נשיכת כלב: תביעה לפיצויים בגין עוגמת נפש

עוד היא תובעת פיצוי בגין עוגמת נפש.

בתחילה הוגשה התביעה נגד בעל כלב אחר, אולם בדיון שהתנהל ביום 1.6.04 התחוור, כי אין מדובר בכלב המעורב בתקרית.

התרשמתי כי לא היתה נשיכה, אולם ברור, כי בעקבות המגע שבין שני הכלבים, נפלה העין של הכלב הקטן.

...

התובעת טענה כי לא היתה לה דרך אחרת לעבור בה, אולם הואיל ומדובר בפארק, אני סבור כי יכולה היתה לעשות מאמץ נוסף, לרבות החזקת שני הכלבים ברצועה קצרה יותר.

הנתבע טוען, כי הוצאותיה של התובעת לא היו צריכות לעלות על סך של 1,000 ש"ח. אין בידי לקבל טענה זו, שכן התרשמתי מהקבלות שהציגה לי התובעת, כי עלות הטיפול, כולל העזרה הראשונה שקבל הכלב הפגוע, עלו על הסך האמור.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 750 ש"ח. הסך האמור ישולם בתוך 30 יום שאם לא כן ישא הפרישי הצמדה וריבית כדין.

התביעה דנן היא לפצוי בגין עגמת נפש וטירחה שנגרמו לתובע בגין הארוע, כמו גם הרתעת אנשים דוגמאת הנתבע המסתובבים חופשי עם כלב מסוכן ללא רצועה ומחסום לפיו, ולא מושיטים עזרה – ארוע שתיאר התובע במילים "פגע וברח", כאמור.

וכך הוא קובע לאמור: "בתובענה בשל נזק לגוף שניגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצידו של הבעלים". ללמדך, כי האחריות בעיניין נשיכת כלב היא אחריות מוחלטת.

...

אומנם המוציא מחברו עליו הראיה ועל התובע, ככלל, לעמוד במאזן ההסתברותי הנדרש במשפט האזרחי כי כלב הנתבע הוא אשר נשכו, ומקום בו כפות המאזניים מעויינות, הרי שיש לדחות את תביעתו.

אני סבורה כי הכנסת כלבו של הנתבע תחת הגדרת "כלב מסוכן" והעובדה שלא היה לו זמם והוא אשר התקרב לכלב התובע, מעבירים יחד את הנטל לנתבע להוכיח שכלבו שלא נשך את התובע.

על כן, אני מקבלת את התביעה והנתבע יפצה את התובע בהוצאות טרחה ועגמת נפש בסך כולל של 3000 ₪, תוך 30 יום מהיום.

בפניי תביעה לפיצויים בעקבות נשיכת כלב.

בשים לב לכל אלו, ולכך שלטעמי עיקר הנזק הנו נזק בלתי ממוני, קרי, בגין עגמת נפש, ובהיעדר ראיות להוצאות כלשהן, מצאתי לנכון להעמיד את הפצוי לתובע על סך של 1,500 ₪.

...

המסקנה המתבקשת היא, כי הנתבעים נושאים באחריות מלאה לנזק שגרמה כלבתם לתובע.

הנזק לאחר שעיינתי בתיעוד הרפואי ובתמונות שהציג התובע, אני סבורה כי אין מדובר בנזק חמור או משמעותי.

סוף דבר אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 1,500 ₪.

ואולם, לאחר ששמעתי מפי הנתבעת כי לה עצמה "אין שום קשר עם הכלב הזה" ונוכחתי לדעת כי הנתבע עצמו לא היה בבית באותה עת, שוכנעתי כי האפשרות שהכלב הצליח להשתחרר מן המקום שאליו הוא קשור בדרך כלל, בנסיבות שלא ניתן לדעת מה הן, סבירה יותר מן האפשרות של טעות בזיהוי מצד התובע במקרה זה. אשר לגובה הנזק - לנוכח אופי החבלה שנגרמה לתובע - סימן נשיכה שטחי ברגלו הימנית, ובהיעדר ראיות לנזקים מסוימים נוספים שנגרמו לו מלבד טענותיו בדבר הכאב, עוגמת הנפש שנגרמה לו בעקבות הארוע, הטירחה וההוצאה הכספית בגין מכתב ההתראה שלא נענה על ידי הנתבעים (להבדיל משכר הטירחה ששולם לצורך הכנת התביעה – רכיב שאין פוסקין בגינו פיצוי בבית המשפט לתביעות קטנות), סברתי כי סכום תביעתו מוגזם ולכן החלטתי להעמידו על סך של 4,000 ₪.

...

גם הנתבעת עמדה על כך שמדובר בטעות זיהוי, הבהירה כי מדובר בכלב שלמעשה שייך לנתבע ומטופל רק על ידו, ואמרה: "... הכלב קשור למקלט האחורי. הוא מגיע עד לחצר אבל קשה מאוד לראות אותו מהכביש. הוא בסך הכל כלב קטן... השאלה שנשאלת כמה וכמה פעמים, יש לו שרשרת, חבל שלא יכולתי להביא אותה ולהראות אותה לבית המשפט. זו שרשרת מאוד חזקה ומשהו לא מתחבר בהגיון... ליד הבית שלנו יש בית ספר חדש יחסית ושם יש כלב משוטט שממש דומה לכלב שלנו. גם במסדר זיהוי היו כלבים דומים לכלב שלנו...". דיון והכרעה לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ונדרשתי לראיותיהם, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

ואולם, לאחר ששמעתי מפי הנתבעת כי לה עצמה "אין שום קשר עם הכלב הזה" ונוכחתי לדעת כי הנתבע עצמו לא היה בבית באותה עת, שוכנעתי כי האפשרות שהכלב הצליח להשתחרר מן המקום שאליו הוא קשור בדרך כלל, בנסיבות שלא ניתן לדעת מה הן, סבירה יותר מן האפשרות של טעות בזיהוי מצד התובע במקרה זה. אשר לגובה הנזק - לנוכח אופי החבלה שנגרמה לתובע - סימן נשיכה שטחי ברגלו הימנית, ובהעדר ראיות לנזקים מסוימים נוספים שנגרמו לו מלבד טענותיו בדבר הכאב, עוגמת הנפש שנגרמה לו בעקבות האירוע, הטרחה וההוצאה הכספית בגין מכתב ההתראה שלא נענה על ידי הנתבעים (להבדיל משכר הטרחה ששולם לצורך הכנת התביעה – רכיב שאין פוסקין בגינו פיצוי בבית המשפט לתביעות קטנות), סברתי כי סכום תביעתו מוגזם ולכן החלטתי להעמידו על סך של 4,000 ₪.

סוף דבר, החלטתי לקבל את התביעה בחלקה.

בפני תביעה כספית לתשלום פיצויים בסך 31,355 ₪, בגין נזק גוף לתובעת ולכלבה עקב נשיכת כלב הנתבעת.

משכך, עותרת התובעת לחייב את הנתבעת בהוצאות שהוציאה, נזקים ממוניים, וכן פיצוי בגין עגמת הנפש שחוותה.

סוף דבר לאחר שנתתי את דעתי לכלל הטענות, ובכללן נסיבות האירוע, ניזקי גוף התובעת והוצאות רפואיות התובעת וכן הוצאות רפואיות בגין הצורך בטיפול רפואי בכלבה, כמו גם עגמת הנפש שחוותה אף בהתייחס לפציעת כלבה, מצאתי לנכון לקבל את התביעה בחלקה.

לסיכום, אני מקבל את התביעה בחלקה, ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 2,081 ₪ בגין הוצאות רפואיות, וכן סך של 4,000 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה לתובעת, הכל בתוספת הוצאות משפט בסך 500 ₪ ובסה"כ 6,581 ₪.

...

למעלה מן הצורך אוסיף, כי במקרה דנן, לא שוכנעתי כי התנהגות התובעת היתה לא סבירה בנסיבות העניין, ודווקא העובדה שכלבת הנתבעת הצליחה להגיע אל התובעת וכלבה, למרות שהתובעת ביקשה לחצות את הכביש ולהתרחק מהן, מלמד כי הנתבעת כאמור אף הפרה חובה חקוקה – היא הוראת תקנה 5 לתקנות.

סוף דבר לאחר שנתתי את דעתי לכלל הטענות, ובכללן נסיבות הארוע, נזקי גוף התובעת והוצאות רפואיות התובעת וכן הוצאות רפואיות בגין הצורך בטיפול רפואי בכלבה, כמו גם עגמת הנפש שחוותה אף בהתייחס לפציעת כלבה, מצאתי לנכון לקבל את התביעה בחלקה.

לסיכום, אני מקבל את התביעה בחלקה, ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 2,081 ₪ בגין הוצאות רפואיות, וכן סך של 4,000 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה לתובעת, הכל בתוספת הוצאות משפט בסך 500 ₪ ובסה"כ 6,581 ₪.