סיווג הליכים: תביעה כספית, מתן חשבונות וצו מניעה

אביב לא הציג אינטרס לגיטימי וממשי להסתפקות בסעד הצהרתי, או מניעה קונקרטית להגשת תביעה כספית ומיצוי סעדיו בהליך זה. עילות התביעה שכנגד מלמדות כי מדובר בתביעה כספית – אביב מבסס את זכאותו על עילות תביעה נזיקיות וטוען כי לנתבעים שכנגד קמה אחריות נזיקית, כמעוולים במשותף, בגין עוולת התרמית, או עוולת הרשלנות.

אביב הצביע על אינטרס לגיטימי המצדיק מתן סעדים הצהרתיים – מאחר והנתבעים שכנגד הכחישו את השקעותיו בחברה וכן הכחישו את ההסכמות העדכניות החדשות שהושגו בינו לבין מישפחת שולוב, יש לאביב צורך לשריין הצהרה בדבר אמתות, נכונות והקף השקעותיו בחברה, באופן שישתיק את הכחשת הנתבעים שכנגד וכן אביב זכאי להצהרה כי בנסיבות שיתבהרו בהליך, פעלו הנתבעים שכנגד בחוסר תום לב והתעשרו שלא כדין על חשבונו, באופן המצדיק דילול העושר שעשו והשבתו לאביב.

כפי שנפסק בהקשר זה בעיניין דסאו, די בכך שאחד מהסעדים שנתבקשו בתביעה יסווג כסעד כספי על מנת לחייב באגרה לפי שווי הסכום הנתבע.

כפי שהוסבר בעיניין רע"א 9920/17 סולל נ' Keyrus Sa France (12.4.2018) (כבוד השופטת י' וילנר, פסקה 13): "כידוע, צו הצהרתי הוא צו המצהיר על זכויות או על קיומו של 'מצב' (ראו: ע"א 490/92 שאבי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, מז(3) 700, 705 (1993) וההפניות שם)). מובן כי כשתובע מבקש מבית המשפט להורות לנתבע לפעול בדרך מסוימת הוא אינו מעוניין בהצהרה על זכויותיו בלבד, אלא מכוון לכך שלאחר מתן פסק הדין תבוצע פעולה אופראטיבית לטובתו". לפיכך, תביעה שתכליתה סעד אופראטיבי, אשר ניתן לביטוי כספי, היא תביעה לסכום כסף קצוב (שם).

...

תמצית טענות המשיב (התובע שכנגד) יש לדחות את הבקשה מהנימוקים הבאים: הסעדים להם עתר אביב בתביעה שכנגד הינם סעדים הצהרתיים.

כפי שנפסק בהקשר זה המדיניות הראויה הנקוטה בנושא של תביעות לפסק דין הצהרתי, אמורה להבטיח הליך מהיר ויעיל שיסיים את הסכסוך בין הצדדים ולא פתיח למשפט נוסף לשם קבלת הסעד האופרטיבי ולכן אין לאפשר הגשת תביעות הצהרתיות חלקיות ללא חלק אופרטיבי, כאשר סביר להניח שבית המשפט יזקק להליכים נוספים כדי ליישב את הסכסוך בין הצדדים (רע"א 84/98 צעד בריא אלוש אורטופדיה בע"מ נ' sensograph Belgium nv. (פורסם בנבו, 11.3.1998)).

טענה זו נסתרת מכתב התביעה שכנגד עצמו, בדבר הסעד ההצהרתי הנוסף שביקש אביב ביחס להצהרה כי התנהלות הנתבעים שכנגד כולם מחייבת את המסקנה כי עליהם להשיב לאביב את הסכומים שהזרים לחברה במלואם.

סוף דבר לאור מכלול האמור לעיל, הבקשה מתקבלת.

לא מדובר במוסד שאמור לסרב להעברות בנקאיות או שיקים, כך שלא היתה אמורה להיות מניעה, (ולו ברמת הרטוריקה של ההנמקה למה נידרש תשלום מזומן), להעביר הסכום לחשבון המבקשים עצמם במקום לשלם אותו במזומן לפלד, לפי גרסת המשיבה.

ואם תיתקבל התביעה וינתן סעד הביטול, המבקשים אינם מאבדים זכותם לתבוע בהמשך סילוק יד וסעדים כספיים לאור התוצאה, בבית משפט השלום, גם באין צו מניעה.

יכול , בלי שאקבע מסמרות, שניתן לתאר סיטואציה בו יהיו זכאים לפיצויים אלה או אחרים, ולו פיצויים מוסכמים, אף אם תידחה תביעתם שאז ממילא פטורים הם מהשבה של כספי התמורה כצעד משלים לביטול (החוזה קבע כאמור שני "סוגים " של פיצוי מוסכם בהקף כספי שונה, כתלות בסווג ההפרה כרגילה או יסודית).

להסרת ספק ינתן צו מניעה האוסר על הצדדים העברת הבעלות בדירה ע"ש המשיבה או השכרתה, ביטול הצוו הזמני כמות שניתן, היה ותשלם המשיבה את הסך שנקבע כתנאי לדבר, משמעו אך זכותה להכנס לדירה, להשלים השפוץ ולהתגורר בה, עד להכרעה חלוטה בתביעה העיקרית, ובהתאם לתוצאות בה. אני מורה איפוא כי היה ותשלם המשיבה למבקשים את הסך של 50,870 ₪ , עד 17.8.2023, יבוטל בהחלטה נפרדת צו המניעה מיום 2.7.2023 , ויינתן במקומו צו זמני חלופי, המונע העברת בעלות בדירה ע"ש המשיבה או השכרתה לאחר, או עשיית דיספוזיציה בה, הכל עד להכרעה חלוטה בהליך העקרי.

...

אולם זאת בתנאי ולאחר שהמשיבה תשלם בפועל למבקשים את הסך של 50870 ₪, בבחינת מינימום נדרש.

להסרת ספק ינתן צו מניעה האוסר על הצדדים העברת הבעלות בדירה ע"ש המשיבה או השכרתה, ביטול הצו הזמני כמות שניתן, היה ותשלם המשיבה את הסך שנקבע כתנאי לדבר, משמעו אך זכותה להיכנס לדירה, להשלים השיפוץ ולהתגורר בה, עד להכרעה חלוטה בתביעה העיקרית, ובהתאם לתוצאות בה. אני מורה אפוא כי היה ותשלם המשיבה למבקשים את הסך של 50,870 ₪ , עד 17.8.2023, יבוטל בהחלטה נפרדת צו המניעה מיום 2.7.2023 , ויינתן במקומו צו זמני חלופי, המונע העברת בעלות בדירה ע"ש המשיבה או השכרתה לאחר, או עשיית דיספוזיציה בה, הכל עד להכרעה חלוטה בהליך העיקרי.

להסרת ספק בדבר קיום התשלום אני מורה שיופקד בקופת בית המשפט ויועבר אז למבקשים באמצעות בא כוחם.

בית משפט השלום בתל אביב -יפו ת"א 34248-04-20 אמר נ' תקומה - החברה להתיישבות בארץ ישראל בע"מ ואח' תיק חצוני: לפני כבוד השופטת הבכירה רונית פינצ'וק-אלט תובע: הנרי אמר ע"י ב"כ עו"ד ניר נחום נתבעים: 1. תקומה - החברה להתיישבות בארץ ישראל בע"מ 2. אופיר שטמרמן 3. שרונית חברה לבנין ולפיתוח בע"מ – בהקפאת הליכים נתבעים 1,2 ע"י ב"כ עו"ד אלדד בן הרוש נתבעת 3 ע"י הנאמן עו"ד שי פינקלשטיין פסק דין

לפניי תביעה כספית על סך 547,296 ₪ וכן למתן צו מניעה ולמתן חשבונות בקשר עם הסכם מכר מניות.

עפ"י ההסכם, התובע ימכור את מלוא אחזקותיו בשרונית לתקומה בשל העובדה שתקומה מעוניינת לשמור על רישיון הסווג הקבלני של שרונית שניתן בהסתמך כישוריו האישיים של התובע.

...

אשר על כן אני דוחה את טענת הנתבעים ביחס לקיזוזי השכר ששולמו לתובע.

אם כך נותרו עם השאלה המרכזית – מדוע לא שולמה התמורה – וכפי שניתחנו לעיל, כל טענות הנתבעים לאי תשלום התמורה דינן להידחות.

סוף דבר תקומה והנתבע (נתבעים 1, 2) ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, את הסכומים הבאים: סך של 435,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום העברת המניות 24.12.18 ועד למועד התשלום בפועל.

הוא קבע כי לאחר העיון בכתב התביעה, בהנתן המצאה כדין לנתבע, ובאין כתב הגנה חרף ארכות, קמה למשיבים עילה לפינוי המבקש מן המושכר, בין היתר מחמת אי תשלום דמי שכירות ואי תשלום חלק מן החשבונות השוטפים.

בגדריו מונה המערער מיגוון פגמים שמצא, לשיטתו, בפסק הדין: פגיעה בזכות הגישה לערכאות שהיא "זכות חוקית"; גם אם נמצא שהמבקש פעל שלא כדין הרי ש"על פי דין נוטה הכף לזכותו" כיוון שלא היה מיוצג (טענתו, שלא התיישבה עם היותו מיוצג בחלק מן ההליך); היה על בית המשפט להכריע תחילה בשאלת סיווג ההליך, שמא בסדר דין רגיל; היה על בית המשפט להכריע בסוגיות מהותיות ובטענות של המבקש לגוף ההליך.

בידי בית המשפט הדן לתת את פסק דינו על יסוד התביעה לבדה, או לידרוש במקרים המתאימים "הוכחה מספקת" של התביעה (שם), בלא כל צורך לנהל את ההליך ולרדת לגופן של מחלוקות טרם הכרעה.

כפי שציין בית משפט קמא, אין בפסק הדין לפינוי כדי למנוע מן המבקש להגיש תביעה כספית כנגד המשיבים, אם כך יחפוץ, וטענותיו תתבררנה.

המבקש מיתמקד אמנם בשאלת מועד הפינוי של הנכס בהליכי הוצאה לפועל (יום 18.3.2024, שהמשיבים מסופקים אם בו ניתן יהיה להביא לפינוי), אך לא זה המועד המחייב לקיום צוים: בית משפט קמא הורה ביום 14.1.2024 על פינוי הנכס עד יום 11.2.2024 – ולא פונה.

...

נוכח בקשות רבות באופן חריג של המבקש (ומשלב מסוים – באמצעות בא כוח), נעתר בית המשפט ודחה מספר פעמים את המועדים להגשת כתב הגנה, וכן דחה שוב ושוב את מועד הדיון בתביעה, שמטבעה אמורה להתברר בלוחות זמנים קצרים במיוחד.

לאחר העיון: דין הבקשה להדחות.

הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית אפוא.

תחילתו של ההליך בתביעה למתן חשבונות שהגיש התובע נגד הנתבעים ביום 12.01.23, סביב מקרקעין ברחוב שמואל הנביא 36 בירושלים אשר היה בעבר בבעלות התובע.

כתב התביעה תוקן פעם נוספת ביום 10.12.23 באופן בו תוקן הסעד הכספי לסך של כ-17 מיליון ₪, בהתאם להסכמת הצדדים במהלך הדיון מאותו יום.

עוד נטען כי במסגרת ההחלטה מיום 22.11.23 נקבע כי: "[...] עסקינן בנתבעים שעליהם נכתב ונאמר כי יש להבטיח את התביעה על מנת שלא יבצעו הברחת רכוש". בכך למעשה ייחס לנתבעים סרוב אף בעיניין אחר וחמור מכך, סיווג אותם כסוג של אנשים המבריחים ויש להזהר מפניהם.

הבקשה מיום 03.03.24; מבוקש כי בימ"ש יפסול עצמו מלדון ביתר עינייני הנתבעים בהליך זה. בקשה זו הוגשה ומבוססת על החלטתי מיום 22.02.24 בבקשה 54 לפיה "לא ביקשתי תגובה, ומותב זה לא נבהל כל כך בקלות", אשר לטענת הנתבעים הייתה הקש ששבר את גב הגמל שכן מדובר במשוא פנים, להבדיל מהעדר האפשרות לשינוי דעתו של ביהמ"ש. נטען כי בהחלטה זו מייחס ביהמ"ש לנתבעים כוונה לאיים עליו ומתחבר להחלטת ביהמ"ש כי הנתבעים הם סוג כזה של אנשים שצריך להוציא נגדם צוי עיקול כדי למנוע הברחת נכסים, עבריינים המאיימים על ביהמ"ש, בעוד ביהמ"ש שאינו נבהל בקלות לא יהסס להמשיך ולקבל החלטות נגדם, כולל חוות דעת פסיכולוגית על הנתבעים כסוג של אנשים מבריחים, ללא שום ביסוס או ראיות לדעת ביהמ"ש עליהם ומבלי שניתנה להם זכות טיעון נגדית.

...

ביום 21.01.24 ניתן פסק דינה של כבוד השופטת אברהמי בערעור שהגישו הנתבעים על החלטתי מיום 14.11.23 להגדלת צו העיקול, במסגרתה נקבע כי "הערעור מתקבל בחלקו, במובן זה שהדיון ישוב למותב קמא, על מנת להחיל את הכללים הרלוונטיים לצו עיקול הניתן לפני הגשת תביעה [...]" (להלן: "פסק הדין בערעור").

הבקשה מיום 03.03.24; מבוקש כי בימ"ש יפסול עצמו מלדון ביתר ענייני הנתבעים בהליך זה. בקשה זו הוגשה ומבוססת על החלטתי מיום 22.02.24 בבקשה 54 לפיה "לא ביקשתי תגובה, ומותב זה לא נבהל כל כך בקלות", אשר לטענת הנתבעים הייתה הקש ששבר את גב הגמל שכן מדובר במשוא פנים, להבדיל מהיעדר האפשרות לשינוי דעתו של ביהמ"ש. נטען כי בהחלטה זו מייחס ביהמ"ש לנתבעים כוונה לאיים עליו ומתחבר להחלטת ביהמ"ש כי הנתבעים הם סוג כזה של אנשים שצריך להוציא נגדם צווי עיקול כדי למנוע הברחת נכסים, עבריינים המאיימים על ביהמ"ש, בעוד ביהמ"ש שאינו נבהל בקלות לא יהסס להמשיך ולקבל החלטות נגדם, כולל חוות דעת פסיכולוגית על הנתבעים כסוג של אנשים מבריחים, ללא שום ביסוס או ראיות לדעת ביהמ"ש עליהם ומבלי שניתנה להם זכות טיעון נגדית.

לסיכום, הוגשו שתי בקשות פסילה- האחת נוגעת לנושא העיקול, בעניינה לאחר התלבטות ממושכת ביני לביני, ולאחר שבחנתי את העניין לפניי ולפנים, אני סבורה כי משיקולים של מראית פני הצדק, שעה שנקודת המוצא שלי הייתה כי יש בפני ביהמ"ש עיקול שניתן על יסוד הסכמה, וכל שנותר הוא להגדילו ושעה שהחלטתי להורות על העיקול בטרם הגשת התובענה אושרה, אינני רואה כיצד יש בידי הנתבעים כל סיכוי משפטי או עובדתי להדוף את העיקול, ולכן אמנם דעתי זו מבוססת לא על מיהות הנתבעים אלא על דעתי המקצועית, עדיין ראוי שהבקשה לביטול העיקול תידון בפני מותב אחר.

ביחס לבקשה השנייה המבוססת על אמירתי כי "ביהמ"ש אינו נבהל בקלות", אני סבורה כי ראוי שבקשה זו לא הייתה מוגשת כלל ואין בה ממש מתחילה ועד סוף ודי בכך.

אציין כי החלטתי ניתנת בכובעי כרשמת.