סוגיית היסוד הנפשי בעבירת חבלה חמורה בכוונה תחילה

לסוגיה זו נידרש כב' השופט זילברטל בע"פ 8808/14 פחימה נ' מדינת ישראל (10.01.17) בהערת אגב: "בהערת אגב אציין בהקשר זה, בזהירות המתבקשת, כי לגישתי, טענת " העדר מניע" אינה בעלת משקל ראייתי משמעותי, באופן יחסי, כאשר עסקינן בעבירות שנעשו בין פרטים שהתקיימה ביניהם, עובר לבצוע המעשים, מערכת יחסים ממושכת, אינטימית ומורכבת -כדוגמת בני מישפחה, בני זוג, שותפים עיסקיים וכדומה.

רק בהתקיים שלושת היסודות הללו, ניתן לומר כי היתקיים בנאשם היסוד הנפשי של "כוונה תחילה" (ע"פ 2760/14 אוחיון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (7.10.2015); ע"פ 7707/11 לחאם נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (29.7.2015)).

" צירוף סעיף 333 וסעיף 335(א)(1) לחוק, יוצר עבירה תוצאתית, אשר מרבית רכיביה העובדתיים (ההיתנהגות, התוצאה וחלק מהנסיבות) קבועים בסעיף 333, ואילו סעיף 335 מוסיף נסיבה מחמירה שעניינה נשיאת נשק קר או חם. לשם התקיימותה של עבירה זו נידרש כי תיגרם חבלה חמורה בפועל, כאשר מבחינת היסוד הנפשי – די בקיומה של מודעות בפועל לכל רכיבי היסוד העובדתי: לטיב הפיזי של ההיתנהגות, להתקיימותן של הנסיבות ולאפשרות גרימתה של התוצאה.

...

עם זאת, ראוי לציין כי מזה שנים רבות הלכת דרעי לא נדונה לגופה בבית משפט זה. בהלכת דרעי, נקבע על ידי השופט (כתוארו אז) ש' אגרנט, כי בעבירת הניסיון לרצח אין צורך להוכיח את שלושת היסודות של המחשבה הפלילית בעבירת הרצח, וניתן להסתפק בהוכחת כוונת קטילה בלבד: "סיכומו של דבר: בשימי את לבי את הלשון הברורה של סעיף 222 סעיף-קטן (א) [סעיף העוסק ב"ניסיון לרצח אחר", בפקודת החוק הפלילי, 1936, להלן: הפקודה] [.

סוף דבר אין ראוי מלחתום את הכרעת הדין בדברי הפסיכולוג גוטליב אודות הנאשם: "ניכרים גם קווי אישיות אנטי סוציאליים. נראה שהוא נעדר חרטה בכל מובן שהוא והוא כופר באופן בולט בכל נורמה לה חונך." (עמ' 6 לחוות הדעת נ/ 3, פסקה לפני הסוף) אם דעתי תישמע, יש להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

רענן בן-יוסף, שופט אשר על כן, על דעת כל חברי ההרכב , החלטנו להרשיע את הנאשם בעבירות של ניסיון רצח – עבירה לפי סעיף 305 לחוק ובעבירה של חבלה חמורה – לפי סעיף 333 ו-335(א)(1) לחוק.

השופט רמי אמיר: הנאשם הורשע, לפי הודייתו בעובדות מוסכמות שהוגשו לנו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות הבאות: רצח בכוונה לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (לאחר תקונו בתיקון 137), של המנוח אלן פרנקלין קי; חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 יחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, ביחס לבתו של המנוח; גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין; ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

ביחס לעבירות ההריגה הישנות (שבאדישות) - יש בעבירת הרצח החדשה החמרה עונשית, משום שהעונש המירבי הועמד כעת על מאסר עולם או על 30 שנים חלף העונש המירבי של 20 שנים; וזאת בנוסף להחמרה הנובעת מעצם התוית והסטיגמה החברתית של "רוצח", שכרוכה בהרשעה בעבירה זו. קיבוצן של עבירות המתה רבות תחת אותה עבירה חדשה של רצח, ובמיוחד ריכוזן יחד של עבירות הנבדלות זו מזו באופן מהותי מבחינת החומרה של היסוד הנפשי שלהן (כוונה לעומת אדישות); בצד שיקול הדעת שניתן כעת לבית המשפט בענישה, משבוטל עונש החובה בגין עבירה חדשה זו - נתונים אלו יחייבו גיבוש של מדיניות ענישה חדשה הולמת ומבדלת, גם מבחינת מיתחמי העונש, גם מבחינת העונשים הקונקרטיים, וגם מבחינת המשקל היחסי שניתן יהיה לייחס לגורמים השונים לקולא ולחומרה ולהשפעה שלהם על בחירת העונש המתאים בתוך המיתחם.

אך מבחינה כמותית פרושו של דבר הוא, שעבירת הרצח לפי החוק החדש תחול בתקופת הביניים מכוח הוראות המעבר שבחוק החדש בעיקר על עבירות רצח בכוונת תחילה, שאלה מרביתן של עבירות הרצח לפי הדין הישן.

בהתייחס לסוגיית הפצוי, נביא בחשבון את הנזק הכבד לבת, וכן את הנזקים לבן ולנכד, ומקובלת עלינו החלוקה הפנימית ביניהם שהוצעה על ידי הצדדים.

...

לטעמנו, גם העונש המרבי של מאסר עולם לא היה פסול בענייננו מלשמש רף עליון במקרה כזה.

בהתייחס לסוגיית הפיצוי, נביא בחשבון את הנזק הכבד לבת, וכן את הנזקים לבן ולנכד, ומקובלת עלינו החלוקה הפנימית ביניהם שהוצעה על ידי הצדדים.

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, אנו גוזרים על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל של 28 שנים, החל מיום מעצרו של הנאשם, 28.1.18.

בבואו לקבוע באיזו מחלופות עבירת הרצח יש להרשיע את המערער – רצח בכוונה תחילה או גרימת מוות במזיד תוך כדי ביצוע עבירה – קבע בית המשפט כי העדות היחידה לכך שהמערער רצח את המנוחה בכוונה תחילה היא עדות המדובב, אולם עליה לא ניתן להתבסס מן הטעמים שהובאו לעיל.

השופט ר' בן יוסף הוסיף בעיניין זה כי לצד היסוד העובדתי והקשר הסיבתי הנדרשים לצורך ביצוע העבירה שהוכחו, הוכח שהתקיים אף היסוד הנפשי הנידרש בסעיף 300(א)(3) של מחשבה פלילית, וזאת משום שמהלך העניינים העובדתי שנקבע מלמד כי המערער צפה מראש את מותה של המנוחה והיה אדיש להתרחשותו.

דיון והכרעה שתי סוגיות עיקריות עומדות להכרעתנו, והן, ראשית, האם יש מקום להתערב באמון שנתן בית המשפט המחוזי בגירסתה של המתלוננת, עליה התבססה עיקר התשתית העובדתית; ושנית, האם "החלל העלילתי" שבין קפיצת המתלוננת מן הרכב ועד למציאת גופת המנוחה מקים ספק סביר בדבר אחריותו של המערער למות המנוחה.

אשר להרשעתו בעבירת החבלה החמורה, המערער טוען כאמור כי "עת שהמתלוננת הייתה כפותה וכבולה באזיקים וסרטי הדבקה על פיה ואפה הכרוכים סביב ראשה, לא יכול היה המערער לצפות שהמתלוננת באורח פלא תצליח להשתחרר ותקפוץ מהרכב הנוסע במהירות גבוהה". בדחותו טענה זו, קבע בית המשפט המחוזי כי בריחתה של המתלוננת מתא המטען, לאחר שנחטפה על ידי המערער ושותפו, הייתה צפויה באופן סביר ומכאן שהמערער אחראי לה. אין כל יסוד להתערבות במסקנה זו של בית המשפט המחוזי.

...

סוף דבר נוכח האמור לעיל, לא נותר ספק בלבי שהמערער תכנן את מות המנוחה ואת העלמת גופתה, ובדרך שאינה ידועה – אך יכולה להיות, למשל, חניקה – גרם לכך.

המתלוננת העידה כי כאשר הייתה בתא המטען של הרכב, שמעה את המערער פונה למנוחה בצעקות "למה עשית לי את זה?", וכי היא השיבה לו "תחשוב על הילד". התוצאה היא שטיבו המדויק של המשבר ביחסיהם של המערער והמנוחה איננו ברור במלואו.

הערעור נדחה – הן לעניין ההרשעה, והן לעניין העונש.

בית המשפט המחוזי הוסיף כי ניתן להרשיע את המערער בעבירת ניסיון לרצח, בנוסף להרשעתו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וזאת מאחר שהיסוד העובדתי של שתי העבירות הוא שונה, וכך גם היסוד הנפשי הנידרש בגדרן.

נטען, כי קבלת הראיה החדשה תשליך גם על הקביעה כי היתקיים היסוד הנפשי הנידרש לצורך ביצוע עבירה זו; כי עסקינן בסוגיה תקדימית – הרשעה בעבירת היתעללות מעצם נוכחות הילד בארוע; כי קביעות בית המשפט המחוזי אינן מבוססות דיין; וכי בעיניינה של עבירה זו לא ניתנה לו זכות ההיוועצות בעורך דין והוא לא הוזהר בחקירתו כדין כי הוא נחשד בה. המערער מוסיף כי קביעת בית המשפט המחוזי חייבה קבלת "חומרים מקצועיים" המוכיחים כי חשיפת הילד למעשיו של המערער מהוה היתעללות נפשית בו. לטענת המערער אף לא ניתן להרשיעו בגין אותם המעשים בעבירת ניסיון לרצח ובעבירת חבלה בנסיבות מחמירות.

‏‏ באשר ליסודות עבירת ניסיון לרצח, הרחבתי זה מקרוב: "היסוד העובדתי בעבירת הניסיון לרצח מתגבש איפוא כאשר המעשה שבוצע יוצא מגדר פעולת הכנה גרידא לביצועה של העבירה המושלמת – עבירת הרצח בכוונת תחילה. באשר ליסוד הנפשי, נידרש כי המבצע עבר את העבירה "במטרה לבצעה" בתוספת היסוד הנפשי של העבירה המוגמרת, קרי, כוונה תחילה [.

...

לדבריו, מדובר בפעם הראשונה בה מורשע אדם בהתעללות בקטין, כאשר מעשיו לא כוונו כלפי הילד וההרשעה מבוססת על עצם נוכחות הילד בסיטואציה מסוימת.

במענה, באת-כוח המשיבה הבהירה כי בנסיבות העניין היא אינה מתנגדת כי הרשעת המערער בעבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות תיוותר לפי סעיף 333 לחוק בשילוב עם בסעיף 335(א)(1) בלבד, וכך אנו מורים.

סוף דבר האירוע מושא הליך זה זכה להד תקשורתי רב. טוב עשה בית המשפט המחוזי כאשר גזר על עצמו את מידת הזהירות המתחייבת והבהיר כי טענת המשיבה שלפיה יש צורך בענישה מחמירה, בין היתר מאחר שהמתלוננת מהווה סמל לנפגעות עבירה, מהווה "טשטוש גבולות מסוים שאינו ראוי ואינו רצוי", כלשון גזר הדין.

בכל הנוגע לפציעתו של ז.מ הקטין, נקבע בהכרעת הדין כי שעה שאין חולק כי ז.מ. נפגע בנסיבות בהן, נטל הנאשם סכין ארוכת להב וחדה, ודקר את אחותו נורית במיטה כאשר בסמוך לה ישנו באותה עת עוד שלושה מבני משפחתו, ביניהם גם ז.מ – הרי שמתקיימים בנסיבות אלו, היסוד העובדתי והתנהגותי וכן היסוד הנפשי הנידרש לשם הרשעה בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות.

לאור זאת, אכריע ראשית בסוגיית העונש הראוי אשר יש להטיל על הנאשם בגין עבירה זו – זאת ראשית תוך קביעת מיתחם הענישה ולאחר מכן תוך מיקום העונש לנאשם בתוך מיתחם זה, ולאחר מכן אפנה לבחון האם יש ליצבור עונש זה או לחפוף אותו כולו או חלקו, לעונש שני מאסרי העולם חובה שיוטל על הנאשם.

תפ"ח 5551-06-16 מדינת ישראל נ' טחימר (14.06.2020) – (הוגש על ידי המאשימה) – הנאשם הורשע בעבירות של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תקיפת קטין הגורמת חבלה חמורה לפי סעיף 368ב(ב) לחוק העונשין, פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 334 ו- 335(א)(1) לחוק העונשין ותקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

...

בכל הנוגע לפסיקת הפיצוי במלואו לילדיהן הקטינים של המנוחות, מקובלת עליי עמדת המאשימה, ולפיה חרף המלצת תסקיר נפגעי העבירה, לפסוק פיצוי כספי לאמן ואחיהן של המנוחות, הרי שיש להעמיד את מלוא הפיצוי לזכות ילדיהן הקטינים של המנוחות.

לאור כל האמור, אציע לחבריי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: שני מאסרי עולם חובה שירוצו במצטבר וכן 18 חודשי מאסר בפועל, מתוכם 9 חודשים במצטבר והיתר בחופף.

טלי חיימוביץ, שופטת סוף דבר: אנו מטילים אפוא, פה אחד, על הנאשם, פאדי מאלוק, את העונשים כמפורט בחוות דעתה של השופטת ביבי.