נשיאת בקבוק תבערה ניסיון או הכנה

נקבע מיתחם הנע בין 14-36 חודשי מאסר, על הנאשם נגזרו 17 חודשי מאסר; בת"פ (מח-י-ם) 37387-04-18 מדינת ישראל נ' דחל אללה (18.2.2019) נדון עניינו של נאשם שהיה מעורב בהכנת בקבוקי תבערה וידויים לעבר בית חולים, והורשע בשתי עבירות של ייצור נשק, נשיאת נשק ושתי עבירות של ניסיון הצתה,.

...

ערעורו נדחה; בת"פ (מח-י-ם) 64303-01-22 מדינת ישראל נ' חמאדה (28.9.2022) נדון נאשם בגין עבירות של ייצור בקבוק תבערה , ניסיון הצתה וחבלה במזיד ברכב למאסר בן 30 חודשים.

לאחר שבחנתי את כלל השיקולים, לא מצאתי מקום לסטות ממתחם הענישה לקולא מטעמי שיקום.

אני גוזרת, איפוא, על הנאשם את העונשים הבאים: 25 חודשי מאסר בניכוי ימי מעצרו 8.7.21-1.12.21.

בנוסף, בית המשפט המחוזי היתייחס לכך שלמעשיו של המערער קדם תיכנון מוקדם; לעובדה שהמערער נטל חלק פעיל בהתפרעויות, וביוזמתו הכין ויידה בקבוק תבערה; לפוטנציאל הנזק הרב בכל אחת מהעברות; למניע האידיאולוגי שהניע את המערער במעשיו; ולכך שהיה מודע היטב למעשיו, חרף גילו הצעיר.

מנגד, בית המשפט ציין את העובדה שהמערער לא נטל אחריות על מעשיו או הפגין רצון לחזור למוטב, ולא ניסה לתקן או לפצות על הנזק שגרם.

כך גם לפי המבחן להגדרת המונח 'ארוע', המעלה את המתח בין המבחן הפורמלי – סמיכות זמן ומקום – לבין המבחן המהותי-ערכי יותר – זהות האינטרסים המוגנים, ונקודת מבטו של נפגע העבירה, לרבות מספר הקורבנות (ראו חוות דעת חברי השופט נ' הנדל בע"פ 5668/13 ערן מזרחי נ' מדינת ישראל (17.3.2016), המתייחס גם לתזכיר חוק העונשין (הבניית שיקול הדעת השפוטי בענישה – תיקונים שונים), התשע"ו-2015, ועמדת השופט נ' סולברג והנשיאה מ' נאור שם).

...

כאמור, לא מצאנו כי באיזון שערך בית המשפט המחוזי בין שיקולים אלו נפל פגם שיצדיק התערבות במסקנתו.

אשר על כן, דין הערעור להידחות.

סוף דבר, הערעור נדחה.

בית המשפט העליון חזר ועמד על חומרת העבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, שהנה "מהחמורות שעלי ספר החוקים", בציינו את העובדה, שלא בכדי קבע המחוקק עונש של עד 20 שנות מאסר בצידה של עבירה זו. בפרט, קבעה כבוד השופטת ע' ארבל לגבי השלכת חפץ לנתיב תחבורה (כגון אבן, צמיג בוער או בקבוק תבערה), כי "יש בה סיכון גדול לחיי הנוסעים באותם נתיבי תחבורה ולשלומם הגופני. יהא הרקע למעשים אשר יהא, טמון בהם סיכון גדול לשלום הציבור. בית משפט זה חזר והדגיש כי יידוי אבנים ובקבוקים הוא בבחינת שימוש בנשק קר ואני מוסיפה כי זריקת צמיגים, ועל אחת כמה וכמה צמיגים בוערים, כמו-גם ניסיון להבעירם בנתיב תחבורה, הם בבחינת נשק חם ... זריקת צמיגים וניסיון להבעירם בתוך נתיב סואן יכולה לגרום להיתלקחות ולאסון שתוצאתו מי יידע" (בש"פ 5426/05 טייכמן נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 21.6.05 (להלן- בש"פ טייכמן), בפסקות 4-5).

נשיאת בית משפט השלום, כבוד השופטת ש' דותן, מצאה, כי מיתחם הענישה ההולם הוא תקופה של עד 10 חודשי מאסר, אך במניין השיקולים לעניין מידת העונש, התחשבה בכך, שמאז ביצוע העבירות חלפו למעלה משלוש וחצי שנים; בכך שהנאשם באותו מקרה היה היחיד שנעצר מבין כ-15 איש שהשתתפו בהתפרעות; ובכך שלא נגרם נזק בארוע, לא לגוף ולא לרכוש (ת"פ 3789/09).

המעשה, נעשה ללא תיכנון או הכנה מוקדמים, אלא באופן ספונטאני, "בלהט הרגע" (סעיף 40ט(א)(1) לחוק).

...

אם לא מצא בית המשפט לחרוג ממתחם העונש שקבע, יעבור לשלב השלישי, בו עליו לקבוע את עונשו של הנאשם בתוך המתחם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה (בסעיף 40ג(ב) לחוק).

כאן המקום לציין, כי ער אני להמלצתו של שירות המבחן להטלת של"צ בהיקף נרחב ועונש מאסר מותנה, אך בשים לב לעקרון המנחה בענישה – קיומו של יחס הולם בין מעשה העבירה בנסיבותיו לחומרת העבירה – ובהינתן האינטרס ההרתעתי הספציפי העולה בסוג העבירה שביצע הנאשם (עבירה על רקע מחאה אידיאולוגית) – אין בידי לקבל המלצה זו. לא למותר להוסיף, כי שירות המבחן מתייחס, בדרך כלל, לפן האינדיבידואלי ואילו על בית המשפט להתייחס לתמונה הכוללת ובמיוחד לאינטרס הציבורי.

גזירת העונש אשר על כן, לאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים ובמיוחד לחומרה היתרה שראה המחוקק בעבירה בה הורשע הנאשם; לסיכון הרב שהיה גלום בפעולה הספציפית שביצע הנאשם; ולמצוותו של בית-המשפט העליון לבכר את השיקול של הרתעת הרבים ולהעביר מסר ברור לכל מי ששוקל לבצע פעולות מחאה שיש בהן סיכון לציבור – הגעתי למסקנה, כי אין מנוס מהטלתו של עונש מאסר בפועל על הנאשם.

נגד המשיב הוגש כתב אישום שבו הוא מואשם בעבירות של נשיאת נשק; הצתה בנסיבות מחמירות; חבלה במזיד ברכב; ותקיפה הגורמת חבלה של ממש.

מתסקיר שירות המבחן עולה, כי במסגרת הכנת התסקיר המשיב חזר בו מטענה זו. אפשר שהעניין יתברר במסגרת התיק העקרי.

חמישית, נחישותו של המשיב לבצע את המעשה, דבר המתבטא בכך שלמרות שהניסיון הראשון לזרוק בקבוק תבערה לא צלח והאש אחזה במשיב עצמו, הוא עזב את המקום ושב אליו עם בקבוק נוסף.

...

אני סבור כי אין די בחלופה זו, בין היתר, לנוכח קרבתה לבית המתלוננים הנמצא בשכונת צור באהר.

העולה מכל האמור הוא, שהגעתי לכלל מסקנה שאין בחלופה המוצעת לתת מענה סביר לחשש שאם המשיב ישוחרר הוא יבצע עבירות מסוג זה המיוחסות לו. החשש הוא, בין היתר, שאם חלילה הסכסוך בין שתי המשפחות יסלים – וכאמור גם דבר של מה בכך עלול לגרום להסלמתו – תחושות העלבון והכעס הקיימים אצל המשיב והמחויבות שלו למשפחתו יגברו, ויביאו להישנות מקרים מסוג זה המיוחס לו בכתב האישום.

התוצאה היא אפוא, שאין בידי לקבל את החלופה המוצעת, ועל כן אני מורה על מעצר המשיב עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו.

במועד זה, בסמוך לשעה 20:00, הגיעו הנאשמים למגרש הכדורגל "אלחרוב" הסמוך לנקודת המישטרה, ושם, בצוותא חדא עם אחרים, הכינו כ-10 בקבוקי תבערה, שהם כלי נשק מאולתרים המסוגלים להזיק לאדם, בכך שמילאו בקבוקי זכוכית בבנזין ותחבו לתוכם חתיכות בד (להלן: "בקבוקי התבערה").

בע"פ 9723/16 נאדר נאצר נ' מדינת ישראל (26.10.17)  נדחה ערעור על חומרת העונש שהושת על המערער בגין הרשעתו בכתב אישום מתוקן בעבירות אותן ביצע בשלושה אירועים של הפרות סדר ובהן סיוע לייצור בקבוקי תבערה, ניסיון לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והפרעה לשוטר בנסיבות מחמירות.

הרלבאנטיים לעניינו הם המערער שכונה "אבו סנינה" והקטין שכונה "מ'" – אבו סנינה הורשע בבצוע עבירות של קשירת קשר לבצוע פשע, ייצור ונשיאת נשק, ניסיון הצתה, ניסיון תקיפת שוטר והתפרעות.

...

לאור האמור אני קובעת, כי מתחמי הענישה הם כדלקמן: הנאשם 1 – מתחם הנע בין 5 וחצי ל-8 שנות מאסר; הנאשם 2 - מתחם הנע בין 5 וחצי ל-7 שנות מאסר; הנאשם 3 - מתחם הנע בין 5 ל-7 שנות מאסר; הנאשם 4 – מתחם הנע בין 4 וחצי ל- 6 שנות מאסר; קביעת העונש בתוככי המתחם בקביעה זו יש לקחת בחשבון כי הנאשמים כולם נעדרי עבר פלילי אשר הודו בעובדות כתב האישום המתוקן.

סוף דבר, לאחר ששקלתי את כלל השיקולים הנדרשים להכרעה, באתי לכלל מסקנה כי יש להטיל על כל אחד מהנאשמים ענישה ברף הנמוך של המתחם אם כי לא בתחתיתו.

סוף דבר אני גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים: נאשם 1: 6 שנות מאסר שימנו מיום מעצרו.