סעיף 54 (3) לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א – 1971, קובע כי אם פסק בית המשפט במשפט אזרחי על פי עדות יחידה של בעל דין – על בית המשפט לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. המחוקק מצא איפוא להזהיר את בית המשפט, מפני קביעת מסקנות עובדתיות במשפט אזרחי, על יסוד עדות יחידה של בעל דין, שכן מדובר בגורם המעוניין בדבר ובעל אינטרס.
התפתחות גירסתה של התובעת
התובעת בתצהירה מתארת את התאונה כך:
"ביום 3.10.11 עבדתי בתוך המשאית בסידור הסחורה, כחלק מההסכם ביני לבין הנתבע 1. היה מדובר ביום חם ובתוך המשאית לא היה מזגן, קולר או מאוורר. לקראת השעה 11:30, התחלתי שלא לחוש בטוב וביקשתי להשתחרר. הנתבע 1 סרב לשחרר אותי, בטענה שאני מחויבת לעבוד 6 שעות על פי ההסכם. הנתבע 1 הביא לי בקבוק מים קרים ואדי המים נזלו על ריצפת הנירוסטה של המשאית. בשעה 12:30 או בסמוך לכך, תכננתי לרדת מהמשאית ופסעתי לכיוון היציאה. כאשר הגעתי לפתח היציאה התחלתי לרדת, ואז הופיע מולי באופן מפתיע הכלב הגדול של הנתבעים שנבח בעוצמה. נבהלתי, לא ראיתי את המים, והחלקתי בעוצמה, כשאני מקבלת מכה בגב התחתון/עצם הזנב, גם ממדריגות המשאית וגם מארגז סחורה, שהונח ליד המדריגות על ידי נתבע 1. סיימתי את נפילתי כאשר אני ישובה על הכורכר".
בפניה הראשונה לטפול רפואי ביום 3.10.11, כאשר הגיעה התובעת לדר' דן שינדלר, נרשם בתעוד הרפואי כי היא התלוננה רק על חבלה בעמוד השידרה המותני והופנתה לצילום, אשר לא העלה שבר.
בנסיבות אלה, התובעת העידה כי הירידה מהמשאית היתה בטיחותית, והיא אף סידרה חבל בטחון, כדי להעזר בו במהלך הירידה, אולם בגלל הבהלה מהכלב היא החליקה על המים (ע' 8-10 לפרו').
הנתבע 2
לעומת הנתבע 1, בהחלט ניתן לומר כי הנתבע 2 נראה כאדם מנוסה יותר, רציני יותר, ולא ניתן לייחס לו את הפשטות והתמימות שעלו מעדותו של הנתבע 1.
...
לסיכום עדויות הנתבעים, ניתן לשוב ולהדגיש את פשטות עדותו של הנתבע 1, אשר תואמת גם את ההיגיון והשכל הישר, שכן מדובר בבחור צעיר, אשר רק ביקש ללמוד מהתובעת.
עם זאת, מכלול הראיות, ובעיקרם עדותה של התובעת אל מול עדותו של הנתבע 1, מובילות למסקנה כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה, באשר לנסיבות התאונה.
בנסיבות אלה, גם אם הייתי מקבל את עדות התובעת, עדות שלא קיבלתי, הרי גם אז נראה שלא היה מקום ליחס אחריות לבעל הכלב או למחזיק בו.
נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.
