המסגרת הנורמאטיבית לבחינת תביעה בסדר דין מקוצר מצויה בתקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי:
ואלה תביעות שהתובע יכול להגישן לפי סדר דין מקוצר:
(1) תביעות על סכום כסף קצוב, בריבית או בלי ריבית,
הבאות –
(א) מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובילבד שיש עליהן ראיות שבכתב;
(ב) מכוח חיוב לשלם סכום כסף קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק;
(2) תביעות של רשות מקומית לתשלום סכום כסף קצוב המגיע לה בחזקת רשות מקומית על פי כל דין כארנונה, כהיטל, כאגרה או כדמי הישתתפות;
(3) תביעות לסילוק יד ממקרקעין, או לפינוי מושכר שאין חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, חל עליו, ובילבד שיש עליהן ראיות שבכתב.
אכן צדק המבקש כאשר טען כי תעודת המשלוח ו\או החשבונית נערכו ע"י המשיבה ואינם יכולים לשמש כראשית ראיה לקיומה של עילת תביעה, אך מלבד אסמכתות הללו ניתן להבחין במכתבו של ב"כ המבקש עו"ד יהושע בר-טל מיום 11.4.13 ובו נכתב: " לדעתו (של המבקש א.א) ניתן להסדיר החוב ללא נקיטת הליכים".
נראה כי ב"כ המבקש עו"ד בר-טל הבהיר בפני המשיבה כי למבקש חוב כלפי המשיבה ואין טעם להסדירו באמצעות הליכים משפטיים, בכך אני מוצאת כי ישנה הודאה בקיומו של החוב והמסמך האמור משמש כראשית ראיה לקיומה של עילת תביעה ואשר נערכה בידי שולחו של המבקש.
...
על כן, בנסיבות אלה נחה דעתי לקבוע כי התביעה הינה תביעה לסכום קצוב.
הכתב הנדרש אינו חייב להיות ראיה מלאה על עילת התביעה, על כל פרטיה ודרדוריה ודי במה שקרוי "ראשית ראיה".
מן המקובץ לעיל ניתן לקבוע במפורש כי על הראיה לתמוך בתביעה עצמה ולא בקיומה של התחייבות או בקיומו של הסכם בין הצדדים כפי שטען המבקש.
סוף דבר
לאור כל המקובץ ולאחר שנתתי דעתי לכלל המבחנים הקבועים בפסיקה בתקנות באשר לתביעה בסדר דין מקוצר, אני קובעת כי הבקשה למחיקת כותרת תדחה.