נפגע עבודה החמרה והפעלת תקנה 16

לפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה – החמרת מצב) מיום 9.3.2018 (להלן: הועדה).

בעקבות הכרה זו נקבעה למערער נכות צמיתה בשיעור כולל של 42% - 10% בגין הגבלת תנועות בעמוד שדרה מותני, בהתאם לסעיף 37(7)א לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן: התקנות); 20% נכות נפשית בהתאם לסעיף 34(א)(3) לתקנות; והפעלת תקנה 15 במלואה.

...

טענות המשיב: המשיב סבור כי דין הערעור להידחות, מאחר שהוועדה פעלה בהתאם להוראות פסק הדין המחזיר שמתוקפו התכנסה, ודנה במסמך ד"ר קרבאל כנדרש.

זאת, בפרט על רקע האמור במסמך ד"ר קרבאל, כי: "מדובר בהכרה במצב מסוים של דיסק L5-S1 עם ליסטזיס וכאבי גב כתאונת עבודה. לאורך השנים חלה החמרה במצב המתבטאת בירידת תחושה וטיפול בקוצב ובקנביס לאותו איבר עצמו. ההגיון והמהלך הכרונולוגי של החמרה הדרגתית הם כי אותו איבר שהוא גב תחתון החמיר עקב שינויים של הזמן בעקבות ה INSULT הראשוני שכן הוכר במל"ל ולא ניתן להפריד מצבו כעת מההחמרה של מצב קודם" כמו כן, הוועדה שללה את מסקנתו של ד"ר קרבאל אודות חסר נוירולוגי והפרעה תחושתית המקנים אחוזי נכות בטענה, כי לא מצאה בבדיקתה הקלינית ממצאים דומים, ואילו ההפרעה התחושתית שעליה הצביע המערער היא סובייקטיבית, ואין ממצאים אובייקטיביים התומכים בה. אולם, קביעה זו עומדת בסתירה להתייחסות ד"ר קרבאל לבדיקת ה- EMG שנערכה למערער פעמיים, ומהווה על פניה בדיקה אובייקטיבית, אשר הצביעה על "רדיקולופתיה מותנית קשה בפיזור שורשי נמוך". לכך יש להוסיף, כי הוועדה התעלמה גם מהאמור במסמך ד"ר קרבאל באשר להשתלות הקוצב בגבו של המערער, טיפול באלקטרודות עם עלייה במינונים, זריקות אפידורליות ושימוש בקאנביס, ואף לא נמצאה בה התייחסות למסקנתו של ד"ר קרבאל, אודות החמרה בטווחי התנועה בעמוד השדרה, שבגינם נקבעה למערער הנכות האורתופדית מלכתחילה.

לאור כל האמור השתכנעתי, כי הוועדה לא פעלה כמצוות פסק הדין המחזיר ויש לקבל את הערעור.

סוף דבר, הערעור מתקבל.

הועדה הוסיפה, כי הפגיעה בעבודה החמירה את המצב הקליני ביד ימין, ובעקבות זאת עבר המערער בחודש מאי 2021 ניתוח לסגירת המפרק של שורש כף היד ע"י פלטה וברגים.

הפעלת תקנה 15: המערער טען כי איבד לחלוטין את יכולתו לעבוד בעבודה פיזית כמפעיל צמ"ה. מקובלת עלי טענת המשיב, כי הפעלת תקנה 15 ברבע תואמת את שיעור הנכות הנובעת מהפגיעה בעבודה, קרי הנכות שמשקפת את ההשפעה החלקית של הפגיעה בעבודה על מסוגלותו של המערער לחזור לעבודתו.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בכתבי הטענות ובעל פה, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להידחות.

על יסוד האמור, נדחית טענת המערער שאין מסמך רפואי המעיד על מגבלה או על שבר ישן.

הפעלת תקנה 15: המערער טען כי איבד לחלוטין את יכולתו לעבוד בעבודה פיזית כמפעיל צמ"ה. מקובלת עלי טענת המשיב, כי הפעלת תקנה 15 ברבע תואמת את שיעור הנכות הנובעת מהפגיעה בעבודה, קרי הנכות שמשקפת את ההשפעה החלקית של הפגיעה בעבודה על מסוגלותו של המערער לחזור לעבודתו.

סוף דבר לאור כל האמור, הערעור נדחה וזאת ללא צו להוצאות.

לפני ערעור על החלטת ועדה לעררים (נפגעי עבודה-החמרה) מיום 27.11.2020 (להלן – הוועדה) אשר אימצה את המלצת ועדת הרשות והפעילה את תקנה 15 לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז -1956 (להלן-התקנות) ברבע בלבד.

ממצאים בבדיקת הועדה: צלקת בחלק הקידמי של ברך ימין אורכה 16 ס"מ רוחב מאקסימאלי 1 ס"מ. צלקת מעט רגישה לא קלואידית ולא דבוקה לרקמות עמוקות.

...

לסיכום הוועדה מקבלת את הערר באופן חלקי.

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין הערעור להתקבל, כמפורט להלן.

סוף דבר –עניינה של המערערת יוחזר לוועדה לעררים בהרכבה הנוכחי שתשקול מחדש את החלטתה באשר להפעלת תקנה 15.

המערער הגיש למשיב תביעה להחמרת מצב וביום 17.11.20 היתכנסה ועדה רפואית – נפגעי עבודה (החמרת מצב) דרג ראשון שקבעה כי: "מדובר בתובע 25 שנה לאחר הארוע הנידון. כאבים בברך ימין ללא הגבלת תנועה ללא הפרעת יציבות אך תנועות עם כאבים. ללא ירידת כח גס. עפ"י MRI מ30.5.99 קרע במנסקוס המידאלי. ע"פ MRI מ12.4.19 קרע במנסקוס המידאלי וקרע במנסקוס הליטראלי. לאור האמור לעיל הועדה קובעת שישנה החמרת מצב. נותרה נכות בשיעור 10% לפי סעיף 48(2)זI עקב קרע במנסקוס המידאלי וכן נכות צמיתה של 10% ע"פ סעיף 48(3)זI עקב המיניסקוס הליטראלי. הועדה עיינה בחוו"ד – מכתב רפואי של ד"ר חביב מ-12.10.20 וסיכום בדיקה של פרופ' עטר ואינה מקבלת את מסקנותיהם לאור מימצאי הבדיקה בועדה". ביום 12.1.21 סיכמה הועדה את מסקנותיה וקבעה למערער נכות רפואית של 27.1% וכן קבעה כי יש להפעיל את תקנה 15 בשליש, כך שלמערער נקבעה נכות בשיעור 37%.

...

מנגד טען ב"כ המשיב כי דין הערעור להידחות שכן החלטת הוועדה מנומקת ומפורטת וניתן בקלות להתחקות אחר הלך מחשבתה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל .

לא מצאתי מקום להיעתר לבקשת המערער להשבת עניינו לוועדה בהרכב חדש, שכן המערער לא הצביע על כל מבוצרות או נעילות דעתה של הוועדה, ויש לפעול בדרך המלך להשבת עניינו לוועדה באותו הרכב על מנת שזו תשלים את מלאכתה.

עקב התאונה, ועדה רפואית של הנתבע מיום 07.12.1999, קבעה לתובע נכות יציבה כתוצאה מהתאונה בשיעור של 70% (לאחר הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגות נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, ברבע), וזאת החל מ- 01.06.1999, בגין הפגימות הבאות: [footnoteRef:2] [2: פרוטוקול הועדה הרפואית מיום 07.12.99 שצורף לכתב ההגנה.

] ביום 3.10.2021 דחה הנתבע את התביעה השנייה לקיצבה מיוחדת, מהנימוק הבא: "לאחר בדיקת רופא המוסד והערכת תיפקוד על ידי אחות מעריכה לא נמצא שעקב הנכות המוכרת כפגיעה מעבודה יש החמרה במצבך ועלייה בתלותך בזולת ולכן אין מקום להגדיל את הקצבה המיוחדת לרמה גבוהה יותר."[footnoteRef:9] [9: נספח לכתב ההגנה.

כפי שנקבע בעיניין מג'דוב,[footnoteRef:16] נקודת המוצא היא, שלצורך זכאות לקיצבה לפי תקנה 10(ג) לתקנות (וכן לפי תקנה 10(ב) לתקנות), המבוטח אינו יכול להשתמש מבחינה רפואית/תפקודית בתחבורה ציבורית.

...

אנחנו לא מקבלים את הטענה כי אחד מהמסמכים מזויף, משום שלא הוכחה טענה זו. מקובלת עלינו טענת הנתבע, כי בכל מקרה שני הנספחים שעליהם חתום ד"ר וייסמן כלולים המלצה לאשר רמה א' ולא נקבע באף אחד מהם כי התובע אינו מסוגל להשתמש בתחבורה ציבורית, כנדרש לצורך הענקת קצבה מיוחדת לפי סעיף 10(ג) לתקנות.

] לסיכום התרשמנו מחוסר מהימנותו של התובע שעולה עד כדי רמות של חוסר תום לב שמצד אחד טוען, כי אינו מסוגל להשתמש בתחבורה ציבורית משום שהוא סובל מבעיות בריאותיות המקשות עליו מאוד שימוש בתחבורה ציבורית לרבות קשיים בהליכה, פגיעה במערכת החיסון המצריכה ריחוק מקהל וצפיפות, הפרעה במערכת העיכול ואי שליטה בצרכים, אך בפועל למרות טענותיו אלו התבררה תמונה של אדם אשר המשיך לעבוד משך כ – 31 שנים לאחר הפגיעה בעבודה זאת כמעט עד הגיעו לגיל פרישה תוך שהוא עבד עבודות פיזיות שבוצעו בעיקר בעמידה.

על יסוד האמור לעיל, התביעה נדחית.