חרף קביעת התב"ע החלה על המקרקעין (תב"ע מ/231) והנספח הנופי מפברואר 2001 שנערך בעקבותיה, כי מתן היתר בניה יותנה בתכנית עיצוב אדריכלית באשר לגבול החלקות בין מיגרש הנתבעים לבין מיגרש המנהל, קיבלו הנתבעים היתר בניה לבניית ביתם, מבלי שהגישו תכנית פיתוח ותכנית לפיתרון הפרישי הגבהים בין המגרשים.
כמו כן, נספח הפיתוח הנופי הזה, הוא מיסמך מנחה בלבד ואינו מחייב.
על חשיבותם של שיקולים אלה עמדה השופטת א' פרוקצ'יה בהקשר אחר בציינה:
"היבט ההגנה על שילטון החוק בקיום דיני התיכנון חשוב לא רק להבטחת השיטה והמנגנון הראויים לניצול יעיל של הקרקע במדינה, אלא גם כמסר חינוכי לפרט בחברה, בדבר החובה לכבד את הנורמות המחייבות על-פי הדין, הן ככלל, והן בתחום הבנייה ופיתוח שטחי הארץ בפרט" (עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע, פסקה 41, (7.12.2006)).
...
האם בנסיבות הקונקרטיות של תיק זה – מתן היתר בניה לנתבעים, ללא הגשת תכנית פיתוח נופי, ההנחיה כי הפתרון להפרשי הגובה יבוצע בתחום שטח המנהל ומאידך, העדר פיקוח והנחיות ברורות מצד המנהל ו/או הרשות המקומית, יש להותיר את הפעולות שביצעו הנתבעים – בניית שלוש טרסות, הקמת מדשאה ונטיעת עצי פרי – על כנם, כאשר המנהל, הבעלים, מתנגד לכך, בעוד שמומחה בית המשפט מצא כי מצב זה הינו הפתרון הנופי האופטימלי – זו השאלה שבמחלוקת.
סוף דבר
אני מקבלת את התביעה באופן בו אני מחייבת את הנתבעים לסלק ידם משטח המנהל ולפנות על חשבונם, תוך 120 יום מהיום, את הבנוי והנטוע בשטח המנהל, לרבות לפעול כדלקמן:-
להקים גדר בגובה של 1.5 מ', לכל אורך גבול מגרשם, בצד הגובל עם מגרש המנהל.
פתרון זה נראה לי מידתי בהתחשב גם בכך שלא התרשמתי כי קיימת בעיית סחף וניקוז, כטענת הנתבעים.
באשר לעצי הפרי ולצמחייה שנשתלה במגרש המנהל, בהעדר הסכמה של המנהל להותרת נטיעות, שתילות אלו, אני מורה לנתבעים לעוקרם ולבטל את ההשקיה אליהם.
