המערער הורשע על פי הודאתו בהסדר טיעון, שעליו הסכימו הצדדים במהלך שמיעת הראיות בהליך, בעבירות של קשירת קשר לבצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) וסעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); וניסיון לרכישת והחזקת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(א) רישא ו-144(ג) לחוק העונשין וסעיפים 25 ו-29(ב) לחוק זה.
על פי עובדות כתב האישום המתוקן, המערער ובסאם ותד (להלן: בסאם) הנם קרובי מישפחה.
לחומרה, נשקל עברו הפלילי המכביד של המערער, ובכלל זאת הרשעותיו בעבירות מתחום האלימות והנשק וכן ניתן משקל לכך שהמערער נשא עונשי מאסר ממושכים בפועל, ולכך שאף עונש המאסר שבו נשא במועד גזר הדין הוטל עליו בגין ביצוע עבירות נשק ועבירות אלימות בהליך אחר.
בשל גילו הצעיר במועד ביצוע העבירה (על גבול הקטינות), עברו הנקי והמלצת שירות המבחן, סטה בית המשפט מן המיתחם האמור מטעמי שקום והעמיד את עונשו של מחמוד על שישה חודשים לנשיאה בעבודות שירות.
...
לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ובחינת גזר הדין בעניינו של המערער ובעניינו של מחמוד, הגענו למסקנה כי אין בעקרון אחידות הענישה – בנסיבות המקרה שלפנינו – כדי להצדיק התערבות בעונש שנגזר.
אמנם גזר דינו של מחמוד לא היה לפני בית המשפט בעת מתן גזר הדין, שכן ניתן בשלב מאוחר יותר, אולם לא מצאנו כי יש בגזר דין זה שהוגש לנו בדיון כדי לשנות את מסקנתנו.
נוכח השוני המהותי שעליו עמד בית המשפט שדן בעניינו של מחמוד, בינו לבין שאר המעורבים בפרשה והמערער בפרט, הן בהתייחס לחלקו בעבירה, הן לגבי גילו הצעיר, עברו הנקי ושיקולי השיקום, ובראייה כוללת המתייחסת לעובדות הפרשה ולנאשמים השונים, לא מצאנו כי עקרון אחידות הענישה מצדיק התערבות בעונשו של המערער.
סוף דבר: על יסוד הנימוקים עליהם עמדנו, אנו דוחים את הערעור.
