סגירת כבישים בשבתות ובחגים: סגירת כבישים בימי מנוחה

בהתאם להודעת התעבורה פרושו של תמרור 401 הוא "כביש סגור בשני הכיוונים בפני כל רכב" ופירושו של תמרור 439 הוא "תמרור למסר מחייב שלגביו אין תמרור בלוח התמרורים. הוצב התמרור מתחת ובצמוד לתמרור אחר, יחול האמור בו בתוספת לתמרור שמעליו ובצמוד לו". המחלוקת בין הצדדים הנה באשר למסר המחייב בתמרור 439 בו נכתב "שבתות וחגים". עבירות אחריות קפידה והנטל המוטל על רשות התמרור בנסוח תמרורים עבירת אי ציות לתמרור הנה עבירת אחריות קפידה.

בית הדין הארצי קבע, בהתאם לעניין יעקוביאן, כי בהעדר הגדרה מפורשת של המונח "שבת" בחוק שעות עבודה ומנוחה, יש לפרשו בהתאם לסעיף 1 לחוק יסודות המשפט, תש"ם-1980 בזיקה למורשת ישראל.

...

החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

סבורני כי במקרה דנן ישנה אפשרות שאינה בלתי סבירה להבין את המסר על התמרור לפיה לא קיימת הגבלה לכניסה לדרך בה הוצב ביום שישי במיוחד כאשר מדובר ברכב החולף על פני התמרור ומשכך מחייב קליטה מהירה ומיידית של המסר.

משכך, אני סבורה כי המסר "שבתות וחגים" בתמרור 439 אינו חדש משמעי ומאפשר יותר מפרשנות אחת, באופן המעלה ספק לטובת הנאשם.

היתקיימה חלופת מכתבים ערה בין הצדדים בענין זה, כמו גם שתי פגישות של ראש המועצה המקומית גני סביון, מר מוטי לנדאו, לבין המשיב (פגישה מיום 24/9/19 ופגישה מיום 17/6/20), שבהן שב ודרש ראש המועצה לפעול לפתיחת הדרך בשבתות ובחגים, וכן מסר למשיב עצומה מיום 11/6/20, החתומה ע"י כ-200 מתושבי סביון, למנוע את המשך סגירת הכביש, ולהמנע ממתן אישור לסגירת הכביש.

אולם, לצד השיקול הדומינאנטי, התעבורתי, רשאית היא לשקול גם שיקולים מישניים, כגון האנטרס של הציבור הדתי להבטחת מנוחת השבת בהתאם לאורח חייו ולמניעת פגיעה ברגשותיו (ענין חורב, בפיסקאות 72, 76).

...

ושנית, גם בהנחה שהיתה חובה על המשיב לבדוק את סוגיית הנגישות לביתם של תושבי הרי יהודה ותושבי השכונות הסובבות את הרי יהודה, והמשיב לא עשה כן, הרי שאלה אינם עותרים כאן, וסביון אינה מייצגת אותם בעתירה זו. כיצד קשור הענין הזה, של הנגישות לבית, לתושביו החילוניים של יישוב אחר? לתושבי סביון משמש רחוב הרי יהודה אך דרך מעבר, וכאמור בענין חורב (עמ' 163), "לגבי אנשים שרחוב בר אילן משמש להם אך דרך מעבר, יכול שזכותם תיסוג (או תוגבל) מפני זכויות רוב האנשים המתגוררים בצד הכביש (הגורם השני), והוא – אם קיימות דרכי מעבר חלופיות ראויות וסבירות". וכן (שם, בעמ' 67): "בכל הנוגע לזכותם של בני הציבור החילוניים המתגוררים מחוץ לשכונות החרדיות הנחצות על ידי רחוב בר אילן, והמבקשים להפעיל את חופש התנועה למעבר מחלק אחד של העיר לחלק אחר של העיר, הפגיעה של סגירת הרחוב בחופש התנועה שלהם נראית לי כפגיעה שאינה עולה על המידה הראויה. כפי שציינתי, כל שנדרש מהם היא סטייה בנסיעה, שמשך הזמן המקסימלי שלה אינו עולה על שתי דקות". באשר לטענה כי נעשתה כאן אפליה בין שני מקרים דומים, רחוב הצפון ורחוב הרי יהודה, ולו מטעם זה לבדו יש לקבל את העתירה, אינני סבור כך. ראשית, כפי שכבר צוטט לעיל (פיסקה 39), על המשיב לדון בכל מקרה קונקרטי לאור נסיבותיו המיוחדות.

גם הטענה בדבר פגיעה בזכות הטיעון של סביון דינה להידחות, ולו משום העובדה, שסביון העלתה את טענותיה הן במכתבים אל המשיב, והן בשתי פגישות שראש המועצה, מר לנדאו, נפגש עם המשיב, ושטח בפניו את טענותיו.

לפיכך, העתירה נדחית.

ואלו טענות התובעת: המלון - משתתפי הטיול ובהם היא ושני ילדיה, שוכנו במלון שונה מזה שהובטח בתחילה , דהיינו במלון "BENGJANHUI HOTELולא במלון ROSEDALE HOTEL & GUANGZHOU SUITES שהובטח להם בעת ביצוע ההזמנה. רמת המלון בו שוכנו לבסוף היתה נמוכה יותר (3 כוכבים במקום 4), איכות השירותים שניתנו בו היתה ירודה, לא היו בו בריכה, מיני בר ו/או כספת, חדר הכושר היה ממוקם במרתף והמלון עצמו היה מרוחק מבית חב"ד – מקום שהקרבה אליו היתה חשוב להם מאוד, לצורך ארוחות שבת וחג שמחת תורה שחל באותה תקופה. עוד טוענת התובעת כי בדיעבד הסתבר לה שהמלון המקורי בו אמורים היו משתתפי הטיול לשהות, ניסגר להזמנות מספר חודשים קודם למועד ביצוע הזמנתה.

האוטובוס - באחד מימי הטיול, במהלך נסיעה באוטובוס קטן וצפוף, כשל הנהג באומדן גובהו של גשר מעל הכביש והיתנגש בו באופן שגרם לבהלה והדיפת משתתפי הטיול ממקומות ישיבתם.

גרסת התובעת בעדותה בפני חזרה התובעת על כל הטענות דלעיל, ותיארה את הליקויים ותחושות האכזבה והתסכול שהציפו אותה ואת ילדיה במהלך הטיול, כך: "...כשיצאנו לטיול למעשה חצי מהיום היה בעצם להגיע למלון, שלא היה מה שקבלנו. המדריך ירון אפילו הודה בפנינו בפורום מלא באוטובוס שהמלון המיועד היה אחד וקיבלנו אחר, וכולם התרעמו על זה... כשהגענו למלון הוא לקה בהרבה חיסרונות. אני לקחתי חדר לשלוש נפשות כדי להקל מבחינה כספית, בחדר לא היה ארון, היו קולבים שאיך שהוא על המראה היו תלויים, החדר היה ממש עם קילופי צבע, באמבטיה המים לא זרמו כמו שצריך, היה צריך לעמוד בתוך שלולית או לפמפם שהמים יחלחלו לביוב. חדר האוכל, אם לא ירדת בשש וחצי אז המנות שהיו על השולחנות חוסלו ואם ביקשת חלילה למלא משהו, העובדים במקום פשוט או שהם קולניים בטבעם או שקצת הרימו את הקול שלהם בצורה אגרסיבית...". לשאלתי האם הבהירה לנתבעת מראש את ציפייתה לכך שהמלון בו ישהו יהא קרוב לבית חב"ד, השיבה התובעת: "... לנו חשוב היה שהמלון יהיה קרוב לבית חב"ד, בדקנו את זה באופן עצמאי. לא אמרנו לחברה שזה חשוב לנו, אבל המלון המקורי היה ליד בית חב"ד והמלון החלופי לא...". בנוסף לכל אלה טענה התובעת כי במלון המדובר לא היו כספת ובריכה, התלוננה אודות ריבוי הסיורים בשווקים, על העידר הפסקות למנוחה והתרעננות במהלך היום ועל מחירים גבוהים במיוחד לפעילויות ה"אקסטרה" שהוצעו להם: "...בגלל שחברי הקבוצה ביטלו טיולי אקסטרה למיניהם, מופעים וטיפולים, מה שקרה שכל הביטולים הביאו למצב שהמדריך כעס מאוד על הקבוצה, שומעים אותו ברמקול, שזה לא ייתכן, שזו קבוצה ראשונה שמבטלים טיולים ולא לוקחים טיולי אקסטרה והיחס שלו השתנה מאוד. הוא קיצר את משך הפעילויות...". לתמיכת טענותיה הפניתה התובעת להליך דומה אותו יזמו משתתפים אחרים בטיול כנגד הנתבעת בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב (ת"ק 16483-01-20), שבו הגיעו הצדדים לידי פשרה, לאחר שגירסת המדריך ירון נשמעה.

...

בנוסף לכך הגישה התובעת דיסק און קי (ת/1) הכולל תמונות של המלון בו שוכנו חברי הקבוצה בסופו של דבר, והקלטות של שיחות שהתקיימו בשעתם בינה ובין משתתפים אחרים בטיול, לבין המדריך.

דיון והכרעה לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, נדרשתי לראיות שהונחו בפני ועיינתי בפרוטוקול הדיון שהתקיים בתיק הנוסף, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

במצב דברים זה, אני סבורה כי העובדה שהנתבעת מכרה לתובעת את חבילת הטיול בחודש ספטמבר 2019 ככזו הכוללת את המלון המקורי, חרף העובדה שכבר בחודש יולי, דהיינו כחודשיים לפני כן, ידעה ש"המלון סגור להזמנות" – כך לדברי המדריך שהעיד בהליך הנוסף ולא זומן לעדות בהליך שלפני, עולה כדי הטעיה בהקשר המסוים הזה.

מפני כל אלה, בהעדר ראיות קונקרטיות לשאר תלונות התובעת, אך לנוכח התרשמותי הכללית כי מדובר היה בטיול שלכל הפחות לא קדם לו הליך של תיאום ציפיות בין הנתבעת ללקוחותיה, ובהתחשב בתמורה החלקית שאלה בכל זאת קבלו תמורת כספם, החלטתי לקבל את התביעה בחלקה ולחייב את הנתבעת לפצות את התובעת בסכום של 3,000 ₪.

מונה 4:32 נראה שב"ח נוסף לבוש חולצה אדומה וחובש כובע מגן מונה 6:15 נראה המבקש לבוש חולצה שחורה מהמותג KARL, מכנס ג'ינס וכובע קסקט, חובש משקפי שמש, מסיכת קורונה על הסנטר, ולידו מימין עומד סוהיל לובש מכנסיים שחורים וחלוצת פסים אפור לבן בסירטון נוסף, נראה רכב אאודי ל.ז 43982802 בצבע אפור חונה באתר הבניה, ומאחוריו נראה רכב הסעות לבן תימלול – 00:01 גבר עם שיער ארוך וחולצה לבנה אומר "לא ייתכן שעבדו בחגים ושבתות" 00:16 הגבר אומר "אני לא גר פה, אני באתי לעשות טיול. גם ליד הבית שלי עובדים בשבתות ובחגים אבל אתם פעלתם להוציא אותם משם..." שוטר "אני צריך לבדוק קודם כל עם העיריה אם בכלל העבודות שלהם מאושרות אם הם מאושרות זה משהו אחר" מונה 0:29 שוטר : מה העניינים, מאיפה אתה? שב"ח: מהשטחים .

מבקש: אני רוצה להיתקשר לד'אמן, רוצה להשיג את השם של הבחור, לא יודע שילך לבית חולים שידבר עם המשפחה שלו, בסוף יסגרו (לא מובן) זה חזיר אחותו זונה, אתה מבין? אני רוצה להיתקשר לד'אמן, אני רוצה לדעת, שכחתי את השם של הבחור, אבו עאייש אבו עיש לא יודע, הוא אמר לי מירכא, שאמרתי לו סטיב וד'אמן נהיה חיה שיחה נוספת בין השניים בשעה 10:42 – מבקש: אני דברתי עם ד'אמן, ד'אמן אמר לי לבוא אליו למגרש.

ואלה באו להזיז אותם, הוא דרס את השוטרים תימלול שיחות מהנייד של סוהיל – 8:54 חג' יש מישהי כאן אומרת לנו אל תעבדו יש חג, קח תדבר איתה שכנה: אי אפשר לנוח אנחנו כל היום נושמים אבק סוהיל: כן, אבל יש לנו אישור מהעירייה גברתי שכנה: מה איכפת לי האישור מהעירייה מה זה מעניין אותי.

טביעת כף יד ימין בחלקו הפנימי של חלון בדלת שמאלית קדמית (נהג) נמצאה זהה לטביעת כף יד ימין של המנוח דו"ח צפיה במצלמות עריית נהריה – 10:01 רכב המשיב נראה מגיע לכיוון הזירה 10:13 הרכב נראה נימלט מהזירה לכיוון כביש 4 הובלה שיחזור והצבעה עם המבקש 26.9 – סביבות השעה 9 קיבל טלפון מעובד שלו בשם סוהיל ששכנים הגיעו והפסיקו את העבודה של הפועלים.

...

שני פצועים אני נראה לי שאחד מהם הוא גמור, הוא דרס אותו עם האוטו והשני גם כן, אל תזוז אחי אל תזוז.

הימצאותן של החבלות בצד הנגדי זו לזו תומכת במנגנון מעיכה בין שני משטחים, כאשר צד ימין נשען על הקרקע וצד שמאל פנה לחפץ/רכב שבר ציר הוא ממצא מאפיין וצפוי במנגנון מעיכה לסיכום -הממצאים החבלתיים מתיישבים עם נסיבות של מעיכה (דריסה) תחת גלגלי רכב חוו"ד מעבדת סימנים – בהשוואה בין נעלי השוטר אמיר אבו ריש לבין עקבת נעל על גבי חלקה החיצוני של דלת שמאלית קדמית נמצא חוסר התאמה מהותי.

וכך נקבע בת"פ 4781-05-18 מ"י נ' בארי מירזייב, מיום 5.3.20 - "ניתן לחשוב על מקרים חריגים בהם נהג דורס הולך רגל בכוונה וגורם למותו אגב כך, וחרף זאת לא מיוחסת לו המתה בכוונה. כך כאשר אין כל אינדיקציה כי הנהג ביקש להמית דווקא את אותו אדם, וחזקת הכוונה נסתרה או שנותר לגביה ספק סביר מנסיבות העניין והראיות שהוצגו. במקרים חריגים שכאלה אך מתבקשת קביעה כי אותו אדם היה לכל הפחות שווה נפש לאפשרות שתוצאה זו תתרחש. " (הדגשות אינן במקור) ובהמשך – "נאשם בהחלט יכול להיות בהלך רוח של סערת רגשות או התרגשות בעקבות אירוע בו הוא נמצא ואולם תוך כדי אותו אירוע יכול הוא להיות שווה נפש ביחס לתוצאות הצפויות מהתנהגותו." לאור האמור לעיל, אני קובע כי עוצמת התשתית נותרה איתנה ואין מקום לטענת הכרסום.

ביום 30.10.2022 החליט המנהל הקהילתי של השכונה (להלן: המנהל הקהילתי) כי הבריכה תהיה סגורה בשבת ובחג (להלן המונח שבת יכלול את כלל ימי המנוחה כהגדרתם בפקודת ימי המנוחה, תש"ח - 1948)).

התובעים מפנים לבג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה ואח' פ"ד נא(4)1 (1997)(להלן: פרשת בר אילן), שם הורה בית המשפט על סגירת כביש בר אילן שנימצא בלב שכונה חרדית, לתנועת כלי רכב בשבת, נוכח הפגיעה ברגשות הדת שהייתה "מעבר לרמת הסיבולת הנתפסת כראויה" (פסקה 58 לפסק הדין בפרשת בר אילן) "פגיעה חמורה ורצינית" (שם, פסקה 79).

...

כפי שציינתי לעיל, בנסיבות שבהן דרישת התושבים שומרי השבת חורגת מין האיזון שנקבע בחוק העזר, אני סבורה שרק פגיעה כבדה וקשה ברגשות הדת תצדיק להתחשב בכך.

סוף דבר נוכח האמור אני מקבלת את התביעה ומורה על הפעלת הבריכה בשבת לתקופה בת שנתיים, לשם שירותי שחייה בלבד (כשגג הבריכה סגור).

בסופו של דבר, יום השבת הוא יום המנוחה של כולנו, ובדרך כלל, גם מי שאינו שומר שבת כהלכתה, נהנה מן מהשלווה שהשבת משרה במרחב הציבורי.