].

...

תביעתו של התובע בת"א 43270-05-11 נדחית במלואה.

תביעתה של התובעת בת"א 51887-01-12 נדחית נגד נתבעים 1 ו-2 בהליך זה – הם נהג הרכב אבו מוך והביטוח החקלאי; התביעה מתקבלת נגד נתבעת 3, קרנית.

ההודעה לצד רביעי ששיגר הצד השלישי מס' 1 למבטחת בת"א 51887-01-12 נדחית, והוצאות בגינה נכללו בחיוב שהושת לעיל על התובע בת"א 43270-05-11.

היתמקדות המערערים בהיות המנוחה חסרת ישע ובכך שלא היה ביכולתה לצאת מהרכב בנגוד לכוונתה הסובייקטיבית, אינה פשוטה, ואקיש מדברים שנאמרו, הגם שבהקשר אחר: "ככלל, אין זה רצוי כי המבחן לסיווג הפעולה כשימוש מוכר ברכב מנועי יהא מבחן סובייקטיבי [...] סיווג אותה פעולה ממש, פעם כשימוש מוכר ופעם כשימוש שאינו מוכר, הכול לפי כוונתו הסובייקטיבית של הנפגע, עלולה להוביל ליצירת הבחנות דקיקות בין מצבים אשר למעשה הם דומים מאוד זה לזה. הבחנות מעין אלה מרחיקות את המושג 'תאונת דרכים' ממשמעותו הפשוטה והיום-יומית באופן המנוגד לתכליתו של תיקון 9 לחוק הפיצויים (צ"ל תיקון מס' 8 – י"ע)" (רע"א 883/11 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' מוחמד, פסקה 9 (22.5.2011)).

נקבע, כי יש לראות בסקירה שביצעה המורה כ"חלק טבעי ואינטגרלי של הנסיעה באוטובוס, הקשור בטבורו לשימוש ברכב, שהרי הנסיעה לא הסתיימה עבור המערערת טרם סיימה לבצע את אותה הסריקה", וכי אין להבחין בין המורה לבין "נהגת הקמה ממושב הנהג, יוצאת מן המכונית וחוזרה למושב האחורי של המכונית על מנת להוציא משם את התינוק החגור בכסא בטיחות, או על מנת לקחת את תיקה האישי שהונח שם. בשני המקרים, כמו האם עם ילדיה, כך המורה עם תלמידיה, טרם הסתיימה הנסיעה וטרם הסתיים השמוש ברכב למטרה תחבורתית" (שם, פסקה 9).

כשלעצמי אעיר כי הסוגיה של סיווג פעולותיו של אדם המכניס או מוציא פעוט או חסר ישע מתוך רכב כ"שימוש" לפי חוק הפיצויים, בפרט במשמעות של "כניסה" או "ירידה" מן הרכב, אינה פשוטה (וראו המקרה הנידון ברע"א 8851/18 ‏עריית נס ציונה נ' פלונית והערת השופטת וילנר שם, בפיסקה 11 (17.7.2019)), וכך גם הדוגמא בדבר כניסה למושב האחורי לצורך לקיחת ציוד אישי (וראו הדיון ברע"א 8744/18 הנ"ל).

...

עם זאת, לנוכח כל האמור, אין מנוס מלקבוע כי האירוע שלפנינו אינו נופל בהגדרת המונח "תאונת דרכים" שבחוק הפיצויים כך שאין בכוחו של החוק כדי לסייע להם.

לנוכח המסקנה כי חוק הפיצויים לא חל על התביעה, מתייתר הצורך להידרש ליתר הטענות שהעלו קרנית והמבטחת.

סוף דבר, הערעור נדחה.

רקע והחלטות קודמות הליך חידלות הפרעון בתיק זה ניפתח ביום 4.6.17, עת ניתנה החלטה בדבר מינוי מפרקים זמניים לחברה לתועלת הציבור, אשר הפעילה בכפר עקב במזרח ירושלים, מוסדות חינוך, בהם למדו כ- 4,000 תלמידים והועסקו כ-260 מורים ועובדי הפעילות החינוכית.

לטענת המבקשים הם פעלו בתום לב אך נפלו פגמים בייצוגם ולכן הם עותרים לממש את זכותם להגיש ערעור על הכרעות המפרקים, הן ביחס לסיווג החוב כחוב רגיל (ולא כחוב בדין קדימה) שישולם באמצעות גמלה מהביטוח הלאומי והן ביחס לסכומים שנפסקו הלכה ולמעשה.

המפרקים הפנו בתגובתם להחלטת בית המשפט העליון (כב' השופט ס' ג'ובראן) מיום 11.11.12 בבש"א 6616/12 דוד מור נ' קרנית – קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: " עניין דוד מור").

משום כך, הארכת המועד להגשת העירעור תסויג בכך, שערעור המבקשים יוגש אך ורק ביחס להחלטה הכללית של המפרקים, בעוד שהמועד לערעור פרטני, ביחס לנתונים האישיים של כל מבקש, לא יוארך.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה ובתגובת המפרקים באתי לכלל מסקנה כי יש מקום להיעתר לבקשה להארכת המועד באופן חלקי, כמפורט להלן.

סוף דבר לאור כל האמור, הבקשה להארכת מועד מתקבלת באופן חלקי, כמפורט לעיל בפסקה 12.