נפילה במדרגות בדרך לעבודה: תאונת עבודה

השאלה שבמחלוקת האם הנפילה בגרם המדריגות שמחוץ לביתו של התובע מהוה ארוע תאונתי בדרך לעבודה? המסגרת הנורמאטיבית תאונת עבודה מוגדרת בסעיף 79 לחוק כ"תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו .

...

יחד עם זאת, ובבחינת מעבר לנדרש, נציין כי מצאנו מספר נקודות בגרסתו של התובע שיש בהן כדי לחזק את מסקנתנו.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע לא הצליח להוכיח שביום 25.1.22 אירע לו אירוע תאונתי בדרך לעבודתו, באשר גרם המדרגות בו נפל הינו חלק מרשות היחיד שלו, קרי חלק מ"מעונו" – כך שלא אירעה לתובע תאונה תוך כדי הליכתו לעבודה ממעונו בהתאם להוראות סעיף 80(1) לחוק.

לפיכך, התביעה נדחית.

לפיכך, בעת הנפילה הייתה המערערת בשטח שהוא בתחום "המעון" שלה, ועדין לא "בדרך לעבודה". לסיכום – בית הדין האיזורי קבע על סמך כל האמור לעיל כי מאחר שהוכח שלתובעת הייתה שליטה על סכוני הדרך בשטח בו היא נפלה ביום התאונה, כלומר – במדרגה השלישית בגרם המדריגות המהוים בגדר "רשות היחיד", אזי בעת שהתובעת נפלה היא עדיין לא היתה "בדרך" מביתה לעבודתה, ועל כן – הנפילה האמורה אינה בגדר תאונת עבודה לפי הוראת סעיף 80(1) לחוק.

...

בהקשר זה נציין כי בית הדין האזורי דחה את טענותיה של המערערת בעניין אופן גביית עדותה על ידי חוקר המוסד ואת טענתה כי רישום הדברים בהודעתה אינו מדויק, וקבע כי "לא שוכנענו כי יש טעם לפגם בהודעה שנגבתה על ידי חוקר המוסד או בתמונות שצילם את המערערת". בית הדין אף הצביע על חוסר ההתאמה בין גרסת המערערת בבית הדין לבין גרסאות ראשוניות שמסרה, המתועדות בראיות שהיו לפניו, שאף הן אינן תואמות זו את זו. אחר בחינת כל הראיות והעדויות שהיו לפניו, קבע בית הדין האזורי כי אין לקבל את גרסתה של המערערת כי סגרה את השער עובר לנפילתה, נוכח העובדה כי גרסה זו הועלתה לראשונה במסגרת ההליך המשפטי.

אולם, אנו סבורים כי אין מקום לשינוי ההלכה שנקבעה בעניין רונן.

סוף דבר – לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

המערערת תשלם למוסד שכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום.

ברור הוא, כי באין חבלה אין תאונת עבודה וכי החבלה היא אחת העובדות הצריכות לעילת התביעה וככל עובדה ממערכת המהוה עילת תביעה צריך שהתובע יוכיח אותה (ראו לעניין זה דב"ע נ"ג/0-153 עוואד ג'אבר פראג' - המוסד פד"ע כ"ז 50; דב"ע נ"ב/0-88 כאמל קופטי - המוסד [פורסם בנבו] פד"ע כ"ט 169; דב"ע שם/0-96 המוסד - אמנון וייל [פורסם בנבו] פד"ע יב 225; דב"ע נ"ו/0-251 בצלאל ישינובסקי - המוסד [פורסם בנבו] פד"ע ל"א 241).

עיון במסמך רפואי מיום 1.2.17 זה מעלה כי אין בו כל אזכור בדבר נפילה במדריגות בדרך לעבודה וכן המועד שמאוזכר בו לגבי הנפילה הוא באמצע ינואר 2017 בעוד שהתאונה הנטענת בתביעה אירעה לטענת התובעת ביום 28.7.16.

...

במסגרת הדיון מיום 13.1.19 בתיק זה הגיעו הצדדים להסכמות, כמצוטט: "כמו כן מוסכם על הצדדים כי התובעת תגיש תביעה למל"ל לדמי פגיעה ולתאונת עבודה אשר התרחשה ביולי 2016. היה והמל"ל יכיר בתביעה, התביעה כנגד הנתבעים תדחה. הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 50,000 ₪ כנגד קבלת החלטה של ביטוח לאומי ו/או בית הדין האזורי לעבודה הקובעת שהאירוע ביולי 2016 אינו מוכר כתאונת עבודה.... התובעת מתחייבת להגיש ערעור לבית הדין האיזורי לעבודה על החלטת פקיד התביעות, אם תדחה תביעתה...". (ר' נספח 1 לתצהיר התובעת).

מן הכלל אל הפרט – לאחר ששמעתי את עדות התובעת ולאחר שעיינתי בכלל חומר הראיות שהוצג בפני בית הדין, לא שוכנעתי כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח כי ארעה לה תאונת עבודה, זאת מהנימוקים המפורטים.

נוכח כל האמור, לא שוכנע בית הדין כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח את קרות האירוע הנטען.

משכך התביעה נדחית.

בדרך עצרה לקנות אוכל לעבודה בקונדיטוריה, וביציאתה מהקונדיטוריה מעדה במדריגות ונחבלה ברגל שמאל (להלן: התאונה).

ביום 9.9.20 נדחתה תביעת התובעת לדמי פגיעה, מהנימוק שהתאונה "ארעה תוך כדי הליכתך /נסיעתך ממעונך לקופת החולים, לאחר מכן נסעת למכולת לקניית אוכל ומשם לעבודה, ולא בדרך ממעונך לעבודה, כנדרש עפ"י סעיף 80(1) לחוק. על כן, לא ניתן לראות בתאונה זאת כתאונת עבודה". מכאן התביעה שבפנינו.

...

הואיל ומצאנו כי בעניינה של התובעת מדובר בשני מקטעי דרך, הרי שניתן היה להסתפק בכך כדי לדחות את התביעה.

מעבר לכך, לא הובהר מה היו הנסיבות בעניין להב שנגעו למשך ההפסקה ומדוע אין לראותה כהפסקה של ממש, ולכן לא מצאנו כי יש ליישם את מסקנות בית הדין בעניין להב על עניינה של התובעת.

סוף דבר על יסוד כל האמור התביעה נדחית.

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי ירושלים (השופט עמיצור איתם; ב"ל 55465-10-21), במסגרתו נדחתה תביעת המערער להכרה בפגיעה ברגלו מיום 14.7.19 כתאונת עבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק).

יצוין כי המעסיק לא אישר את קרות התאונה וציין על גבי הטופס כי "הארוע אינו מוכר לנו... על פניו נראה כי התאונה כפי שטוען העובד לא הייתה בדרכו הביתה אלא פשוט נפל ברחוב ללא קשר לעבודה". המוסד דחה את התביעה מהטעם שלא הוכח שהתאונה התרחשה בדרכו של המערער ממקום העבודה לביתו.

לכך יש להוסיף את סימני השאלה האובייקטיבים העולים מגירסתו ולא הוסברו על ידו באופן משכנע על אף שנשאל על כך, וביניהם משך הזמן הארוך ממועד צאתו ממקום העבודה ועד המועד הנטען בו התרחשה התאונה; משך הזמן הבלתי-סביר מהמועד הנטען בו ארעה התאונה ועד הגעתו לבית החולים; והפער המשמעותי בין גרסת הנפילה במדריגות לגירסה שפורטה במסמכים הרפואיים.

...

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים כפי שהובאו בפנינו בכתב ובעל פה ועיינו בכל חומר התיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים, ולא מצאנו כי מקרה זה מצדיק חריגה מכך.

אף לא מצאנו ממש בטענת המערער כי הנטל מוטל היה על המוסד להוכיח סטייה של ממש כמשמעותה בסעיף 81(א) לחוק, שכן המערער כלל לא עמד בנטל הראשוני להוכיח כי הפגיעה אירעה בדרכו חזרה לביתו ממקום העבודה ומשכך כלל לא נכנס לגדרו של סעיף 80(1) לחוק.

סוף דבר - הערעור נדחה.