נפילה בשטח פרטי אחריות בעל מקרקעין בנזיקין

בכתב התביעה נטען כי העץ היה נטוע בגבול שבין שטח הבניין לבין המדרכה, כי הערייה טענה שהעץ היה בשטח הבניין ובעלי הזכויות בבניין טענו כי האחריות היא על הערייה ועל תאגיד המים (מיתב) שביצע עבודות במקום (בהזמנת הערייה) ובכך חתך את שורשי העץ וגרם לנפילתו.

מיתב טענה כי לא נערכה אליה פניה על ידי התובע לפני הגשת התביעה ולגופו של עניין הוסיפה כי הנזקים שנגרמו, אם נגרמו, נגרמו כתוצאה מתחזוקה לקויה מטעם בעלי הקרקע או בשל מזג האוויר הסוער.

משנמצא כי העץ צמח בשטח פרטי הרי שאין בידי התובע להראות קיומה של חובת זהירות מצד הערייה ומיתב או כי לגורמים אלו היתה יכולת לצפות את נפילתו של העץ שלא תוחזק על ידם.

יש בהקמת חובת זהירות על בעלי השטח כדי לשרת המטרות שבבסיס דיני הנזיקין.

...

התוצאה היא כי גם במישור הקשר הסיבתי הוכחה התביעה.

לא הוכח ראש הנזק של עגמת נפש ולא מצאתי כי הוצגו ראיות לנזקים לחפצים אישיים, ואני דוחה את התביעה ביחס לראשי הנזק הללו.

סיכומו של דבר אני מחייב את הנתבעות 2 ו-4, נציגויות הבתים המשותפים, לשלם לתובע את נזקיו המוכחים בסך 18,116 ₪, בצירוף אגרת בית המשפט בסך 262 ₪ והוצאות משפט בסך 300 ₪ נוספים.

מנגד, חזרה הנתבעת וטענה בסיכומיה כי אחריות הרשות המקומית בכל הנוגע לאחזקת מערכות הביוב העירונית משתרעת עד לקצה גבול החלקה, כאשר מאידך, בכל הנוגע לאחזקה או טפול במערכות אלו בגבול החלקה, הנו באחריות הבעלים ולא הרשות המקומית.

הנתבעת טוענת כי בהתאם להוראות סעיף 249 (15) לפקודת העיריות, הרי על בעל המקרקעין או המחזיק בהם לבצע פעולות פקוח על תשתיות הביוב בשטח הפרטי שלו, ומכאן האחריות הבלעדית לתשתית הביוב, לרבות מכסה הביוב בשטח פרטי, הנה על בעל המקרקעין או המחזיק בהן.

באותו עניין תבע התובע מס' גורמים לרבות הערייה, כשטענתו נגדה כי התרשלה במילוי חובתה לפקח על העבודות המבוצעות ברחובות שבתחום אחריותה ולכן היא, ומבטחתהּ, חבות בנזיקין.

...

מהאמור לעיל, יוצא אפוא, כי מכיוון שהבור/תא ביוב בו נפלה התובעת נמצא בחצר במקום פתוח אשר הציבור רשאי להיכנס אליו, והוא נמצא בתחום אחריותה של העירייה, גם עליה החובה לדאוג כי חצר זו תהיה מתוחזקת כראוי ולא יהיו בה מפגעים.

בענייננו, אמנם אין מדובר במקרה של קריסת מבנה, דוגמת עניין זהר הנ"ל, יחד עם זאת, סבורני כי חלה על הנתבעת, במקרה דנן, חובת צפיית הנזק שיכול להיגרם מאי שימוש בסמכותה לפקח ולנקוט באמצעי זהירות, על מנת למנוע פגיעה במאן דהו וגרימת נזק צפוי, כפי שאבהיר להלן.

סוף דבר לאור האמור, אני מקבלת את התביעה, וקובעת כי במקרה דנן, חבה הנתבעת באחריות לנפילתה של התובעת בתא/בור הביוב.

אחריות המדינה: לטענת המדינה, בהתאם להוראת סעיף 8 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 והפסיקה הרלוואנטית, אין להטיל עליה אחריות אך בשל היותה הבעלים של המקרקעין.

בפסיקה נקבע, כי אחריותה של הרשות המקומית משתרעת גם על סיכונים שמקורם בשטחים שאינם בבעלותה אלא בבעלות אחרים, והיא אינה יכולה להיתנער מחובתה הציבורית בטענה כי מדובר בשטח פרטי ולהמתין עד שבעל הקרקע ימצא לנכון לתקן את המפגע (ע"א 1068/05 עריית ירושלים נ' מימוני, פורסם בנבו, מיום 14.12.2006; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343 (1989); ע"א 862/80 עריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757 (1983); ת.א. (מחוזי חי') 1108/01 נפומניאשיץ נ' עריית חיפה, פורסם בנבו, מיום 22.7.2004; ת.א. (הרצ') 46135/04 שקד נ' אילנות הקריה (ישראל) בע"מ ואח', פורסם בנבו, מיום 8.4.2012).

הטעם לכך הוא משולב ונעוץ בעובדה כי בעלי החלקה הפרטית לא יצרו את הסיכון הנ"ל, ועל אף זאת, נקטו באמצעים מסוימים למניעתו, אם כי לא במידה מספקת, כגון על ידי הצבת מחסומים למעבר של רכבים, הצבת שלטי אזהרה בדרך המובילה לחלקה הפרטית, והנחת הסלעים בקצה המדרון – להבדיל מהמדינה אשר לא נקטה ולו באמצעי זהירות אחד! אשר למועצה המקומית בענה – היא אומנם לא הופטרה מאחריות, אך במערך הכולל של השיקולים, לרבות העובדה כי לא יצרה את הסיכון האמור, והעובדה כי המפגע אינו מצוי בשטח צבורי עפ"י הגדרתו הפורמלית אלא בשטח פרטי המהוה הלכה למעשה מקום בילוי עבור קטינים, ראיתי לנכון להטיל עליה אחריות בשיעור דומה לזה של בעלי החלקה הפרטית.

...

אני דוחה את התביעה נגד הנתבעות 5 ו-6, ללא צו להוצאות.

אני דוחה את ההודעות לצדדי ג', למעט ההודעה לצד ג' שנשלחה על ידי המועצה המקומית בענה (נתבעת 3) נגד חברת כלל, ללא צו להוצאות.

אני מקבלת את ההודעה לצד ג' מטעם המועצה המקומית בענה נגד חברת כלל, ומחייבת את חברת כלל לשפותה בגין כל תשלום בו חויבה עפ"י פסק הדין, בניכוי סכום ההשתתפות העצמית (ככל שהדבר מתחייב עפ"י הפוליסה), ובצירוף שכר טרחת עו"ד בסכום של 20,000 ₪ כולל מע"מ. בשולי פסק הדין: אף שהארכתי בדבריי והגיעה העת לסיום, ראיתי לנכון שלא לחתום את פסק הדין מבלי להתעכב על נושא מסוים שהטריד את מנוחתי.

לעניין האחריות הנזיקית טען התובע כי התאונה ארעה עקב רשלנותן של הנתבעות, אשר התבטאה, בין היתר, במעשים או במחדלים הבאים: לא הציבו אמצעי אזהרה בולטים לעין בדבר סכנת הנפילה במקום, לא פיקחו על הנעשה בשטח המצוי בתחום שליטתן, לא גידרו את תעלת הרכבת בגדר בטיחות, סטו מכללי בטיחות נאותים ובכך הפרו את הוראות הבטיחות, לא נהגו כפי שבעל מקרקעין סביר בנסיבות העניין, לא נקטו באמצעים המתאימים על מנת למנוע את התאונה.

נטען כי השטח בו אירעה התאונה הנו שטח פרטי באחריות רכבת ישראל ו/או שפיר הנדסה ו/או מי מטעמן, ואולם אין הוא בשליטתה ו/או באחריותה של עריית מודיעין.

...

כטענה מקדמית נטען על ידן כי התובע הגיש את תביעתו לאחר שחלפו למעלה מ- 7 שנים מיום התאונה ועל כן דין התביעה להיות מסולקת על הסף מחמת התיישנות.

הכרעה בסוגיית נסיבות התאונה שקלול כל הנתונים שפורטו לעיל, מוביל למסקנה כי אומנם עלה בידי התובע להוכיח עפ"י מאזן הסתברויות כי נפגע ביום 22.7.07 שעה 13:00 לערך בשוק רגלו השמאלית (שבר פתוח), עת נפל מהמפלס העליון של אתר פרויקט הרכבת בקטע נתב"ג- מודיעין למפלס התחתון של מסילת הברזל, אולם לא עלה בידו להוכיח ברמה הנדרשת במשפט אזרחי כי נפגע ברגלו השמאלית עפ"י הנסיבות כפי שתוארו על ידו בכתב התביעה.

מאחר והתובע לא הוכיח את התשתית העובדתית לה טען בתביעתו הרי מתבקשת המסקנה כי לא הוכחה עילת תביעה.

סוף דבר מכל האמור לעיל נחה דעתי לדחות את התביעה, וממלא נדחות גם הודעות צד ג' וצד ד'.

צד ג' 2- מדינת ישראל טענה להגנתה, בין היתר, כי חלקה 71 הנה בבעלות רשות הפיתוח, אך הוחכרה זה מכבר לחוכרים פרטיים, אליהם הועברה כל האחריות בנזיקין, ומשכך המינהל אינו מחזיק בה ואין ביכולתו שום אפשרות ממשית לשלוט על הנעשה בה. הוועד והראל טענו, בין היתר, להגנתם, כי האחריות לנושא התקינות ו/או התחזוקה ו/או הבטיחות ו/או הבטחון בזירת התאונה המוכחשת מוטלת על הערייה.

שנשאל ע"י ב"כ התובעת, בחקירתו הנגדית, כי הוא אומר שהעירייה לא צריכה לפקח על המקומות, החניונים, המדרכות והשטחים שבאים אליהם תושבי העיר, כשמדובר על מרכזים מסחריים, השיב: "המרכזים הם באחריות הבעלים, חניות או חנויות שהם חלק מהמתחם הפרטי הם באחריות הבעלים, אבל במידה ומגיע לידיעתנו מידע על מפגע נודיע לבעלים שיטפלו בזה" (ישיבה מיום 25/6/2015, עמ' 40, שורות 28-29).

לשאלה, האם לא חושב שמחובת הערייה לנקוט אמצעים מיוזמתה להסרת מיטרד או מניעתו, גם שהמדובר במרכזים מסחריים בבעלות פרטית, השיב: "במקרים חריגים אני חושב שהעירייה הייתה עושה את זה, כמו למשל עץ שעומד ליפול על מישהו, הבעלים לא מטפל אז קודם כל צריך להסיר את המפגע ואז לטפל בבעלים. לגבי מפגעים פשוטים, נודיע לבעלים שיטפלו" (שם, עמ' 41, שורות 19-21.

בעיניין זה, יאים הדברים שנפסקו בע"א 3887/01 לעיל: "באשר למדינה, צדק בית המשפט קמא במסקנתו כי בעצם קיומה של זכות הבעלות על הקרקע, אין די בה כדי להטיל אחריות בנזיקין. הוכח, כאמור, כי מיגרש הספורט היה בחזקתם של בית הספר ושל העיריה...". ויודגש, בעניינינו לא הוכח מפגע, ובטח ובטח לא הוכח שהודע לרשות הפתוח על-ידי מאן דהוא, אודות קיומו של מפגע וזו היתעלמה מחובתה לתקנו.

...

בסיכומו של דבר, לאור האמור לעיל, לא עלה בידי העירייה להוכיח, כי החלקה שבה נפלה התובעת, הינה בבעלות רשות הפיתוח, כך שגם אם הייתה מושתת אחריות עליה, לא הייתי מוצאת לנכון להשית אחריות על רשות הפיתוח, ולו מטעם זה בלבד.

לסיכום, אני דוחה את התביעה וכפועל יוצא גם את ההודעות לצדדים שלישיים.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪.