נפילה במדרכה: תביעת פיצויים לאישה בהריון

התובעת ילידת 1983, וביום 23.7.12 בהיותה בחודש התשיעי להריונה, הלכה ברחוב ביאליק בתל אביב, וסמוך לבית קפה שבבעלות הנתבעת, נתקלה לטענתה בכבל של מאוורר שהיה מונח לרוחבה של המדרכה, רגלה הסתבכה בו והיא מעדה ונפלה.

לדברי מנהלת הנתבעת, ביום הארוע היא שמעה מאחד העובדים כי אשה בהיריון מיתקדם נפלה מחוץ לבית הקפה, היא יצאה אליה כדי לעזור, ואף נתנה לה בקבוק מים ואת מספר הטלפון שלה למקרה הצורך, אולם לתובעת לא נגרם כל נזק, וממילא אין היא אחראית לתאונה ולנפילה.

הנתבעת גם לא הביאה עדים נוספים אשר לדבריה נכחו במקום, ויתכן שהיו יכולים לשפוך אור על הנסיבות, הגם שפרטיהם היו תחת ידה, ואף לא זימנה לעדות ואפילו לא שתפה בתביעה את בעלת החנות הסמוכה, שלטענתה קשורה אף היא למאוורר ולהצבתו על המדרכה, וכל אלו פועלים לחובתה וגורעים עוד מגרסתה.

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעת אחראית למכשול שהיה על המדרכה, וכי עליה לפצות את התובעת בגין הנזק שניגרם לה. אחריותה התורמת של התובעת לארוע הנה בשיעור 20%.

...

מכאן, אני קובעת כי המאוורר היה מונח לרוחב המדרכה, בצורה שהיה בה כדי לסכן את העוברים ושבים, ומשהוא הונח שם על ידי הנתבעת בשטח המוחזק על ידה, הרי שהיא האחראית לאירוע ולנזק שנגרם לתובעת.

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעת אחראית למכשול שהיה על המדרכה, וכי עליה לפצות את התובעת בגין הנזק שנגרם לה. אחריותה התורמת של התובעת לאירוע הינה בשיעור 20%.

תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובעת כאשר נפלה כשהלכה ברחוב יפו בירושלים.

"ביום 23/08/12, בשעה 21:00 או בסמוך לכך, בעת שטיילתי ברחוב יפו – פינת הלני המלכה בירושלים, רגלי נתקעה ב"נעץ סימון" ו/או "מיסמר סימון", אשר היה תקוע במדרכה, והיה בולט מאוד מגובה פני המדרכה (הנעץ לא היה תקוע עד סופו), וכמוהו מצויים עוד רבים על מדרכות העיר, וכתוצאה מכך מעדתי ונפלתי ארצה תוך כדי שאני נחבטת בעוצמה בבית החזה, בידיים, בכתפיים, בבירכיים ובאגן".

מהתמונות שהוגשו על ידי התובעת עולה כי גובה ראש הנעץ אינו עולה על 2 מ"מ (ראו: עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 22 – 28) "ת. את חוות הדעת הגשתי בהתאם לנטען בכתב התביעה. קבלתי תמונה צבעונית כאשר ליד הנעל הניחו קופסת סיגריות כדי להראות את היחס אני מניח בין הנעץ לבין קופסת הסיגריות. כפי שרואים בתמונה קופסת הסיגריות היא כמו הר ליד הנעץ. בדקתי לאורך הרחוב, כל הנעצים מסוג הנעץ הזה. הגעתי להלני המלכה ישבתי וחיפשתי וצפיתי באנשים שהולכים בסביבה ביניהם אנשים עם מקל הליכה, קשישים, אפילו נשים בהריון עברו על הנעצים וצפיתי ואיש מהם לא נפל. יתרה מכך היום בבוקר באתי לבית המשפט, נעצים מסוג זה תקועים בכניסה לבית המשפט למטה, איש לא מחליק." כן צוין על ידי מר וייסמן במהלך חקירתו (עמ' 7 פרוטוקול, ש' 2 – 7): "ש. התובעת טוענת שנתקלה בנעץ. הא אתה יכול לשלול שהיה נעץ בולט שהסנדל שלה ניכנס בתוכו וגרם לנפילתה.

...

בנסיבות אלה, סבורני כי סביר להעריך את נזקיה של התובעת כדלקמן: כאב וסבל כ 30,000 ₪; הוצאות ועזרת הזולת – 10,000 ₪.

סוף דבר, התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 3,000 ₪, והוצאות משפט שכוללות שכר המומחים שבהם נשאה הנתבעת.

רקע, טענות הצדדים וגדר המחלוקת התובעת, ילידת 1975, טוענת כי ביום 18.1.2015, בסמוך לשעה 19:00, בעת שצעדה במדרכה ברחוב השושנים בכרמיאל, ובהגיעה לקטע המעבר שבמדרכה, המוביל לחניה, נפגעה לפתע על ידי רכב שפנה שמאלה מהכביש והתכוון להכנס לחניה (להלן – התאונה).

מכאן, הוגשה התביעה כנגד קרנית – קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן – קרנית), מכוח הוראת סעיף 12(א)(2) לחוק.

בשל חשיבות הדברים, אביא להלן את עדותו של צד ג', לפיה מסר כדלקמן: "ת. הרכב הזה לא היה לו ביטוח ולכן לא השתמשתי בו, אני יצאתי להוציא אותו לסיבוב, נכון שנהגתי בו וזה לא נכון. לא פגעתי באשה הזו, באתי למטה יש פנייה שמאלה, נסעתי במהירות 0 אני נהג משאית, נהג מקצועי, אני נהג מקצועי ברמה שנתקעים משאיות אני יוצא לחלץ אותם. לא היתה אפשרות שאפגע בה. זה מהירות 0 ברכב בלי ביטוח. היא יצאה כאשר יש פח זבל בצומת, היא יצאה מאחורי הפח, כל נהג אחר היה פוגע בה. אני ראיתי אותה באה לכביש ועצרתי, לא פגעתי בה. בטח שראיתי אותה. אני עצרתי. אם הייתי פוגע בה הייתי מפרק לה את העצמות. גם במהירות 0 היא היתה נופלת ולא היה קורה לה כלום, לא נגעתי בה. היא שכבה על הכביש והתחילה לצעוק. אני יצאתי מהרכב והייתי בהלם. אני לא זוכר את מי מהם הזמנתי אבל את האמבולנס או המישטרה אני הזמנתי. האימא של התובעת באה צעקה הוא פגע בבת שלי וצריך לשלם. אני בן אדם עובד, אישתי אחרי לידה, אישתי היתה בהריון עד לפני שבועיים ונפל לה. אני עובד למחייתי ומרים מקררים. אני נשבע בילדתי א... שלא פגעתי באשה הזו. אני לא יודע מה לעשות. ניסיתי להגיע להסדר עם קרנית לשלם להם 500 שקל בחודש אני לא רוצה להיות כל החיים בחובות זה לא המטרה שלי. רציתי לשלם כי עברתי חיים לא תמיד הייתי אדם מן השורה, פעם הייתי ילד בעייתי, היום אני בן אדם אחר, בעל מישפחה, בעל עסק עושה הכל לנהל את החיים בצורה הוגנת. אני חסר אונים, אני לא פגעתי באשה הזו. כל העדויות הדברים לא יודע מאיפה זה בא. לא היה אף אחד שראה את זה. אף אחד לא יכול להגיד שפגעתי באשה הזו" (עמ' 17 לפרוט' ש' 29-33 ועמ' 18 ש' 1-13, ההדגשות הן של הח"מ ואינן במקור).

...

לאור כל האמור לעיל, על צד ג' לשפות את קרנית בגין הפיצויים שישולמו על ידה לתובעת.

לסיכום אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 510,000 ₪ (סכום זה כולל שכ"ט עו"ד והוצאות משפט).

כמו כן, אני מקבלת את ההודעה כנגד צד ג' ומחייבת אותו לשלם לנתבעת את הסך של 510,000 ₪.

בנוסף, עובדות שונות שנטענו בכתב האישום – החל מעובדה פעוטה כמו הגעת המתלוננת למקום, בעוד שלמעשה היא חנתה שם מקודם ולא על הכביש אלא חצי על המדרכה, וכלה בעובדה מרכזית כמו העובדה שבארוע המתלוננת נפלה להבדיל מנגררה – הסתברו כשגויות או לכל הפחות לא-מוכחות.

המתלוננת סיפרה על הנזקים שנגרמו לה בעקבות הארוע, שבעטיו היא גם נאלצה לבטל את מסיבת יום ההולדת של בתה תוך גרימת עגמת נפש רבה, וחיוותה דיעה שלילית על הנאשם: "הוא חרא של בן אדם. יש לו הרבה בעיות והרבה סמים והגרוש שלי עבד אצלו במטבח ואמר שזה איש שמדבר חרא לאנשים מיתנהג חרא לאנשים זורק דברים לאנשים ומישהו צריך לעשות פה תביעה" (פרוטוקול, עמ' 31 שורה 3 ואילך).

המתלוננת אישרה כי בעקבות הנזקים שנגרמו לה היא המציאה לנאשם מכתב מעורך-דין, בו דרשה מהנאשם פיצויים בסך של 450,000 ₪, אך הוסיפה כי לא המשיכה בהליכים האזרחיים משום ששמעה על התמוטטותו של הנאשם ועל קשייו וריחמה עליו (פרוטוקול, עמ' 30 שורה 24 ואילך).

שנית, כיוון שדוד הזיז את רכבו ממקום הארוע לכיוון תחילת הרחוב – דהיינו: בכיוון הנסיעה ברחוב החד-סיטרי – הוא סיפר כי ראה את שלב ג' של הארוע רק באמצעות מראת הרכב, לאחר שתשומת ליבו הוסבה עקב רעשים; וכדבריו: "הסתכלתי בראי של האוטו שלי וראיתי שהוא מחזיק את היד של אישתי מהחלון של האוטו וראיתי את אישתי נופלת והוא נוסע, הוא היה בנסיעה. רצתי, השארתי את האוטו עם המפתחות ורצתי, אישתי היתה בהיריון ואני רצתי להוציא אותה" (בפרוטוקול, עמ' 48 שורה 11 ואילך).

את הדברים שאמר הנאשם ציין רס"מ ימין בדו"ח ת/2 כלהלן: "הם הורידו דברים באמצע הכביש, הגבר הגיע ונתן לי אגרופים בפנים, האשה הגיע[ה] תקפה אותי תפסתי אותה בשערה ובגלל זה היא נפלה. אין לי תיקים במישטרה אפילו דו"ח תנועה אין לי"; ואת הדברים שאמר דוד ציין: "באנגלית – הוא תקף את אישתי תעצור אותו, האוטו לא איכפת לי איכפת לי מאישתי". בעמוד השני לדו"ח הפעולה, בהתייחס לנפגעים שפונו לטפול רפואי, צוין כי המתלוננת מסרה שתתפנה עצמאית.

...

סוף דבר: העולה מכל המקובץ הוא שבסופו של יום נותר ספק סביר בשאלת אשמתו של הנאשם בעבירות שבהן הוא הואשם לפניי.

בשולי הכרעת הדין ונוכח כל האמור בה לא למותר לציין עוד, כי אין בתוצאות הכרעת הדין משום אמירה חיובית כלשהי על התנהגות הנאשם במהלך האירוע, או משום ביקורת על התנהגויות המתלוננת ובעלה דוד.

בפרשה דנא התשובה לשאלה זו היא בשלילה, וזאת בשל הספקות העולים ממכלול הראיות כמפורט לעיל.

לאחר שהתובעת השיבה בחקירתה הנגדית כי היו עדים נוספים במקום לרבות העדה אותה החתימה על תצהיר ונשאלה מדוע לא ציינה זאת בתצהיר מלבד אותה אשה בהריון, טענה: "לא צריך לספר, אני לא מכירה אותה" (עמוד 13 שורה 18).

על כן אני קובע כי ביום הארוע יצאה התובעת לטייל עם כלבה במדרכה הסמוכה לכניסה לביתה כאשר כלבה ללא רצועה וללא מחסום פה. הם הופתעו על ידי כלבו של הנתבע שרץ אליהם מן הכניסה לביתו של הנתבע כאשר הוא ללא רצועה ומחסום פה. כלבו של הנתבע היתנפל על כלבה של התובעת ועקב המאבק נפלו הכלבים על התובעת והדפו אותה והיא נפלה לאחור על גבה.

הלכה למעשה בחנו בתי המשפט את המקרים כגון המקרה בעניינינו על פי סעיף סעיף 41א ו – 41ג לפקודה וכך אנהג גם בפסק דין זה. "41א. בתובענה בשל נזק לגוף שניגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן — הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצידו של הבעלים". 41ב. בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה – (1) היתגרות של הניזוק בכלב; (2) תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו; (3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים.

...

על כן, אני סבור כי התובעת עצמה נושאת באשם מוסרי לארוע גם אם אחריותה פחותה מאחריותו של הנתבע שהוא כאמור הגורם העיקרי לאירוע.

בנסיבות המקרה אני סבור שיהא זה ראוי להטיל עליה אשם תורם בשיעור של 30%.

סיכום על כן אני מקבל את התביעה בחלקה.