נכסים דחיית תביעת סילוק יד מהסיבה של התיישנות

רקע התובעות, חברת לוינשטין נכסים בתחנה בע"מ וחברת שיכון ובינוי נדל"ן בע"מ, הן הבעלים הרשומים של המקרקעין הידועים כחלקות 3, 4 ו- 9 בגוש 8938, כחלקה 6 בגוש 8939 וכחלקות 1, 2 ו- 5 בגוש 8940 (לשעבר חלקות 38 (44), 45, 69, 72 ו- 86 בגוש 6942), המצויים במיתחם התחנה המרכזית הישנה בתל אביב-יפו (סעיף 3 לתצהיר מר רפפורט, ת/4; נסח רישום של חלקה 2 בגוש 8940 צורף כנספח 2 לכתב התביעה) (להלן: "חברת לוינשטין", "חברת שיכון ובינוי" ויחדיו: "התובעות", "המקרקעין" , ו- "נסח הרישום", בהתאמה).

יש לדחות את הטענות בדבר היתיישנות ושיהוי: תובענה של סילוק יד היא תובענה שעילתה מתחדשת מידי יום ולכן איננה מתיישנת כל עוד הפולש מחזיק במקרקעין; הנתבע לא עמד בתנאים להוכחת היתיישנות לפי סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין.

"ראשית, לגבי התגבשות הזכות מכוח השתק - זו מותנית בהתקיימותן של נסיבות מיוחדות שניתן ללמוד מהן על הווצרותו של קשר סיבתי בין הציפייה שבעל המקרקעין נטע אצל פלוני, אם בהבטחה שנתן לו ואם במצג שהציג כלפיו, לבין השינוי לרעה שהתרחש במצבו של פלוני.

...

הנתבע ישלם אפוא לתובעות דמי שימוש ראויים בסך של 2,610 ₪ (לא כולל מע"מ) לחודש החל מיום 1/10/2016 ועד מועד פינוי הדוכן בפועל.

סוף דבר כלל הטענות המקדמיות של הנתבע ובכלל כך טענותיו בדבר התיישנות ושיהוי – נדחות.

הנתבע ישלם לתובעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 35,000 ₪.

הנכס היחיד שבבעלות החברה הוא המקרקעין הידועים כגוש 7078 חלקה 155 והבניין הבנוי בהם (להלן: "הבניין"), והיא משמשת כ"חברת גוש-חלקה", מנגנון ששמש בעבר לרישום ולניהול של מקרקעין.

על כן, אין הנתבעים זכאית לטעון כלל טענה של היתיישנות, ודין טענה זו להדחות.

אני דוחה טענות אלו מכמה סיבות, ואפרט.

סוף דבר משלא הוכיחו הנתבעים כי הם בעלי הזכויות בחלק כלשהוא של הגג, וכי אותו חלק הוצא מיגדרי הרכוש המשותף, יש לקבל את התביעה לסילוק יד, ועל כן ניתן בזה צו המורה לנתבעים לסלק את ידם מכל חלק בגג אשר הם מחזיקים שלא כדין, כאמור בפסק דין זה. התביעה לדמי שימוש ראויים נדחית, משלא הוכח שיעורם של דמי השמוש הראויים בראיות טובות.

...

בענייננו, לא הובאה כל חוות דעת שיש בה כדי להציג ולו בסיס ראשוני לקביעת דמי שימוש חודשיים, ולכן יש לדחות את התביעה בהיבט הכספי שלה.

סוף דבר משלא הוכיחו הנתבעים כי הם בעלי הזכויות בחלק כלשהו של הגג, וכי אותו חלק הוצא מגדרי הרכוש המשותף, יש לקבל את התביעה לסילוק יד, ועל כן ניתן בזה צו המורה לנתבעים לסלק את ידם מכל חלק בגג אשר הם מחזיקים שלא כדין, כאמור בפסק דין זה. התביעה לדמי שימוש ראויים נדחית, משלא הוכח שיעורם של דמי השימוש הראויים בראיות טובות.

בנסיבות אלה, החלטתי שלא לעשות צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.

לטענת הנתבעים, יש לדחות את התביעה מחמת היתיישנות מאחר שמדובר בעילת תביעה שנולדה בשנת 1956 במקרקעין לא מוסדרים, כאשר רק בשנת 1991 הוסדרו המקרקעין.

העובדה שהתובעת לא פעלה לסילוק ידם של הנתבעים מהנכס במשך שנים רבות - לא מקימה לנתבעים זכות כלשהיא במקרקעין, ועל פי הפסיקה, אין לראות בחלוף הזמן לכשעצמו ביטוי של הסכמה ויצירת רישיון מכללא, אלא אם כן מצטרפות לכך סיבות אחרות (ראו ע"א 793/75, ישראל אקסלרוד ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פס"מ תשל"ז (2) 461).

מאחר שההליך לפניי עניינו סילוק יד, ולשם היעילות הדיונית, ניתן היתר לפיצול סעדים כמבוקש, כך שהתובעת תהיה רשאית להגיש תובענה עצמאית בגין הסעד הכספי, ככל שהיא סבורה כי קמה לה עילה לכך, כמובקש.

...

לטענת הנתבעים, יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות מאחר שמדובר בעילת תביעה שנולדה בשנת 1956 במקרקעין לא מוסדרים, כאשר רק בשנת 1991 הוסדרו המקרקעין.

עוד נקבע לאחרונה, בבית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו (מפי כב' השופט יונה אטדגי) כי: "יחד עם זאת אני סבור, כי לאור דחיית דרישת הפיצוי של המערערת, רק מהטעם הדיוני שלא הוגשה על ידה תביעה שכנגד לתשלום פיצויים, צריך היה בית המשפט להימנע מלדון בדרישת הפיצוי לגופה ,וודאי שלא לדחותה לגופה (ראו עניין שטיינפלד, סעיף 10 לפק דינו של כב' השופט אטדגי).

סוף דבר משניתן סעד של פינוי, מתייתר הצורך לדון בצו עשה אותו דרשו התובעות (והוא לאפשר להן להיכנס למקרקעין וזאת לצורך מדידתם ועריכת תשריט ושומה מעודכנים), מה גם הן עצמן זנחו אותו בסיכומים מטעמן.

סכום התביעה הושתת על חוות דעתו של אינג' שרים שצורפה לה. עוד התבקש סעד המורה לנתבעים לפעול באופן מיידי לסילוק ידם מהנכס.

לשיטת הועד התובעים בחרו להגיש את כתב התביעה רק בשנת 2017 לאחר שהוי עצום, וזאת לאחר שהמתינו שכל כונסי הנכסים ילכו לעולמם, תוך הסבת נזק ראייתי בגין כך. התביעה היתיישנה ולכל הפחות היא לוקה בשיהוי ניכר.

נראה כי הסיבה לחוסר היכולת לקדם את העסקה נעוצה ברגישות הרבה הנלווית למיקום הקרקע ולשימוש בה. במקום פועל בית העלמין טאסו שביפו.

כב' השופטת שטרסברג-כהן דחתה את הטענה וקבעה (בפיסקה 11) כי "בשורה ארוכה של פסקי דין נפסק, כי ה'מחזיק' לצורך החיוב בתשלום ארנונה (הוגדר כאמור בסעיף 1 לפקודת העיריות) הוא 'בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס' וכי אין ללמוד מהמונח 'למעשה' המופיע בהגדרה כי נידרשת החזקה פיזית דוקא [...] נפסק, שגם בנסיבות בהן אין כל אפשרות לעשות שימוש בנכס, יכול אדם להחשב מחזיק". בית המשפט העליון נקט בגישה זו גם בע"א 935/00 מדיק מדיה קורפוריישן בע"מ (בכינוס נכסים) נ' רשות השידור, פ"ד נו(2) 582 (2002).

...

חוסרים אלה הקשו על התובעים לקעקע את גרסתו של הוועד, ומשלא הצליחו בדבר, דין טענותיהם בעניין דמי השימוש להידחות.

ובהתאם לאמות המידה המשפטיות והראייתיות דינה של התובענה להידחות ברובה המוחלט.

התוצאה התביעה לתשלום פיצויים או דמי שימוש נדחית.

זאת משום שאין היתיישנות במקרקעין מוסדרים (סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין), ושתביעה להשבת ההחזקה במקרקעין כמו תביעה לסילוק יד הן עילות מתחדשות הנולדות מדי יום ביומו (ע"א 35/71 חברת ישראל אוסטרליה להשקעות פרדסנות ומטעים בע"מ נ' מושב בני דרור אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד כז(1) 225, 229-228 (1972); מישאל חשין "היתיישנות" דיני הנזיקין: תורת הנזיקין הכללית 718, 723 (מהדורה שניה, גד טדסקי עורך 1976)).

דין הטענה להדחות משתי סיבות: ראשית, משום שהכלל הוא שתביעה לפצוי בגין ביטול רישיון יש להגיש בנפרד (רע"א 7924/06 אביטן נ' באום, פסקה ד(2) (3.10.2006); ת"א (שלום ת"א) 7198-12-18 עירית תל-אביב-יפו נ' דחנוס, פסקאות 22-18 (17.2.2021)); שנית, משום שלא הוכח שהנתבעת השקיעה משאבים בקרקע ומה הסכום שיש לפצותה בגינו כתנאי לביטול הרישיון.

מן הראוי שההריסה והקמת גדר חדשה ייעשו בהסכמה ובשיתוף פעולה, אולם בהעדר הסכמה שתגובש תוך 120 יום ממועד פסק הדין, אפשר יהיה להוציאו לפועל, ורשם ההוצאה לפועל יהיה רשאי למנות כונס נכסים לצורך ביצועו או להורות על ביצועו בכל דרך אחרת חוקית שיראה לנכון.

...

את טענת הנתבעת לחוסר סמכות אין בידי לקבל.

יש לקוות שלא תידרש התדיינות נוספת בסוגיה זו. סוף דבר מכל המקובץ לעיל, דין התביעה להתקבל.

על רקע המכלול, ראיתי להעמיד את שכר הטרחה שתשלם הנתבעת לתובעים על סך של 40,000 ש"ח. הנתבעת תשלם סכום זה תוך 30 יום שאם לא כן יישא ריבית פיגורים לפי סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.