סגירת דלת על אצבע: תביעת פיצויים בגן ילדים

אשר לאופן הסגירה של הדלת, מעיון בחוות הדעת עולה כי נרשם בה "ודלת המכונית ניסגרה על האצבע השנייה ביד ימין...". לא מצאתי כי ניתן לייחס חשיבות רבה לתאור זה בנוגע לאחריות לסגירת הדלת, מאחר שהמומחה נידרש לבדוק את מצבה הרפואי של התובעת ולא את נסיבות הארוע ועל כן לא נמצאתי כי אפשר להסיק ממלל זה שתיאורה של התובעת בכתב התביעה אינו נכון.

אף שרווחיות העסק של התובעת עלתה מאז התאונה, אני סבורה כי אין להיתעלם מכך שנקבעה לתובעת נכות משמעותית בידה הדומינאנטית אשר ייתכן ובעתיד תשפיע על כושר ההישתכרות שלה, במיוחד אם מטעם כלשהוא לא תוכל להמשיך ולהפעיל את הגן ותיאלץ לחפש עבודה כשכירה, מן הסתם בתחום בו היא עוסקת כיום, כלומר בטיפול בילדים.

מתום התקופה האמורה ועד ליום הגשת הסיכומים (כחמש שנים) היא תובעת פיצוי בסכום של 20,000 ₪ ובסה"כ ברכיב נזק זה היא תובעת סכום של 40,000 ₪ (התחשיב מגיע ל – 50,000 ₪ אולם בסיכום מבקשת התובעת סכום של 40,000 ₪ בלבד).

...

אני סבורה כי אין מקום להניח כבסיס השכר של התובעת הכנסה גבוהה מזו, ללא כל נתון שיתמוך בכך.

ככלל, ככל שמדובר בעזרה המקובלת בין בני משפחה, אין מקום לפסוק פיצוי ברכיב נזק זה. במקרה זה, אני סבורה כי בהתחשב בתקופת אי הכושר הארוכה ובהתחשב בכך שמדובר בפגיעה ביד הדומיננטית של התובעת, העזרה שנדרשה הייתה מעבר למקובל בין בני משפחה ועל כן ראוי לפסוק פיצוי.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי אני מעמידה את הפיצוי המגיע לתובעת על סכום של 156,225 ₪ לפי החישוב הבא: הפסד שכר בעבר 35,000 ₪; גריעת כושר השתכרות 50,000 ₪; הפסד פנסיה 10,625 ₪; עזרת צד ג' בעבר 15,000 ₪; עזרת צד ג' בעתיד 20,000 ₪; הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד 5,000 ₪; כאב וסבל 20,600 ₪; סה"כ: 156,225 ₪ בנוסף אני מחייבת את הנתבעת לשאת בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪.

בנוסף, מאחר ומצד אחד לא הוכח כי הילדים השתוללו, ומצד שני לא הוכחה הסיבה בגינה ניסגרה הדלת על ידו של התובע, הרי שלא ניתן לחייב את הנתבעים 1-2.

לשם כך נקבעה הוראת סעיף 12.9.3 ו(5) ולפיה: "כנף הדלת תחובר אל המשקוף באמצעות צירי צד בעלי שתי כנפיים או יותר... בגן ילדים ובכיתות א'-ו' יש להתקין לאורך המשקוף האנכי (בצד הצירים), בין הכנף למשקוף, אלמנט שיכסה את המרווח וימנע אפשרות להכנסת האצבעות. אפשר לתכנן ולהתקין אלמנט מגומי שיתחבר לשני קצוות הכנף משני צדדיה, וזאת כדי למנוע לכידת אצבעות בעת סגירת הכנף (דוגמה לגומייה מסוג זה ראה בחברות האוטובוסים)." הוראה ספציפית זו לא סויגה כפי שסוייגה ההוראה עליה מסתמכת הנתבעת 4, ולא נקבע לגביה תקופת הערכות.

סוף דבר: ראיתי לקבל את התביעה ולקבוע כי הנתבעים 1-4 אחראים לפצוי התובע בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה מיום 8.10.2002, כאשר מובהר כי חבותם של הנתבעים כלפי התובע הנה ביחד ולחוד ואילו חבותם אחד כלפי השני הנה בהתאם לחלוקה כפי שפורטה על ידי בסעיף 40 לעיל.

...

בנסיבות, ועל אף כי הטענה שעקב הצורך לטפל בתובע נאלצה אימו להפסיד ימי עבודה וכפועל יוצא נפגע שכרה, נטענה בעלמא שכן אמו לא העידה וגם לא הוצגו מסמכים, הרי שבהתחשב בגיל התובע במועד התאונה ובעובדה כי עבר שני ניתוחים, ראיתי להניח כי אמו אכן נעדרה מהעבודה עקב הצורך לשהות לידו ולטפל בו. בהינתן כל האמור אני קובעת כי בנסיבות, העזרה אותה קיבל התובע מהוריו, ובמיוחד מאימו, חרגה מעבר לעזרה הסבירה המצופה מבני משפחה.

סוף דבר: ראיתי לקבל את התביעה ולקבוע כי הנתבעים 1-4 אחראים לפיצוי התובע בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה מיום 8.10.2002, כאשר מובהר כי חבותם של הנתבעים כלפי התובע הינה ביחד ולחוד ואילו חבותם אחד כלפי השני הינה בהתאם לחלוקה כפי שפורטה על ידי בסעיף 40 לעיל.

אשר על כן, ישלמו הנתבעים 1-4, ביחד ולחוד, לתובע סך של 103,500 ₪.

תקרית זו הביאה לנקיטת הליך פלילי כנגד הנתבעת והגשת התביעה דנן לפצוי בגין הנזקים הנטענים שנגרמו ע"י הנתבעת.

" ובנוסף (עמ' 9 לפסה"ד הנ"ל): "באשר ליום הארוע סיפרה על ההמתנה לילדות שיחזרו מן הטיול עליו לא הודע לה ולאחר מכן על רצונה לצאת עימן לגן השעשועים. היא סיפרה כי טרם צאתן מן הדירה שאלה את המתלונן באשר לדרכונים ואזי החל המתלונן לצעוק עליה ולדחוף אותה לעבר דלת הכניסה. על מנת למנוע ממנו לצעוק, היא ניסתה לסגור את פיו עם ידה. מאחר שהיה לו פצע מעל השפה, החל פצע זה לדמם כתוצאה מכך. היא הסבה את תשומת ליבו לכך והמתלונן הגיב על כך באומרו שיספר זאת לעורך דינו והמשיך לדחוף אותה לעבר דלת הדירה.

באשר לחבלה שנגרמה לאימו, ציינה כי אינה יודעת הכיצד נגרמה זאת ועל כל פנים היא מצרה על כך. היא הוסיפה כי קשה לה מאוד להאמין כי האצבע נישברה כתוצאה מן המגע היחיד שהיה לה עם ידה של האם, כאשר הסיטה אותה מאת ידה של בתה, ברם אם אכן מדובר בשבר, הרי שכאמור היא מביעה את צערה.

...

אמנם לגירסתה היה זה על מנת להגן על בתה מפני פעולתה של חביבה אשר גרמה כאב לבתה, ברם אפילו תאמר שבכך טענה היא, למעשה, להגנה עצמית, הרי שסוף דבר לא תוכל לעמוד לה הגנה זו. ברי, כי הגם שיתכן וניתן לקבל את הטענה כי חביבה הכאיבה בפעולתה אותה עת לבתה הקטנה של הנאשמת, הרי שלא היה בכוונתה של חביבה לסכן את הילדה או לגרום לה לנזק ולא נשקף לילדה סיכון ממשי ומיידי מידיה של חביבה ועל כן בנסיבות אלה ואפילו רצתה הנאשמת למנוע, אותה עת, את הכאב שנגרם לבתה, בוודאי שניתן היה למנוע זאת באמצעים פחותים יותר.

בעניין זה מקובלת עליי טענת ב"כ התובעים, כי ככל שסבלה הנתבעת נזקי גוף, אם בכלל, ממעשים כלשהם של התובעים, אין מקום לדון בהם בתיק זה, ועומדת לה הזכות לנקוט בהליך משפטי מתאים.

בנסיבות שתוארו שוכנעתי כי מעשי התובעת הובילו לנקיטת הפעולות נשוא התביעה ע"י הנתבעת.

לסיכום לאור האמור, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים כדלקמן: א. לתובע 1 סך של 5000 ₪.

עניינה של החלטה זו בשאלה, האם הארוע נשוא התביעה מיום 10.11.2019, בו נפגעה, לטענתה, התובעת, הנו "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: החוק).

בסעיף 4 לכתב התביעה טענה התובעת כך: "ביום 10.11.2019 בשעות הבוקר ירדה התובעת עם ילדיה על מנת להסיעם לגנים. הרכב מסוג ג'יפ חנה בחצר הבית בשיפוע. לאחר שהתובעת קשרה את הילד לכסא הבטיחות במושב שמאחורי הנהג והתכוונה לעלות לרכב לשם התחלת נסיעה, נטרקה דלת הרכב על כף יד שמאל שלה וגרמה לה לחבלה משמעותית בכך היד, לרבות באצבעות.". לכתב התביעה צורף, בין השאר, סיכום מלר"ד מבית החולים בנצרת, לשם הגיעה התובעת בשעה 9:30 בבוקר התאונה, ובו נכתב: "לדבריה ביום פנייתה ניחבלה באצבעות 3, 4 כף יד שמאלית לאחר טריקת דלת של רכב." בבדיקה נמצא דמם קל יבש סביב ציפורן אצבע 3 עם רגישות במישוש וכאב, וכן נתוק חלקי של ציפורן אצבע 4 עם חתך אורכי מעל לגליל המרוחק באספקט הוולרי עד למיטת הציפורן, עם דמם פעיל.

פגיעה של שתי אצבעות סמוכות יש בה כדי לחזק דוקא את גירסתה של התובעת לארוע התאונה, לפיה נפגעה מדלת שניסגרה על אצבעותיה ולא רק על אצבע אחת.

...

ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו, כי דין גרסתה של התובעת לאירוע התאונה להידחות, בהיותה עדות יחידה של בעל דין, ללא ראיות מסייעות כלשהן.

מכל האמור לעיל אני מקבלת את גרסתה של התובעת לאירוע התאונה וקובעת כי זו אירעה בעת התרחקותה של התובעת מהרכב, לאחר חגירת בנה לכסא הבטיחות, כאשר דלת הרכב נסגרה על כף ידה השמאלית שהונחה על מסגרת הדלת, כשבכוונתה היה להגיע אל מושב הנהג לצורך נסיעה.

סיכומו של דבר: סבורתני כי יש לקבוע, כי הכנסת תינוק למושב הרכב וחגירתו בכסא בטיחות הינן חלק אינטגרלי מכניסתו של הנהג עצמו לרכב לקראת נסיעה; אין באפשרותו להתחיל בנסיעה בטרם ישלים פעולות אלו.

אשר על כן, אני קובעת כי האירוע בו נפגעה התובעת הינו "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק, וכי הנתבעת חבה בפיצוי התובעת מכוחו.

עדת התביעה אביבית שירן, רעייתו של המתלונן, העידה כי במועד האירוע, בשעה 17.50 פתחה את דלת ביתה ושמעה צעקות.

הנאשם המשיך לקלל ואמר שיקרע את אשתו ואת הילדים, ותוך כדי כך הכה עם האצבע את בעלה בחזה.

בחקירתה הנגדית העידה, כי בשעה שהנאשם קילל, אביבית לא יצאה מהדירה, דלת דירתה היתה סגורה.

לדבריה, המתלונן הגן על עצמו, וגם נתן מכות לנאשם.

מנגד, הוצג מכתב (נ/3) שכתב המתלונן למחלקת התביעות של המישטרה, ובו ביקש להטיל על הנאשם אם יורשע, הפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק, שכן עקב הארוע מצבו הבריאותי התערער והוא מתקשה לעבוד.

הגם שמעשה התקיפה מצד הנאשם החל, בכך ש"דפק עם אצבעו על החזה של המתלונן" כפי שאופק העיד, הרי בתגובה, המתלונן דחף את הנאשם בחזהו, ואז הנאשם סטר לו. האירוע יכל היה להסתיים בשלב בו הנאשם "דפק עם אצבעו על החזה של המתלונן", אם המתלונן לא היה מגיב בדחיפת הנאשם בחזהו.

...

ממכלול הראיות מצטיירת התמונה הבאה: בנו של הנאשם נכנס הביתה בבכי ואמר כי ניסים שוב זרק את אופניו לשיחים, כפי שעשה גם באבר.

אני דוחה את גירסת המתלונן, לפיה פעל מתוך הגנה עצמית.

לא שוכנעתי, כי המתלונן "הניח אותן בצד" כפי שהעיד לראשונה בחקירתו הנגדית.