סגירת מסעדה טרם תום תקופת השכירות

עוד עולה מהתצהיר, כמו גם מעדות התובע, כי הטעם לסגירת המסעדה נעוץ במצבו הרפואי המתואר לעיל; כי בתקופה הראשונה בעבודה כשכיר במסעדה הוא התעצבן על המלצרים והעובדים, דיבר אליהם בגסות ופוטר מעבודה זו לאחר שדחה בקשתו של א.מ., שאותה העת שימש כמנהל המסעדה, לעבודה במשרה מלאה; התפטר מעבודתו כמזנונאי במלון דן פנורמה בתל-אביב נוכח הקושי בבצוע העבודה האינטנסיבית; התפטר גם מעבודתו כפקח ושומר בפארק דרום נוכח הקושי "בישיבה באותו המקום"; בלית ברירה ומשלא היתקבל לעבודות אחרות, חזר לעבודה כשכיר במסעדה ונוכח מצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה והקושי בבצוע העבודה, נדרשה העסקת עובד נוסף והתובע פוטר [ראו תצהיר העדות הראשית של התובע ועדותו בעמודים 1-13 לפרוטוקול].

עדות התובע כאמור בכל הנוגע להשפעת נכותו הרפואית על כושר עבודתו מתיישבת עם תצהיר העדות הראשית כמו גם עדותו של א.מ. הבעלים הנוכחי של המסעדה, מהם עולה, כי לאחר התאונה, התובע הודיע, כי נבצר הימנו להמשיך ולהפעיל את המסעדה נוכח מצבו הרפואי; אביו, הבעלים של הנכס בו הוקמה המסעדה, הסכים לבטל את הסכם השכירות לפני תום תקופת השכירות; המשיך להפעיל את המסעדה בעצמו והעסיק את התובע כטבח שכיר במשרה חלקית; התובע "הכיר את העבודה" ו- "עבד טוב" ואולם היה נתון למצבי רוח, בגינם התקבלו תלונות מצד עובדי המסעדה; "היה הולך באמצע ארוע ואומר לא יכול לעבוד יותר, כואב לי שם ופה..."; ביקש ממנו להגדיל הקף עבודתו במסעדה נוכח הגידול בהזמנות, והאחרון סרב בטענה "שקשה לו ואינו יכול" ולכן פוטר; בשנת 2016 ביקש התובע לשוב לעבודה במסעדה ומתוך היתחשבות במצבו, הוחלט להעסיקו בהקף עבודה מצומצם ובשכר הנופל משכרו הקודם כשכיר במסעדה; התובע עבד לאט ונידרש להפסקות, היה עצבני מאוד והתקשה בקבלת ביקורת, לא הצליח לעבוד הרבה שעות והתקשה בעבודה פיזית; בנסיבות אלו, בהן נבצר מהתובע למלא תפקידו, נדרשה העסקת עובד נוסף ובסופו של יום הוא פוטר בשנית [ראו עמודים 24-27 לפרוטוקול].

...

עם זאת, בשים לב לנכויות הזמניות שנקבעו לתובע בחוות-דעת המומחה בתחום האורתופדיה ומסקנתי בדבר נכותו התפקודית נכונה אני להניח, כי הוא נדרש ויידרש גם בעתיד, בכל זאת, לעזרה החורגת מעזרה רגילה של בני משפחה ואני סבורה, כי בנסיבות העניין יהא זה נכון וראוי לפצותו בראש נזק זה לעבר ולעתיד בפיצוי גלובאלי על דרך האומדנה בסך של 20,000 ₪.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך כולל של 266,239 ₪, כמפורט לעיל.

כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע החזר אגרת בית-משפט, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתה בפועל וכן שכר-טרחת עו"ד כדין.

בנסיבות אלה תשקול התובעת את הארכת השכירות במושכר וזאת בכפוף לתנאים הבאים: חיובה בדמי שכירות יותנה ביכולתה להפעיל מסעדה במושכר; הנתבעת לא תתחייב בהסכם חדש עד לקבלת היתר לשימוש חורג במושכר או עד להחלטת הועדה המקומית בבקשה; ככל ותאלץ התובעת לסגור את המסעדה תודיע לנתבעת 14 יום בטרם סגירתה והמושכר יפונה מכל ציוד לאלתר (המכתב צורף כנספח ח' לתצהיר מר פריצקר).

התובעת החליפה את השוכרת הקודמת אשר עזבה את המושכר לפני תום תקופת השכירות והוראות ההסכם שנכרת עימה זהים.

לא זו אף זו, עדי התובעת הציגו גרסות סותרות ביחס לתקופה בה הייתה המסעדה סגורה אך בשל צו הסגירה, להבדיל מהצורך לבצע שיפוצים במושכר: לדברי מר קונסטנטין סבין שפצו את המסעדה כי לא יכלו להפעיל אותה בשל צו הסגירה (עמ' 18, ש' 1-10).

...

אני דוחה את טענת התובעת להפסד הכנסה.

ה - סופו של דבר אשר על כן, מכל אחד מהטעמים שהובאו לעיל ומכולם כאחד, אני מורה על דחיית התביעה.

התובעת תשלם לנתבעת שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 35211-02-18 ריאליטי קרן השקעות בנדל"ן III, שותפות מוגבלת ואח' נ' א.י. נהוראי השקעות ומסעדות בע"מ ואח' תיק חצוני: לפני כב' השופט אבי כהן תובעות 1. ריאליטי קרן השקעות בנדל"ן III, שותפות מוגבלת 2. טייגר ג'וי השקעות ישראל בע"מ 3. הפניקס חברה לביטוח בע"מ 4. הפניקס פנסיה וגמל בע"מ 5. ריאליטי ניהול ארנה בע"מ כולן ע"י ב"כ עוה"ד ד"ר גלעד וקסלמן ממשרד עו"ד הרצוג, פוקס נאמן נתבעים 1. א.י. נהוראי השקעות ומסעדות בע"מ 2. יהודה עמר 3. אבישי עמר כולם ע"י ב"כ עוה"ד עמית חרחס החלטה

כמו כן, נטען כי הפרת ההסכם הנ"ל מקורה בכך שהנתבעת 1 פינתה את המושכר זמן רב לפני תום תקופת השכירות ובנוסף השאירה אחריה חובות רבים בגין אי תשלום דמי שכירות ואי ביצוע תשלומים נוספים בגין המושכר.

עוד נטען כי בהליך תא"ק הנ"ל, ביהמ"ש החליט ביום 21.4.2021 כי, בין היתר, לאור ההחלטה שניתנה שם ביום 16.12.2020 על בקשת הנתבעים מיום 6.11.2020 לעכב את ההליכים בתא"ק הנ"ל בשל הליך תלוי ועומד, וזאת עד להכרעת ביהמ"ש המחוזי הדן בהליך הנוסף בשאלת האחריות, המזכירות תסגור בשלב זה את התיק (בהליך תא"ק הנ"ל).

...

ממילא הצדדים שלנו מיוצגים בהליך הנוסף על ידי אותם משרדי עו"ד, ומשכך אני סבור ובטוח כי הצדדים ערים ומודעים לכל המתרחש בהליך הנוסף.

לסיכום ההליכים בתיק שלנו מעוכבים עד להחלטה אחרת, לאור התנהלות ההליכים בהליך הנוסף.

בנסיבות החלטתי זו איני מוצא מקום לדון ולהכריע בבקשת המחיקה ובבקשה המקדמית, ואף איני קובע אם יש או אין מקום להכריע בהן לגופן בנסיבות כולן.

על פי המבקש - משחוב השכירות הנטען מתייחס למועד המאוחר לתום תקופת השכירות לפי הסכם השכירות, ומשנחתם הסכם שכירות חדש, שהנו הסכם התוספת "ללא שטרות וללא ערבים", לא הייתה המשיבה רשאית לעשות שימוש בשטרות לשם גביית החוב האמור.

המבקש אף סומך את הפטור מתשלום דמי שכירות על הוראות הסיכול המעוגנות בסעיף 15 לחוק השכירות והשאילה תשל"א-1971 [להלן – "חוק השכירות והשאילה"] ובסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 [להלן – "חוק החוזים תרופות"] על טענות המבקש המתוארות בסעיף 6 לעיל סבות אותן הילכות שסלל בית המשפט העליון מקדמת דנא והן כי חובה על המתנגד להיכבד ולפרט בתצהירו את כל העובדות עליהן הוא מבקש לבסס את הגנתו והוא אינו רשאי להסתפק בטענות כלליות [ראו מע"א 170-60 חיים קופלזון נ' ארגון העצמאים נכי מלחמת השיחרור (1960), ועד רע"א 8123-18 זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (2018)], כי: "אם המבקש בהיחקרו, בעצמו משמיט את היסוד לעובדה שהוא טוען לה — רשאי השופט להסיק שהגנתו הנה ״הגנת בדים״ [ע״א 241-61 מנהיים, ואח׳ נגד ניקולםבורג, פ"ד טו' 2425 (1961)], כי לא תנתן רשות להיתגונן כאשר ההנחה העובדתית שבתצהירו קורסת אל מול חומר הראיות כולו כפי שהובא לפני בית המשפט, וזאת שעה שבחינתו של החומר אינה מצריכה כניסה לשיקולי מהימנות או הכרעה בין גרסאות נוגדות, אלא עניין לנו בגירסה אחת המופרכת מניה וביה באופן שלגבי המסקנה המשפטית לא נשאר ממנה מאומה, וכי במקום בו ניתן להסיק על אתר כי אף אם יוכחו כל העובדות שהמבקש טוען להן לא תעמוד לו טענת הגנה משפטית ראויה דין הבקשה להדחות [ע"א 469-87 בורלא נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד מ"ג (3) 113 (1989)].

כל זאת אחר שהטענה בדבר אי הפעלת בית הקפה כתוצאה מהסגר שהוטל בעקבות התפרצות מחלת הקורונה הועלתה בהתנגדות באופן כללי וטלגרפי ולא נפרטה כנדרש לפרטיה המדויקים, לרבות בנוגע למועדיה ולהשלכותיה על ניהול עסקי המבקש במושכר, ואחר שהמבקש חזר בו בחקירתו הנגדית מטענתו בתצהירו כי המשיבה נתנה הסכמתה לאי תשלום דמי שכירות בעת "התפרצות המחלה והחלת הסגר", ואדרבא – הודה כאשר הוצגו לו שיקים שמסר למשיבה לצורך כסוי מאוחר של חוב דמי השכירות בגין אותה תקופה ולא כובדו [מש/4], כי "בתקופה הנ"ל ניפגשנו עם עו"ד אלעד חלפון ולאחר שיחה עם המשכירה סוכם שאת החודשים הנ"ל נפרוס ולכן השיקים", תוך שהוא מעלה גרסה חדשה מופרכת מתוכה לפיה: "לא היה חוב, סיכמנו שלפנים משורת הדין אנחנו נספוג ונגיע להסכמות בעיניין. אני לא מכחיש שהגעתי להסכמות בעיניין וחתמתי על זה", ומסביר: "לאחר הסגר הראשון מחוסר ידע ותמימות הבנו, עשינו את הפעולה הזאת של פריסה ולאחר היתייעצות עם עו"ד, לאחר ייעוץ שקבלתי הבנתי שיש אפשרות שאני לא צריך לשלם עבור התקופה הנ"ל בגלל הסגרים". כשעומת המבקש עם כך שביום 24.10.21 כתב למשיבה בדוא"ל: "לא אמרתי שלא מגיע לך ולא תקבלי, כן אמרתי בפגישה בינואר שלעניין הכסף במהלך פברואר שנדע מתי מיועדות פתיחת המסעדות נשב ונסכם בינינו החל ממתי ואיך נסדר את היתרה", וכן "בשום שלב לא נאמר על ידי שלא מגיע לך" השיב רק: "זה משפט שהוא חלק מהתכתבות יותר ארוכה". כאפיקומן יוצג הדיאלוג הבא מתוך חקירת המבקש: "ש. בתקופה שהמסעדה פעלה אתה טוען שהיית סגור, המסעדה עבדה עם משלוחים?

...

לביצוע השטרות התנגדו גם חותמים נוספים על השטרות שניתנה להם הרשות להתגונן בהסכמה במסגרת החלטתי מיום 23.10.22.

המבקש אף סומך את הפטור מתשלום דמי שכירות על הוראות הסיכול המעוגנות בסעיף 15 לחוק השכירות והשאילה תשל"א-1971 [להלן – "חוק השכירות והשאילה"] ובסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 [להלן – "חוק החוזים תרופות"] על טענות המבקש המתוארות בסעיף 6 לעיל סבות אותן הלכות שסלל בית המשפט העליון מקדמת דנא והן כי חובה על המתנגד להיכבד ולפרט בתצהירו את כל העובדות עליהן הוא מבקש לבסס את הגנתו והוא אינו רשאי להסתפק בטענות כלליות [ראו מע"א 170-60 חיים קופלזון נ' ארגון העצמאים נכי מלחמת השחרור (1960), ועד רע"א 8123-18 זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (2018)], כי: "אם המבקש בהיחקרו, בעצמו משמיט את היסוד לעובדה שהוא טוען לה — רשאי השופט להסיק שהגנתו הינה ״הגנת בדים״ [ע״א 241-61 מנהיים, ואח׳ נגד ניקולםבורג, פ"ד טו' 2425 (1961)], כי לא תינתן רשות להתגונן כאשר ההנחה העובדתית שבתצהירו קורסת אל מול חומר הראיות כולו כפי שהובא לפני בית המשפט, וזאת שעה שבחינתו של החומר אינה מצריכה כניסה לשיקולי מהימנות או הכרעה בין גרסאות נוגדות, אלא עניין לנו בגרסה אחת המופרכת מניה וביה באופן שלגבי המסקנה המשפטית לא נשאר ממנה מאומה, וכי במקום בו ניתן להסיק על אתר כי אף אם יוכחו כל העובדות שהמבקש טוען להן לא תעמוד לו טענת הגנה משפטית ראויה דין הבקשה להידחות [ע"א 469-87 בורלא נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד מ"ג (3) 113 (1989)].

נוכח סכום התביעה אני מורה כי משניתנה רשות להתגונן לכלל המתנגדים במסגרת התיקים המאוחדים שבכותרת ההחלטה, ינוהל ההליך המאוחד כתיק במסלול דיון רגיל.

המזכירות תגדיר את התיק המאוחד כתיק במסלול דיון רגיל – ת"א. בהתאם לסמכותי לפי סעיף 20 (ו) לתקנות אני מורה לתובעת להגיש עד ליום 7.12.22 כתב טענות משלים לבקשה לביצוע שטר המפרט את נסיבות התביעה השטרית באופן הנדרש בהתאם לסעיפים 11 (1), ו-11(3), לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט - 2018 (להלן: "התקנות").

עם פרוץ מגיפת הקורונה, מכוח תקנות שהותקנו על ידי שר הבריאות החל מיום 15.3.2020 ניסגרו המסעדות ובתי הקפה בישראל, וביניהם גם התובעת נאלצה לסגור את המושכר.

כפי שהוסכם "בכל מקרה השוכרת תהיה חייבת בתשלום מלוא דמי השכירות וכל יתר התשלומים בגין המושכר לכל תקופת השכירות אף אם לא עשתה במושכר שימוש, או שפינתה ו/או החזירה את המושכר למשכיר לפני תום תקופת השכירות מכל סיבה שהיא" (סעיפים 3.1 – 3.2 להסכם השכירות).

...

לאור כל האמור, לא מצאתי כי הנתבעת הפרה את ההסכם או קיימה אותו בחוסר תום לב. התובעת היא זו שהפרה את ההסכם הפרות יסודיות, ועל כן מצאתי כי דין התביעה העיקרית להידחות ודין התביעה שכנגד להתקבל.

לסיכום, על הנתבעים שכנגד לשאת בפיצוי הנתבעת בגין הפרת הסכם השכירות ובגין הנזקים שנגרמו לנתבעת את רכיבי הפיצוי הבאים: סך של 13,504 ₪ בגין חובות התובעת לעירייה.

לסיכום התביעה העיקרית נדחית.