סטייה מהדרך המקובלת כתאונת עבודה

סעיף 81(א) לחוק קובע כי הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת לא תיחשב כתאונת עבודה: ".. אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, או, לענין פסקה (1) האמורה, בעיסוקו במשלח ידו כעובד עצמאי, או אם יש לייחס את התאונה בעיקר לרשלנותו הפושעת של המבוטח ולא נגרם על-ידיה אי-כושר עבודה לארבעה שבועות לפחות, נכות או מוות.״

...

עובדה זו וכן המידע שמסר לחוקר ולפיו, לא התעכב בבית הכנסת ו/או במקום אחר אחרי התפילה אלא מיד בסיומה נסע לבית אמו או לבית חמתו לאכול ארוחת צהריים, הובילה אותנו למסקנה כי במקרה ספיציפי זה לא חלה הפסקה של ממש בדרכו המקובלת של התובע ממקום עבודתו ל"מעונו" ובמקרה זו למקום בו נהג לאכול ארוחת צהריים.

השתכנענו כי מטרת הפסקת הצהריים של התובע, אותה הוא עושה מידי יום (למעט יום שני בו הוא אינו עובד כלל ולמעט יום שישי שהינו יום קצר) היא לצורך אכילת ארוחת צהריים ולא לצורך תפילת המנחה, שהרי בימי שני בהם אינו עובד אין הוא הולך לבית כנסת כלשהו כדי להתפלל (עמ' 4 שורות 1-2 לפרוטוקול), ולכן הגענו למסקנה כי אותה "עצירה" כדי להתפלל תפילת מנחה, אינה מהווה בנסיבות הספציפיות של תיק זה כדי הפסקה של ממש ו/או כדי קטיעת דרכו של התובע מעבודתו למקום ארוחתו, כלומר, לטעמנו, אין זה נכון לראות את הליכת התובע לבית הכנסת הצמוד למספרתו (כך באופן קבוע מזה 11 שנים) כמקטע דרך אחד ואת דרכו מבית הכנסת למקום בו הוא אוכל ארוחת צהריים כמקטע דרך שני, וזאת לא בשל כך שתפילת מנחה הינה אכן תפילה קצרה כפי שמסר התובע לחוקר הנתבע אלא בשל כך שבית הכנסת בו הוא התפלל את אותה תפילה הינו סמוך ביותר למספרתו בצירוף העובדה שמעבר לאותה תפילה לא התעכב עוד התובע בבית הכנסת ו/או בטרם המשיך בדרכו לאכול את ארוחת הצהריים שלו.

סוף דבר - לנוכח האמור לעיל והואיל והתובע הוכיח לפנינו כי ענין לנו במקטע דרך שיש להתייחס אליו כמקטע דרך אחד וכי לא חלה סטיה מהדרך בה הוא הולך, מזה 11 שנה, כל הפסקת צהרים, הרינו מכירים בתאונה שארעה לתובע ביום 25/10/17 כתאונת עבודה.

בעקבות התאונה, הגשתי תביעה להכרה בתאונה כתאונת עבודה ולתשלום דמ״פ, אולם הנתבע דחה את תביעתי בשתי טענות, האחת, לסטייה של ממש מהדרך המקובלת, והשניה, כי התאונה לא אירעה בדרך הסבירה והמקובלת לסעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי, ומכאן מוגשת תובענה זו. אצהיר, התאונה אירעה כשהייתי בדרכי למקום עבודתי, ממקום עבודה אחד לשני לאחר שהתעכבתי זמן קצר ושהנה כחלק מהדרך בין שתי תחנות הנסיעה בין עבודה אחת לשנייה, כשלמשמרתי השנייה היה עליי להתייצב בשעה 16:00, מדובר בדרך נסיעה ובמסלול קבוע למקום עבודתי, איני ניידת באופן עצמאי והנסיעה באוטובוס בו נפלתי, הייתה לצורך הגעה לבית האבות לעסוק במשלח ידי.

...

המטרה שלשמה עצרה התובעת, לאכול ארוחת צהריים בין שתי העבודות ו/או אולי לעשות סידורים אישיים, הינה מטרה סבירה, מידתית ומקובלת ולטעמנו אין המדובר ב״סטייה של ממש״ הן מההיבט המהותי והן בהיבט של משך הזמן.

לפיכך, אנו קובעים כי סעיף 80(1) לחוק חל במקרה זה. נוכח האמור, התובעת הרימה את הנטל הנדרש להוכחת האירוע נשוא התביעה.

סוף דבר: במכלול הראיות שהונחו לפנינו בצירוף התרשמותנו ממהימנותה של גרסת התובעת – אנו קובעים כי התאונה שאירועה לתובעת ביום 26.11.19 הנה תאונת עבודה בהתאם לסעיף 80 (1) לחוק הביטוח הלאומי.

כך למשל, סעיף 80(1) לחוק קובע כי תאונה שארעה בדרך ממעונו של העובד לעבודה או ממנה יכולה להחשב כתאונת עבודה: ״רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם – (1) ארעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למישנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;״ סעיף 81(א) לחוק קובע כי הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת לא תיחשב כתאונת עבודה: ״תאונה שארעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקות (1), (4), (5) או (7) של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, או, לענין פסקה (1) האמורה, בעיסוקו במשלח ידו כעובד עצמאי, או אם יש לייחס את התאונה בעיקר לרשלנותו הפושעת של המבוטח ולא נגרם על-ידיה אי-כושר עבודה לארבעה שבועות לפחות, נכות או מוות.

...

האם דין התביעה להידחות בשל השיהוי.

לאור כל האמור לעיל, על פי חומר הראיות שהוצגו בפנינו, ולאחר שנתנו דעתנו בכובד ראש לגרסת התובע כפי שעלה מחקירתו ומעדותו, הגענו לידי מסקנה כי לתובע אמנם אירע אירוע תאונתי ביום 14.12.18, אולם מאחר שהאירוע אירע ביום שישי (לא יום העבודה הרגיל של התובע) ומאחר שהתובע לא הגיע לעבודה ממעונו ו/או מהמקום בו הוא לן אלא מהבריכה – תאונה כזאת אינה נחשבת בהתאם לחוק הביטוח הלאומי כתאונת עבודה.

סוף דבר: לאור האמור אין לנו אלא לדחות את התביעה.

כך למשל, סעיף 80(1) לחוק קובע כי תאונה שארעה בדרך ממעונו של העובד לעבודה או ממנה יכולה להחשב כתאונת עבודה: ״רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם – (1) ארעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למישנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;״ סעיף 81(א) לחוק קובע כי הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת לא תיחשב כתאונת עבודה: ״תאונה שארעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקות (1), (4), (5) או (7) של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, או, לענין פסקה (1) האמורה, בעיסוקו במשלח ידו כעובד עצמאי, או אם יש לייחס את התאונה בעיקר לרשלנותו הפושעת של המבוטח ולא נגרם על-ידיה אי-כושר עבודה לארבעה שבועות לפחות, נכות או מוות.

...

לאחר בדיקה מעמיקה של החוק והמצב הפסיקתי אנו מקבלים את עמדת הנתבע לפיה בהתאם למצב החוקי הקיים נכון להיום, עובד שיצא במהלך יום העבודה לסידורים אישיים וחזר למקום העבודה (לאחר שכאמור באמצע יום העבודה הוא יצא לצורך סידורים אישיים) אינו חוסה תחת חוק הביטח הלאומי.

לאור כל האמור לעיל, על פי חומר הראיות שהוצגו בפנינו, ולאחר שנתנו דעתנו בכובד ראש לגרסת התובע כפי שעלה מחקירתו ומעדותו, הגענו לידי מסקנה כי לתובע אמנם אירע אירוע תאונתי ביום 14.7.20, אולם מאחר שהאירוע אירע לתובע בדרכו חזרה לעבודה לאחר שיצא מהעבודה לצורך סידורים אישיים – תאונה כזאת אינה נחשבת בהתאם לחוק הביטוח הלאומי ולפסיקה כתאונת עבודה.

סוף דבר: לאור האמור אין לנו אלא לדחות את התביעה.

...