וכך הסביר התובע בבית המשפט את פעולת הורדת הסרן:
"אני מוריד עד לגובה הרצוי, בדרך כלל הגובה יהיה מעט מתחת לגובה הזרוע של המתקן משום שהסרן כבד, אני מביא את הסרן מעט נמוך מהזרוע על מנת שידנית אני אגיע להרים את זה על הזרוע אין שיטה אחרת לזה. אני לא נלחם, אחרי שהושבתי אותו רק העברתי את הגובה של השן הגובלת הזו, למעשה הרצועות כבר משוחררות יותר ואין לי את המילחמה כנגד מתח הרצועה עם משקל הסרן והמלגזה והכל מאובטח, הסרן יושב על המתקן בצורה מאובטחת אין חשש להחלקה לאחור, רק אחרי שהוא יושב בביטחה אני חוזר למלגזה וחוזר לאחור כדי לאסוף את הסרנים הבאים" (עמוד 2 ש' 31-33 וכן עמוד 3 ש' 1-4 ).
בית המשפט קבע כי נפילת התובע ארעה בשל איבוד שיווי משקל שלו, ולפיכך נותק הקשר הסיבתי המשפטי בין ניצול הכח המכאני לנפילה.
בעיניין ע"א 3999/97 כהן נ' צור, פד"י נ"ג (4) 651, הורדו פלטות אבן ממשאית באמצעות מנוף, התובע ניסה לשחרר את אחת מהפלטות בדרך ידנית, ע"י נענוע הפלטה, ואז נפגע.
...
בפני מחלוקת באשר לסיווג התאונה נשוא התביעה – האם היא נכנסת לתחולתו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן- חוק הפלת"ד) או שמא לא, ולפיכך דין התביעה להידחות.
מקובלת עלי טענת הנתבעת בסיכומיה, כי העובדה שברגע התאונה הסרן היה תלוי בצידו הימני על המתלה (התליה הייתה ע"י התובע), ובצידו השמאלי הוא היה בגובה המתלה, לכן הוא נדרש להרים את הסרן מעל גובה המתלה, מה שגרם לרצועה להיות רפויה.
סוף דבר, האירוע נשוא התובענה חוסה תחת ההגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים" בחוק הפלת"ד.
למעלה מן הצורך אני קובע, כי החזקה החלוטה השלישית המרבה, לא מתקיימת בעינייננו.
הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט עו"ד והוצאות בגין הליך זה בשיעור כולל של 3,000 ₪.
