א) סעיף 41א לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע, שבתובענה בשל נזק לגוף על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (הבעלים) לפצות את הניזוק ואין נפקא מינה אם הייתה או לא הייתה התרשלות מצדו של הבעלים.
לאור הנימוקים שפורטו בהרחבה בפסק דין זה ולאחר שקבעתי שהתובע ננשך על ידי כלבו של התובע, יש מקום לדון בסכום הפיצוי שעל הנתבע לשלם לתובע בגין כך.
באשר לסכום הנזק, מסכים אנוכי לטענת הנתבע, שהסכום שנתבע על ידי התובע הוא סכום מוגזם ובלתי מוסבר וגם בעדותו בבית המשפט לא הצליח התובע להוכיח מדוע דווקא תבע סכום של 6,000 ₪.
...
מסקנה זו נובעת מן הנימוקים הבאים:
הנתבע עצמו, או מי מהעדים שהתייצבו בבית המשפט לא היה נוכח בזמן הנשיכה עצמה ולכן יש להעזר בחומר הראיות, כולל עדויות, כפי שהובאו בפני בית המשפט ואין קביעתו של הנתבע, שכלבו לא יכול היה לנשוך את התובע – חד משמעית.
בהיתחשב בעובדה, שהתובע הלך לחדר מיון לאחר הנשיכה ולאור הטיפול שקבל התובע – טיפול של שטיפה וחבישה (ראה בדו"ח הרפואי של חדר המיון) ומאחר ולא הוכח שהיה לתובע המשך טיפול בעניין, ולאור האמור לעיל, אין מקום להעניק לתובע הסכום שנתבע על ידו ובנסיבות אלה אני קובע כסכום פיצוי סביר ומתקבל על הדעת – לאור הממצאים שגם נקבעו בדו"ח חדר המיון-לסך של 1,500 ₪.
לפיכך, אני מחייב את הנתבעים, שניהם ביחד ו/או כ"א מהם בנפרד לשלם לתובע סכום הפיצוי שקבעתי בסך של 1,500 ₪ בצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה – 8/11/2010 – ועד התשלום בפועל.
בנוסף לכך, אני מחייב את הנתבעים, באופן סולידרי, לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 300 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.
