סיווג נכס לאחסון חומרי גלם לצורך חיוב בארנונה

מכל מקום, אי קביעת תעריף נפרד ומופחת למחסנים בתוך סיווג תעשיה צריכה להביא לביטול החיוב מחמת אי קביעת תעריף, ולכל הפחות יש לקבוע כי התעריף הרגיל בלתי סביר באופן קצוני, הן במעגל הפנימי, השוואה בין תעריפי הארנונה בתוך צו הארנונה, הן במעגל החצוני, בהשוואה לתעריפי ארנונה למחסנים ברשויות אחרות.

העותרת 1 מחזיקה 4 נכסים, שאחד מהם משמש לאחסנת חומרי גלם לפעילות הייצור המתקיימת בנכסים האחרים.

...

המסקנה היא שהעותרות לא הראו את מקור החובה של המועצה המקומית לקבוע תעריף מופחת למחסנים לתעשיה, לא הוכיחו חוסר סבירות בהבדל בין תעריפי הרשויות השונות, ולא הראו אפליה בין תושבי המועצה המקומית.

בשל כך יש לדחות את העתירה לגופה.

סיכום התוצאה היא שאני דוחה את העתירה.

כיצד יסווג, לצורך חיוב בארנונה, נכס ובו מצויים חומרי גלם, אשר משמשים ליצור מוצרים.

לטענתה של המערערת, מדובר במחסן המשמש אותה לאיחסון חומרי הגלם, ולו היה ממוקם המחסן בתוך מפעלה של המערערת, אזי וודאי שהיה מסווג כתעשייה, משכך, גם עתה, וגם שהנכס לא מצוי בתוך המפעל, יש לסווגו כתעשייה.

...

בכל הכבוד לטיעון זה, הרי שסבורני, וכבר רמזתי זאת לעיל, שמדובר בהחלטה בלתי סבירה המגיעה עד כדי אי סבירות קיצונית.

לאמור, נכסים בלתי מקורים לא יסווגו כתעשייה, ואילו נכסי אחסון מקורים, כן יחושבו כתעשייה וטענת המשיבה ולפיה, המערערת לא הוכיחה כלל שמדובר בתעשייה נדונה לכישלון, שכן וכאמור לעיל, ולטעמי יש להתייחס למכלול ולא לנכס הספציפי! סוף דבר אפוא, הערעור מתקבל, החלטת וועדת הערר מבוטלת.

תמצית טענות המערערת בעירעור שלפניי המערערת מחויבת בגין הנכס ששטחו 3,861 מ"ר בסווג של "מחסני שיווק". הסווג ההולם לנכס הוא "תעשיה". [הערה: מהסכם הפשרה וכן מהעררים של המערערת עולה כי 3,146 מ"ר היו מסווגים כתעשיה ועוד 836 מ"ר היו מסווגים כמחסן שיווק, חיבור שני שטחים אלה מביא ל-3,982 מ"ר, ואולם שני הצדדים מתייחסים בטענותיהם לשטח של 3,861 מ"ר –מ' נ'].

דיון ענייננו כאמור בעירעור מינהלי על החלטתה של ועדת הערר לעינייני פתח תקוה על חיוב הנכס בארנונה לפי סיווג "מחסן שיווק". כאן יש לציין כי: "בשבתו כערכאת ערעור על ועדת הערר, על בית המשפט לענינים מנהליים לבחון את החלטת הוועדה לגופה, על פי סמכויותיה של ערכאת ערעור ולא על פי עילת הסבירות בלבד" (ר' בבר"מ 8242/08 מפעלי נייר אמריקאים ישראליים בע"מ נ' מנהלת הארנונה של עריית חדרה, בפיסקה 9 (22.7.09)).

המבחן של "יצירתו של יש מוחשי אחד מיש מוחשי אחר", דהיינו "הפיכת חומר גלם למוצרים", "מבחן כלכלי", "מבחן 'השבחתם' של נכסים" קרי, כל עשייה בטובין שמשביחה את הערך הכלכלי של אותם טובין אף אם אין היא מביאה לשינוי בצורה, ו"מבחן על דרך ההנגדה" שמשמעותו: "יש לשאול איפוא בכל עניין ועניין, אם הפעילות שבה מדברים אנו נמשכת אל מרכז הגראוויטאציה של 'פעילות ייצורית' או אל זה של 'מתן שירותים'" (ע"א 1960/90 פקיד שומה תל אביב 5 נ' חברת רעיונות בע"מ, פ"ד מח(1) 200, 208 (1992) (להלן: "עניין רעיונות")).

אני סבורה כי ענייננו דומה דוקא לעמ"נ 52973-11-10 סטימצקי (2005) בע"מ נ' מנהל הארנונה עריית פתח תקוה (15.4.12) (כב' השופטת ז' בוסתן) (להלן: "עניין סטימצקי") שם נדון עניין סיווגו של נכס שהוא חלק ממרכז לוגיסטי של המערערת, ששמש אותה כמחסן מרכזי לאחסנת ספרים עד לשינועם לחנויות המערערת ולזכייניה.

...

אין לאפשר לה לעקוף את הדיון בגוף המוסמך באמצעות העלאת טענות חדשות, בבחינת מקצה שיפורים, בערעור.

על כן טענת הסף של המשיב מתקבלת ואני קובעת כי אין מקום לדון בסיווג הנכס כ"מחסן" במסגרת הערעור הנדון.

סוף דבר הערעור נדחה.

השופטת ע' ארבל: השאלה המרכזית שמעלה העירעור שבפנינו הנה האם שטחי קרקע בלתי בנויים המשמשים מחצבה הנם בבחינת שטחי "תעשיה" או שמא "קרקע תפוסה" לצרכי חיוב בארנונה.

בשטח המחצבה ישנם, בהתאם לתצהיר, שטחי קרקע הכוללים דרכים לא סלולות לשינוע חומר הגלם וכלי הכרייה על ידי משאיות; שטחי קרקע לכריית חומר הגלם; וקרקע המשמשת לאחסנת חומר הגלם.

המשיבה טוענת כי היה על המערערת לפנות בדרך של השגה וערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר), שכן מדובר בשאלה של סיווג נכס כמצוין בסעיף 3(א)(2) לחוק.

כך גם מתייחסת אליהם תקנה 3 לתקנות ההסדרים, הקובעת: בנין, קרקע תפוסה ואדמה חקלאית מועצה רשאית להטיל ארנונה כללית - (1) לגבי בנין - לכל מטר ריבוע, בהיתחשב עם סוג הבנין, שימושו והמקום שבו הוא נמצא; (2) לגבי קרקע תפוסה - לכל מטר ריבוע בהיתחשב עם המקום שבו היא נימצאת, או השמוש בה, או בשני המבחנים כאחד; (3) לגבי אדמה חקלאית - לכל מטר ריבוע או דונם בהיתחשב עם השמוש בה. במסגרת "אבות החיוב בארנונה" נקבעו בתקנות סוגי נכסים בהתאם לשימוש בהם, ולכל סוג נכס נקבע סכום מיזערי וסכום מירבי להטלת ארנונה.

...

אני סבורה כי דין הטענה להידחות, וזאת מבלי לדון בשאלה האם נכנס המקרה שבפנינו לגדר סעיף 3(א)(2) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976.

גם אם נראה את המחלוקת העיקרית שבין הצדדים כמחלוקת בדבר סיווג הנכס, אני סבורה כי מקרה זה מצדיק דיון בערכאות משפטיות כבר בשלב הבירור הראשוני, וזאת בשל השאלה העקרונית אותה הוא מעורר (ראו רע"א 10643/02 חבס ח.צ.פיתוח (1993) בע"מ נ' עיריית הרצליה (לא פורסם, 14.5.06); ע"א 2064/02 תשלובת ח.אלוני בע"מ נ' עיריית נשר, פ"ד נט(1) 111 (2004)).

מכל מקום, דין הערעור להידחות מטעמים אחרים אותם אמנה להלן.

עם זאת, אני סבורה כי החלוקה לאבות החיוב בארנונה אינה הכרחית בכל מקרה ומקרה ויש להשתמש בה אך כנקודת מוצא פרשנית.

נקבע כי גם אם בתוך שטח המפעל מצויים תאי שטח מישניים בהם מבוצעת פעילות שאיננה יצור לשמו אבל יחד עם זאת הנה פעילות נלווית ובלתי נפרדת מן המערך הכולל של מפעל העוררת, בראיה כוללת ניתן לומר כי כל הנכסים משמשים למטרה עיקרית אחת שהנה אחסון ויצור נייר ואין לפצל את השמוש בנכסים אלא לחייב אותם במכלול אחד של "תעשיה וחרושת" בהתאם לסיווג בצו הארנונה.

לטענת המשיבה, המערערת, בהיותה אחד המפעלים הגדולים באזור, מתאימה להגדרה של "תעשיה וחרושת" ולא לסיווג "מלאכה ותעשיה זעירה". לטענת המשיבה, גם השטחים במפעל בהם לא מבוצעת פעילות ייצורית משמשים את הפעילות הייצורית של המפעל, בהיותם מחסנים לחומרי גלם, מחסנים לתוצרת גמורה, מבנים בהם פועלים ו/או מאוחסנים מתקני יצור, מסועים, ציוד תעשייתי וכו'.

אני קובע כי אין להתערב בהחלטת ועדת הערר, אשר דחתה את העררים שהוגשו מטעם המערערת, הן לעניין סיווג הנכס לצורך חיוב בארנונה והן לעניין עצם הגדרת שטחי הכבישים שבתחומי המערערת.

...

אני קובע כי אין להתערב בהחלטת ועדת הערר, אשר דחתה את העררים שהוגשו מטעם המערערת, הן לעניין סיווג הנכס לצורך חיוב בארנונה והן לעניין עצם הגדרת שטחי הכבישים שבתחומי המערערת.

בכפוף לאמור לעיל הערר נדחה.

אני מחייב את המערערת בהוצאות המשיבה ושכר טירחת עורכי דינה בסכום כולל של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.