נפילה ביציאה מרכב כתאונת דרכים

פסק הדין ניתן בהתייחס לכתב תביעה מתוקן שהוגש ביום 14.4.2021, בו נטען כי המערער, הוא "התובע, יליד שנת 1970, נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 15/1/16 כנהג ברכב שמס' רישויו 2578767 עת החנה את רכבו, דומם את המנוע, יצא מרכבו ונפל בזמן יציאה מהרכב" וכי "עקב כך ניחבל" וסבל "מפגיעות בתחום האורטופדי במרפק שמאל, בכתף שמאל ובברך שמאל ובתחום הנורולוגי". בשני תחומי רפואה אלה עתר למינוי מומחים רפואיים.

...

בית המשפט (כב' השופטת נד"ב) קבע כי "הסיכון של פגיעה מחפץ שנזרק על ידי מאן דהוא, ופוגע באדם היורד מרכב, אינו במסגרת הסיכונים הטבעיים לירידה מרכב... הסיכון נושא הדיון בפני אין לו ולא כלום עם הירידה מן הרכב – השימוש ברכב, והרכב במקרה זה אינו מהווה אלא זירה לאירוע. השימוש – הירידה מהרכב אין לה תרומה כלשהי לאירוע. הקשר היחיד בין הירידה לנזק הוא שהנזק נגרם תוך כדי ירידה, אך ללא כל קשר אליה ולא 'עקב' הירידה". לשון אחר – משדריכה על שתי הרגליים והתייצבות הינה פעולה פיזית חיונית ליציאה מהרכב וכשפעולה זו 'משתבשת' מסיבות הקשורות במשתמש עצמו (לרבות חולשה), ומשגורם 'האשם' עבר ובטל מן העולם, אזי מתקיים, לדידי, הקשר הסיבתי הנדרש - "עקב שימוש ברכב במנועי" - בהינתן ש'סיכון טבעי' הכרוך ב'שימוש ברכב' – ב'יציאה' ממנו התממש - "אשר למונח 'עקב' נקבע כי הוא מצביע על מבחן סיבתי. מבחן זה כולל בחובו הן את המבחן הסיבתי-עובדתי, המתמצה לרוב בסיבה-בלעדיה-אין הן קשר סיבתי-משפטי... תוכנו של הקשר הסיבתי-משפטי לעניין היחס בין ה'שימוש' ברכב מנועי לבין נזק הגוף הנגרם כתוצאה מכך הוא מבחן 'הגורם הממשי'. מבחן זה מתמלא תוכן על-פי מבחן הסיכון. על פי מבחן הסיכון, שימוש בכלי רכב הוא גורם ממשי לנזק גוף, אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהשימוש (העיקרי והמשני) ברכב יוצר, ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי ... הסיכון שמתרחש בפועל ייפול למסגרת החוק, אם הוא מסוג הסיכונים שכלי רכב רגיל יוצר, והחוק בא לפצות בגינו. לעניין זה אין חשיבות לדרך המיוחדת שבה התרחש הנזק, כלומר לתהליך הגרימה. לא תהליך הגרימה כפי שהתרחש הלכה למעשה על כל חוליותיו ופרטיו חייב להיות במיתחם הסיכון, אלא די בכך אם תהליך גרימה הדומה לו בקווים כלליים הוא במיתחם הסיכון" (דנ"א 4015/99 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' נאיף מזאוי ואח', פ"ד נז(3) 145, 151) יפה, לדידי, וקולעת בנסיבות שלפנינו קביעתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ברלינר) בת"א (חי') 1587/89 נאסר אשקר נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (19.5.1994)- "היורד מכלי רכב, נופל ונפגע בגופו, ייחשב כנפגע על פי חוק הפיצויים ... כל עוד, ובתנאי, שתנופת הירידה ופעולתה היו גורם ממשי בנפילה, שעה שהיא טרם הושלמה לגמרי, וכל עוד לא הצליח היורד להחזיר לעצמו את השליטה המלאה בגופו, מחוץ לרכב, כשסיים לרדת ממנו". בהינתן כל האמור לעיל, דומה עלי כי ניתוקו של הרכב מאירוע הנפילה והחבלה בנסיבות שבאו לפנינו על דרך הקביעה כי היווה להם 'זירה' בלבד, מוקשית ומוטעית.

התוצאה הערעור מתקבל.

המשיבה תשלם למערער הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪, באמצעות בא כוחו, תוך 30 יום מהיום.

פסק הדין בעיניין המגן לעיל ניתן לאחר פסק הדין בעיניין "אוסם" שאולי ניתן להבינו בצורה רחבה יותר בגלל השמוש ב"מודל השני" שנבחר ע"י כב' השופט א. ריבלין ואשר גם הוא עסק בפעולות "מעורבות" שרק חלקן בגדר "שימוש ברכב". "הילכת אוסם" (ע"א 418/03 אוסם נגד סמדג'ה) קבעה כי כאשר יש פעולה מוחרגת (פריקה/טעינה) יחד עם פעולה המוכרת כשימוש ברכב (יציאה וכניסה/עליה וירידה), תוכר התאונה שנגרמה במהלך שילוב הפעולות כתאונת דרכים והירידה מרכב גם אם אירעה בסיומה של הפריקה או הטעינה היא ירידה מרכב לכל דבר ועניין גם אם כאמור, היא המשך ישיר לפעולת הפריקה/טעינה אך יש לשים לב לבסיס העובדתי עליו מסתמך פסק דין אוסם כבר ברישא לו: "עוד נקבע כמימצא כי אילמלא נפל יעקב בשעת הירידה מן המשאית הוא היה נפנה לסגור את הדלת האחורית של ארגז המשאית, ואולי גם לנעול אותה, מיד לאחר ירידתו. לאחר מכן, כך נקבע, היה יעקב אמור לנהוג את המשאית אל מחוץ לחצר ה"קלאב מרקט", ושם היה ממתין לרמי, שעסק באותה עת ב"פעולת הניירת הקשורה לאספקת הסחורה".

...

ב"כ התובע הפנה לפסק דיני בתיק 34072-03-19 אך גם בנקודה זו עלי להבהיר כי הבסיס העובדתי לפסק הדין שניתן על ידי שם הוא שנפילת התובע ארעה תוך ירידה לצורך נסיעה ותוך כדי ביצוע פעולה הדרושה לביטחון אותה הנסיעה, אין קשר בין הנסיבות שם לכאן ואצטט פסקה מהרישא לעמ' 8 בפסק הדין כאשר ההדגשה נעשתה במקור(!): "שוכנעתי ולמצער במאזן ההסתברות הנדרש שהתובע אכן עלה לארגז המשאית לצורך חיזוק החבלים ולוודא שהמטען אינו מהווה סכנה תחבורתית טרם הנסיעה כפי שמחייב החוק. עיגון המטען לצורך הגבלתו באופן בטיחותי במהלך ולקראת הנסיעה קשורה באופן הדוק לתהליך ההובלה והיא מקיימת את מטרות התחבורה שכן נועדה לשמור על שלמות המטען ולאפשר הובלתו בבטחה. זו הייתה מטרת העלייה וממילא הירידה בתום חיזוק החבלים הייתה לצורך הנסיעה." ולאחר שהדברים נאמרו, אפנה לרע"א 8744/18.

ולסיום, הגם שהדברים ברורים, אדגיש כי בסעיף 1 לחוק הפלת"ד הרחבת הפירוט של המונח "שימוש ברכב מנועי" כוללת סך הכל פירוט של פעולות הטמונות במונח זה המופיע ברישא- בשורה הראשונה המגדירה "תאונת דרכים" ואשר דורשת שה"שימוש ברכב מנועי" יהיה "למטרות תחבורה". לכן כל אחת מהפעולות שבהגדרת "שימוש" צריכה קודם כל לענות על הדרישה "למטרות תחבורה", המקרה כאן איננו עונה על דרישה זו. העלייה והירידה מהרכב נעשו ע"י התובע למטרת "פריקה וטעינה" ורק למטרה זו ולמעשה מדובר בתאונה שארעה תוך כדי ובגלל הפריקה ולא משום סיבה או סיכון תחבורתיים היכולים ליצור עילה לפי חוק הפלת"ד ומשכך דין התביעה להידחות.

סיכום התאונה איננה תאונת דרכים כמשמעה בדין ולכן נדחית התביעה.

ביחס לעובדה כי הנפילה ביציאה מהרכב לא צוייינה במסמך ברפואי היא השיבה: "ש. אם אנחנו מסתכלים על הנייר של ביקור רופא, שאת סיפרת שזה קרה בנפילה בזמן יציאה מהרכב.

התאונה ארעה במהלך היציאה מהרכב וכפועל יוצא מדובר בתאונת דרכים.

...

" לסיכום, מצאתי כי לא נפל רבב בעדות התובעת.

בשים לב לאופיה של הפגיעה והנכויות הזמניות לאחר התאונה ולאחר הניתוח, אני סבורה כי מקרה זה מתאים להפעלת תקנה 2 (ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון) תשל"ו-1972.

סה"כ גובה הנזק: הפסד שכר לעתיד 60,000 ₪ הפסדי פנסיה 7,500 ₪ נזק לא ממוני 18,000 ₪ עזרה מהזולת 10,000 ₪ הוצאות 1,000 ₪ סה"כ 96,500 ₪ סיכום: התביעה מתקבלת .

בדו"ח ועדה רפואית מטעם המל"ל מיום 13.3.2018, בתאור המקרה צוין "חבלה מעד על מדרכה". בדיון קדם משפט ביום 10.12.2019, התובע העיד אודות נסיבות התאונה והשיב כדלקמן- "הגעתי למחסן לפרוק סחורה מהאוטו. בצאתי מהאוטו, הקרסול התכופפה לי ומתחתי את הרצועה. זה כל הנזק. לא היה שם אף אחד לידי. כשבית המשפט מפנה אותי לדו"ח הוועדה הרפואית של הביטוח הלאומי, ושאול אותי, מדוע נכתב שם בתאור המקרה – חבלה, מעד על מדרכה, אני משיב שאני לא יודע. יכול להיות שנירשם כי יצאתי מהאוטו...אין שם מדרכה." בדיון ההוכחות, התובע נישאל על תאור המקרה כפי שצוין בדו"ח הוועדה הרפואית שם אין אזכור לירידה המרכב, ועל כך השיב "תסכים איתי שיש פה צדק. אני לא אבוא מול רופא ואתחיל לספר לו סיפורים שהרגל שלי כואבת ונפצעתי, תקשיב ד"ר אני נפלתי מרכב... מה מעניין אותו? מה אני בונה תיק? אתה מצפה ממני שב-2015 אני אבנה תיק, לא תכננתי לתבוע אתכם. אני בן 56 עובד 35 שנה בחיים שלי לא קבלתי ביטוח לאומי, פעם ראשונה קבלתי תראה איזה סיפור אתה עושה לי." התובע בסיכומיו היתייחס לטענה לפיה המסמכים הראשונים אינם מכילים את המילה "רכב", וטען כי בשנת 2015 לא עלה על דעתו לתבוע את חברת הביטוח ורק לאחר קבלת יעוץ משפטי בנוגע לתביעתו מול הביטוח הלאומי, הובהר לו כי מדובר בתאונת דרכים.

לטענתו, אין לצפות מאדם סביר שיסווג ארוע של יציאה מרכב כתאונת דרכים.

...

עיינתי בחוות דעתו של המומחה ובתיעוד הרפואי שהוגש, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים ונתתי דעתי לכך שלא מצאו לנכון לזמן את המומחה לחקירה, לא שוכנעתי כי יש מקום, בנסיבות העניין, לסטות מקביעת המומחה, המביאה בחשבון את התיעוד הרפואי שהונח בפניו וממצאי בדיקתו.

בהתאם לאמור אני קובע כי נכותו הרפואית של התובע בגין התאונה הינה בשיעור של 3.5%.

כן הוסכם בין הצדדים, כי מדובר ברכב מעביד (עצמאי) ועל כן התובע אינו זכאי לרבע מנזקו היה והתביעה נבלעת בתגמולי המל"ל. סיכום נזקי התובע הפסד שכר לעבר 75,000 ₪ הפסד שכר לעתיד והפסדי פנסיה 85,000 ₪ עזרת הזולת 0 ₪ הוצאות 0 ₪ כאב וסבל 8,008 ₪ סך נזקי התובע 168,008 ₪ ניכויים 135,841 ₪ סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 32,167 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך-דין בשיעור כולל של 15.21% ובצירוף הוצאות משפט שהוציא התובע.

" הגם שנטייתי היא להצטרף לפוסקים המחילים על הסיטואציה בה עסקינן את הילכת לוי כלשונה היינו באופן שאינו רואה בסיוע לאחר שימוש במובן חוק הפיצויים איני צריכה לקבוע בתיק זה מסמרות וזאת מאחר שכפי שאדון להלן, סבורני כי במקרה זה היציאה מהרכב הסתיימה ולפיכך, ממילא אין מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה, וזאת, גם אם נראה בתובעת משתמשת ברכב בכל הנוגע למהלך הוצאת בנה מהרכב.

יישום המבחנים שנקבעו בע"א 8744/18 לעיל מוביל למסקנה כי המקרה שלפנינו אינו נופל במיתחם השמוש של יציאה מהרכב ולכן, אינו בבחינת תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים.

...

במקרה שלפני נסיבות התאונה כפי שתוארו על ידי התובעת מביאות לידי מסקנה כי לא מקיים במקרה זה קשר סיבתי ועובדתי כאחד, בין אופן קרות התאונה לבין שימוש של יציאה מהרכב, וזאת, גם אם נראה את הוצאת בנה של התובעת כיציאתה שלה.

מבחן "השכל הישר" אף הוא מחייב את המסקנה כי נזק הגוף שנגרם לתובעת אינו תוצאה של "סיכון תחבורתי" או תוצאה של סיכון אופייני הטמון ברכב מעצם טיבו וטבעו.

סוף דבר המסקנה המתבקשת, היא שהאירוע בגדרו נפגעה התובעת אינו מהווה "תאונת דרכים" כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים ומכאן שדינה של התביעה כנגד הנתבעת להידחות.