נפילה על מדרכה בשטחה של עיריית אשדוד ותביעה

בטופס בל/250 תועד: "לדברי העובד בדרכו מהבית להסעה מעד ברחוב, נפל וקיבל מכה ברגל / ברך ימין". בתביעה לתשלום דמי פגיעה תאר הנפגע כדלקמן: "הייתי בדרך להסעה ראיתי שאני מאחר קצת. התחלתי ללכת יותר מהר הגעתי למצב של ריצה נתקלתי בבלטה בולטת ונפלתי על הברך, סלבה שראה שאני פצוע ירד מההסעה ועזר לי לעמוד. לא יכולתי ללכת, התקשרתי לאישתי היא באה אלי עם הרכב ונסענו הביתה, חיכיתי כמה שעות בבית בכדי לראות מה המצב לאחר 2 בערך הכאבים התגברו ופניתי לקבלת טפול רפואי". בכתב התביעה שהוגש על ידי הנפגע בחודש אוגוסט 11, תואר "ניזקו של התובע ארע עת היה בדרכו להסעה למקום עבודתו כשלפתע ניתקל במכסה ביוב בולט בשל מרצפות שקועות, בולטות ורעועות, במרכזה ולכל רוחבה של מדרכה צרה, ברחוב דב גאפונוב באשדוד, בסמוך למקום מגוריו" התובע צרף לכתב התביעה, את תמונות המפגע שצילם הנפגע ואת התמונות לאחר שהמפגע תוקן.

הפסיקה דנה ודשה במקרים בהם אדם נפגע מנפילה על מדרכה עירונית וקבעה כי הערייה אינה יכולה לתקן ולאתר כל ליקוי קטן ומזערי שכן "רחובות ומדרכות עיר אינן 'משטח סטרילי' ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו'גלים' של שיפועים כאלו או אחרים... לא כל סטייה מ'יושר מתמטי' של מפלסי דרכים הוא מפגע" (ע"א (ימ') 4344/97 כהן נ' עריית רמת גן (21/1/98)) מנגד נקבע כי "מדרכה אינה 'משטח סטרילי' אולם לא צריך לשים מיכשול בפני אדם אשר אינו יכול להבחין בו ואשר יגרור בדרך רגילה ברוב המקרים לנפילתו" (ע"א (ת"א) 2203/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' משולם (30/12/02)) וכי "אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להמנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר...הלא בכל פעם שאדם ניתקל במכשול שבדרך – אילו התבונן לא היה ניכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דוקא כלפי מי שלא התבונן" (ע"א 2004/92 עריית קרית אונו נ' שחם (30/3/95)).

הנתבעות טוענות מנגד, שגם אם תוכח אחריות הערייה יש לקבוע, שעל הנפגע מוטל אשם תורם בשיעור כה ניכר עד כי ניתק כל קשר סיבתי בין פגיעתו לבין אשם כלשהוא של הערייה - וזאת שעה שהנפגע העיד, כי שם לב שהוא מאחר להסעה, ביצע קיצור דרך בין הבניינים, החל להאיץ, רץ ואז ניתקל ונפל.

בנסיבות שהובררו כאן שיעור האשם התורם שיוטל על הנפגע אמור להיות מתון בהיתחשב שמדובר במפגע חמור מאוד שניתן היה לצפות שלא יהא בשטחה של ערייה סבירה.

...

איני רואה צורך להכריע בטענה זו, שעה שבאתי לידי מסקנה כי עלה בידי התובע להוכיח את אחריותן של הנתבעות גם בלא קיומו של השתק שיפוטי.

משהעירייה בחרה שלא להרים את הנטל שהועבר אל כתפיה בהקשר זה, הרי שמתבקשת המסקנה כי היא הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי הנפגע וגרמה לנזק.

בנסיבות אלה, אני קובעת, כי אשמו התורם של הנפגע עומד על שיעור של 25%.

מסקנה זו מתיישבת גם עם עדותו של הנפגע, שמיקד את קשייו בתקופה שלאחר התאונה, כאשר ניכר שעם הזמן מצבו התייצב.

בית משפט השלום באשדוד תא"מ 62940-05-18 עיני ואח' נ' עריית אשדוד ואח' תיק חצוני: בפני כבוד הרשמת בכירה אירנה רוזן תובעים 1. דוד עיני 2. ליסקאר רם בע"מ נתבעות 1. עריית אשדוד 2. הכשרה היישוב חברה לביטוח פסק דין

ללא קשר למסקנתי זו, ואף אם לצורך הדיון תיתקבל הטענה כי מדובר במפגע המצוי בשטח החניה, הנני סבורה כי דין התביעה להדחות שעה שלא עלה בידי התובעים לבסס את שאלת האחריות של הערייה להסרתו.

בפסק הדין נקבע כי "מאחר ועל פי התמונות ואין חולק על כך , שמדובר בחלק מהרחוב ו/או מהמדרכה שפתוחה לציבור הרחב, החובה להסיר מכשולים ולהחזיקו – גם אם מדובר בשטח פרטי, רובצת לפתחה של הערייה". ברע"פ 6795/93 אגדי נ' מדינת ישראל לעיל, דובר בפרשנות סעיף מסוים בחוק העזר העירוני בנוגע להצבת מעמדים ושלטים בשטח פרטי המשמש לתנועת הציבור ליד החנות, בקניון מקורה בעיר אילת.

במסגרת התכנית, הופקעו כ-130 מטר מהחלקה לטובת "הדרך" ובוצעו "שינויים ברחבת החניה". על סמך האמור, הגיע השמאי למסקנה כי אלו אפשרו הגדלת שטח החניה על חשבון שימושים אחרים של החלקה על מנת לאפשר שימוש בחניה לכלל הציבור.

במקרה דומה לענייננו קבע בית המשפט בת"א 12382/05 גרסטן נ' עריית חיפה (פורסם בנבו) כדלקמן: "אני סבורה שאין להשית אחריות על הנתבעת 1 שאינה הבעלים ו/או המחזיקה במקרקעין שם ארעה התאונה. העובדה שהציבור הרחב משתמש במיגרש החניה לא מעבירה את נטל האחריות והתחזוקה לעריית חיפה, שעה שמדובר ברכוש פרטי. הדבר דומה לפגיעה בשל רשלנות במרכז מסחרי סגור בו החובה לתחזוקה ראויה של המקום מוטלת על הבעלים ואין כל חובת זהירות לעירייה שלטחים פרטיים אלה. העובדה שמדובר במיגרש חניה פתוח ולא במרכז סגור, לא מעלה ולא מורידה לעניין זה". אף בת"א 64692-12-16 פלונית נ' פניני (פורסם במאגרים), שם דובר בנזקי גוף בחניון אולם אירועים שבבעלות פרטית, נקבע כי אין לייחס אחריות לרשות המקומית : "מדובר בשטח פרטי ולא בשטח צבורי. הנתבעת 2 אינה הבעלים ואינה המחזיקה של המקרקעין ... ... ... לא נטען ווודאי שלא הוכח, שמאן דהוא הפנה את תשומת ליבה של הנתבעת 2 , הרשות המקומית, לקיומו של מפגע בשטח הפרטי ... בהעדר הודעה כזו וכאשר מדובר בשטח פרטי, לא אוכל לקבוע שהנתבעת 2 אחראית לקיומו של המפגע אף אם היה עולה בידי התובעת להוכיח כי מפגע כזה הוא שגרם לנפילתה". לאור האמור, דין התביעה להדחות – וכך אני מורה.

...

עוד אישר השמאי כי המסקנה כי המטרה של הגדלת השטח לטובת החניה בחלקה היא לאפשר שימוש ציבורי במתחם פרטי ללא ביצוע רישום מתאים, היא פרשנותו שלו (עמ' 11 ש' 30).

בנסיבות אלו, אין אלא לקבוע כי אף הטענה כי העירייה היא זו שטיפלה בהסרת הצינור ולכן נושאת באחריות לנזקים שנגרמו, דינה להידחות.

במקרה דומה לענייננו קבע בית המשפט בת"א 12382/05 גרסטן נ' עיריית חיפה (פורסם בנבו) כדלקמן: "אני סבורה שאין להשית אחריות על הנתבעת 1 שאינה הבעלים ו/או המחזיקה במקרקעין שם אירעה התאונה. העובדה שהציבור הרחב משתמש במגרש החניה לא מעבירה את נטל האחריות והתחזוקה לעיריית חיפה, שעה שמדובר ברכוש פרטי. הדבר דומה לפגיעה בשל רשלנות במרכז מסחרי סגור בו החובה לתחזוקה ראויה של המקום מוטלת על הבעלים ואין כל חובת זהירות לעירייה שלטחים פרטיים אלה. העובדה שמדובר במגרש חניה פתוח ולא במרכז סגור, לא מעלה ולא מורידה לעניין זה". אף בת"א 64692-12-16 פלונית נ' פניני (פורסם במאגרים), שם דובר בנזקי גוף בחניון אולם אירועים שבבעלות פרטית, נקבע כי אין לייחס אחריות לרשות המקומית : "מדובר בשטח פרטי ולא בשטח ציבורי. הנתבעת 2 אינה הבעלים ואינה המחזיקה של המקרקעין ... ... ... לא נטען ווודאי שלא הוכח, שמאן דהוא הפנה את תשומת ליבה של הנתבעת 2 , הרשות המקומית, לקיומו של מפגע בשטח הפרטי ... בהיעדר הודעה כזו וכאשר מדובר בשטח פרטי, לא אוכל לקבוע שהנתבעת 2 אחראית לקיומו של המפגע אף אם היה עולה בידי התובעת להוכיח כי מפגע כזה הוא שגרם לנפילתה". לאור האמור, דין התביעה להידחות – וכך אני מורה.

נוכח מכלול הראיות שהתבררו, יש לקבוע כי התובעת לא הוכיחה את נסיבות נפילתה וממילא לא הוכיחה מדוע יש להשית אחריות לפתחה של הערייה ולכן דין התביעה להדחות.

קיימת פסיקה ענפה המטילה אחריות על רשויות מקומיות הן כמקרה פרטי של אחריות מחזיק במקרקעין והן כאחריות הנובעת מסמכותה השלטונית (ראו ע"א 862/80 עירית חדרה נ' זוהר אהרון, פ"ד לז(3) 757, 764-763 (1983), ת"א (של'-אשדוד) 14667-10-10 י ק נגד עריית אשדוד (פורסם בנבו, 20/09/2015)).

התובעת ציינה בעדותה כי על המדרכה הלכו כ- 10-15 איש אותה עת וכאשר היא נפלה ניגשו אליה שני אנשים צעירים והציעו לה עזרה "..ניגשו אלי שני אנשים צעירים ששאלו אם אני צריכה עזרה ואמרתי שאני צריכה להגיע לאכסניה, הרמתי את עצמי והגעתי לאכסניה מדממת. הייתי בטוחה שאני אשטוף את עצמי ובזה ייגמר העניין...." (ראו שם בשורה 22).

תעוד המפגע בחלוף כשנה לאחר הארוע וזמן לא ידוע לפניו, מתיישב יותר עם המסקנה כי הערייה התרשלה בתחזוקת מקטע מדרכה זה. הגם שאין דרישה כי הנתבעת תידאג להחזיק את כל מדרכות העיר ירושלים סטריליות ממפגעים, העובדה שמפגע חמור מעין זה שהודגם אינו מטופל במשך למעלה משנה, חוטאת לאחריותה המנהלית של הנתבעת לתחזוקת המדרכות בשטחה המוניציפלי.

...

משלא קיימות ראיות לעניין הטיפולים שעברה התובעת או התשלומים ששילמה, לא ניתן לקבוע דבר לעניין זה ולא ניתן לפסוק לתובעת סכום כלשהו בגין ליקוי זה. לסיכום, מכלול הפגיעות והליקויים שהוכחו בפניי שהינם כתוצאה מהתאונה, מקנים לתובעת נכות רפואית צמיתה בשיעור 10%.

לסיכום, בשים לב לטיב הפגיעה, גילה של התובעת, קביעות הועדות הרפואיות בעניינה והאפשרות לשקם את עצמה לפי הערכת המל"ל, אני מוצאת כי הפגיעה התפקודית שגרמה התאונה לתובעת עולה על שיעור הנכות הרפואית שנקבעה ולכן ראוי להעמיד את שיעור הנכות התפקודית על 20% .

סוף דבר סך נזקיה של התובעת בגין התאונה עומדים על 370,590 ₪.

תביעה בשל נפילה בזמן הליכה על מדרכה בשטחה של עריית אשדוד.

...

נוכח הנכות אשר נגרמה לתובע, העובדה שנותרו לו עוד כ- 16 שנות עבודה עד הגיעו לגיל 70 ובשקלול כל האמור לעיל, אני פוסק לתובע סכום גלובלי של 150,000 ₪.

התוצאה הנתבעות ישלמו לתובע סכום של 220,000 ₪.

בנוסף, ישלמו הנתבעות לתובע שכ"ט בשיעור 44,000 ₪ (כולל מע"מ).

עניינה של תביעה זו בנזקי גוף שנגרמו לתובע, לאחר שנפל לטענתו עקב מפגע במדרכה בשטח הנתבעת.

התובע נישאל מדוע הלך דוקא ליד המקום בו נפל, בו המדרכה משובשת, שכן יש במקום מדרכה רחבה והשיב שחצה את הכביש מן המדרכה ממול, עלה על המדרכה בסמוך למקום המפגע ונפל.

העובדה שהמצב נותר כמות שהוא כחצי שנה לאחר נפילת התובע ושרק בעקבות ביקור של מר יפת במקום עם התובע ניתנה הנחיה לתקן את המקום, מלמדת גם היא מחד על חוסר מעש משמעותי של הערייה ומאידך על כך שאכן היה מפגע טעון תיקון.

ככל שהרשות המקומית לא תביא ראיות בנוגע לעובדות המצויות בידיעתה הייחודית, ניתן יהיה לקבוע ממצאים לחובתה (ראו: ע"א 73/86 שטרנברג נ' עריית בני ברק (26/9/89) (להלן: "עניין שטרנברג"); ע"א (מחוזי חיפה) 43863-09-18 עריית נס ציונה נ' נינאי ואח' (24.1.19) סעיף 30 לפסק הדין ואילך; תק (אשד') 28890-05-20 ר.י.ח נ' עריית אשדוד (4/8/21); וכן ר' ע"א (מחוזי - ת"א) 4195/98 שי חנה נ' עריית נתניה (31/10/1999)).

...

משכך, הוגן להשית על התובע אשם תורם ואולם מידת האשם התורם אמורה להיות מתונה בשים לב שאדם אינו אמור ללכת כשעיניו בקרקע ושמדובר במדרכה שסך הכל היא במצב סביר ומכאן שהתובע לא היה אמור לצפות לקיומו של מפגע מסוג זה. בנסיבות שפורטו, אני קובעת, כי אשמו התורם של התובע עומד על שיעור של 25%.

סוף דבר כמפורט ארוכות לעיל, עלה בידי התובע להוכיח קיומו של מפגע ואת אחריותה של הנתבעת.

אחר כל האמור לעיל ומשהוכחה אחריות הנתבעת, הפיצוי הוא כדלקמן: נזק לא ממוני - 40,000 ₪ עזרה והוצאות מכל סוג - 10,000 ₪ סה"כ 50,000 ₪ אשם תורם 25% 12,500 ₪ - סה"כ 37,500 ₪.