הפסיקה הכירה בכך ששיהוי רב עשוי להעיד על ויתור של נושה, או זוכה ככל שמדובר בתיק הוצאה לפועל, על זכותו לגבות את החוב לו הוא זכאי.
נוכח פטירתו של ישראל בשנת 2015, הגישה המשיבה את תביעתה השנייה בשנת 2017 רק כנגד העותרת, אף שלא חל כל שינוי ברישומיה, ומכאן למסקנה לפיה המשיבה ויתרה למנוח על כל החוב נשוא תיק ההוצאה לפועל בשנת 2010.
המשיבה לא ידעה ולא יכלה לדעת כי תיק ההוצאה לפועל ניסגר על ידי לישכת ההוצאה הפועל ולכן גם לא ניתן לטעון כי היא זנחה או ויתרה על התשלומים המגיעים לה. אף את טענת ההתיישנות של העותרת יש לדחות, כי משניתן פסק דין בתובענה, ככל שהזכאי לא פעל לגבותו, הרי שנתבע יוכל לעלות טענת היתיישנות רק בחלוף 25 שנים ממתן פסק הדין, וממילא בהיבט של מירוץ ההתיישנות, לנוכח 3 השנים בהם התיק היה פעיל, יש לספור את תקופת ההתיישנות, לכל היותר, מיום 14.1.2013, כך שאין חולק כי במועד בו ניפתח התיק מחדש (12.9.2021) לא חלפו 25 שנים.
...
המשיבה, מנגד, טוענת כי אין בסיס לעתירה לגופה, וכי דין העתירה להידחות אף מחמת האיחור והשיהוי שבהגשתה.
טענותיה אלו של העותרת אין בידי לקבל.
משקבעתי כי אין לראות בהתנהלות המשיבה כוויתור ביחס לחלק החוב שלא נתבע במסגרת התביעה השנייה משנת 2017, כנטען על ידה, ממילא אף אין בידי לקבל את טענתה לוויתור מצד המשיבה באשר לחובו של המנוח ישראל, באופן הגורר הפטר אף לגביה מכוח סעיף 55(ג) חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.
סוף דבר – העתירה נדחית.
